מגיע לי מזל טוב!!

  • הוסף לסימניות
  • #1
היום מגיע לי מזל טוב ענק,
אפשר גם לשלוח לי עוגה או ממתק.
אם ממש רוצים לשגר איחולים,
בבקשה ובשמחה- אתם יכולים.
אפשר לקנות בלון, הליום או רגיל.
ולא, לא בגלל שגדלתי בגיל.
לא נולדתי היום לפני מספר שנים,
אז אל תלכו לקטוף לי פרחים ושושנים.
אז על מה כן החגיגה? אתם שואלים.
אסביר- לפני שרעיונות שונים אתם מעלים.
כי אמנם כחברת קהילה אני עדיין ירוקה,
כמה חודשים, לא ממש וותיקה.
אבל כניקית בפרוג, התמונה קצת שונה.
כי היום אני חוגגת להצטרפותי- שנה!!!
(עכשיו תלכו להסתכל בתאריך הצטרפות....)
אז זו הזדמנות בשבילי לומר תודה-
על כזאת חממה תורמת ושמורה.
על רצון לעזור תמיד, בלי תמורה.
על מקצועיות והכוונה בכל תגובה ותגובה.
אם במחמאות, תיקונים או ביקורת טובה.
על טיפים ועצות עד לתוצאה המוגמרת.
על כל זאת ועוד, את ההלל אני גומרת.
וגם אם אני לא מודה או בתגובה מאריכה.
אני תמיד מכירה טובה ומאד מעריכה!!
בחגיגות אצל כולם!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
סליחה אבל לא מתאפק לי (:

"אז פתחי את הארון וקחי מהמדף השני"

(תגובת הרב וולף לתלמידה שבישרה לו נרגשות שמגיע לה מזל טוב).
פתחתי ולקחתי. תודה !!!!;);)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
סליחה אבל לא מתאפק לי (:

"אז פתחי את הארון וקחי מהמדף השני"

(תגובת הרב וולף לתלמידה שבישרה לו נרגשות שמגיע לה מזל טוב).
אפשר הסבר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הרב וולף התקומם כנגד הפתיח לביטוי (השגור מאד) 'מגיע לי מזל טוב'.
מעניין לעקוב אחר ביטויים השגורים על לשוננו, ופתאום לגלות בהם רובד חדש. כשמתעמקים בביטוי הנ"ל באמת רואים בו טעם לפגם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
לכאורה הביטוי הזה הוא הרחבה נכונה ומתאימה של "ותאמר לאה באגד". בא-גד = בא מזל. = מגיע אליי מזל טוב.

יש לציין שהביטוי כלשונו מצוי כבר בכתבי סופרי העברית מן המאה הקודמת.

ייתכן שאצלם זהו תרגום מאידיש, במובן של "בא/מגיע אליי מזל טוב" (בכך שיש לי כעת שמחה), ורק המון העם פירש זאת במשמעות של "מגיע לי אז תנו לי".
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
הרב וולף התקומם כנגד הפתיח לביטוי (השגור מאד) 'מגיע לי מזל טוב'.
מעניין לעקוב אחר ביטויים השגורים על לשוננו, ופתאום לגלות בהם רובד חדש. כשמתעמקים בביטוי הנ"ל באמת רואים בו טעם לפגם.
כבר חשבתי שנתן משהו לכל כלה.. חוברת או משהו כזה..
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

יש לי התלבטות לגבי עניין מסוים בקטע, לא משהו שנסמך על פרקים קודמים וכדומה.
אשמח לביקורת, אולי תבחינו בזה גם אתם.

*

איש לא אורב לי מצידה השני של דלת המתכת המפורזלת, אף בחור לא נרעש למראי חוצה את המסדרונות, שום פריט לא העז להפר את הסדר שניסיתי להשליט במזוודתי רק הבוקר ואפילו האוזניות שלי נחות בשלווה במקומן, כמו לא ארע דבר.

הרבה ארע, אבל לא זו הסיבה בשלה אני מחניק אנחת רווחה, אלא חמש חברי החדר החדש שלי, שלא מצאו שום תעסוקה אחרת מלבד לבהות בגבי ולהתלחש חרש.

"הרבצת לגאודקר", אחד מהם לבסוף אוזר אומץ, וקולו, כשהוא נדחף אל קִצַה הימני של שדה ראייתי, מתגבר בתרעומת: "שברת לו ת'אף!"

אצבעותיי קופאות על מגוף הרוכסן. אז גאודקר קוראים לו. מזל טוב על הזכייה! משונה שלא ראיתי אותה מתנוססת על פניו.

"אתה יכול לשתוק עד מחר", ממשיך ההוא. פרצוף בלונדיני-נמשים, עיניים צרות, חומות, ומידות בריון מתחיל. "אבל שתדע שזה לא עובד ככה פה. אתה לא מפליק למי שבאל'ך וחוזר כאילו כלום אחרי חופשה של שבוע!"

מאה ואחת אפשרויות תגובה בוערות לי על קצה הלשון, רק הדיסלקציה, שמול בני גילי תמיד כבשה חלקות מיכולת ההבעה שלי, מרוקנת עליהן מטף שלם.

"הבנת?!" הבלונדיני כמעט שואג. "או שאני צריך להסביר בשפה שלך?!"

הבנתי. הבנתי שעושים עליי אמבוש, שאיכשהו אני צריך לשרוד אותו, לחייך, להושיט יד לפיוס ובסופם של עוד כמה צעדים מתקתקים – לאתר את ראש השועלים ולהגיש אותו מבושל לדבעי היישר לטלפי משטרת המודרניזציה. אם הוא אכן קיים.

"הבנתי", אני ממלמל. מחזיר מבט למזוודה הפתוחה, דוחק אגרוף ימין לבד האפור ושני קומץ על המגוף. רוכס באיטיות בניסיון לבלוע את הזעם שמתעורר בי, מדגדג בשרירי זרועותיי.

"יופי", מתרשם המנומש. "אז תסדר ביניכם את העניינים עד ארוחת הערב, למה אני לא אהבתי מה שעשית לבנדודה שלי".

אם תמהתי על מעורבותו הפעילה – קפצה עליי התשובה, ויש לציין שאני ממש לא מחבב אותה. אין לי שום צורך בשועלים נוספים בלהקה, במיוחד לא כאלה שמקשקשים בזנבם המנופח כנגד חבר מעודדים.

"גם אני לא אוהב את מה שהוא עשה לי", הנה, הלשון שלי מצאה אותי, ועל אף שתגובתה הנרעשת לא חכמה במיוחד, אין לי ברירה חוץ מלהמשיך בהפגנת הנוכחות שלה והחזרת האגו האבוד שלי: "אז תגיד לו שאני מחכה".

עפעפיו מצטמצמות, רק אישוניו נראים תחתיהן. "בסדר", אומר הבריון המתחיל בהיסוס ניכר. "אני אלך להגיד לו".

הוא הולך. ארבעת מעודדיו פורשים, דבקים בקרבתי. אני פותח שוב את המזוודה, מחליט לפזר אותה בארון ארבע דלתות שנשען על הקיר החיצוני, לצד החלון, מאשר לעמוד מולם בטל, גם כך לא נראה שיתאפשר לי לחזור הביתה עוד היום.

חבל. חבל שלא עשיתי אחורה-פנה שבוע שעבר, יכולתי למצוא לעצמי בית כנסת נאה, ללמוד בו מבוקר עד לילה בלי הפרעות, ושיגידו הנתקלים בי מה שירצו. למה עשיתי את זה לעצמי?

בגלל העדר. בגלל הרועה שמצפה ממני ללכת בתלם. בגלל שאיפושהו, אחרי הליכה ארוכה, אמור לצוץ אחו רענן וטרי, מזין ומחיה נפשות.

דלת ארון ימנית נפתחת. נסגרת. ימנית תחתונה נפתחת, מזוודה מושכבת לצידה. שפתיי נמשכות בגיחוך. אף אחד לא חושב שהכבשה התמימה רוצה מאד את התלם, ושרק הזאב, שאורב לה על כל צעד ושעל, מבריח אותה אחור.

אני מנענע ראש, מסלק כל זאב שהוא מדמיונותיי. מחלץ מגדלים ודוחף לקרבי המדף, ממלא אותו עד תום ומחפש מקום אחר להניח את השארית.

הארון מפוצץ, לאו דווקא באמצעים חיוניים, ואין לי הכוח לנסות ולהידבר עם עדת גאודקר ששומרת עליי לבל אברח. נאנח ונסוג אל המזוודה שלי, מחזיר אותה למקומה הבטוח על מיטתי ומתמקד בצמד תמונות המודבקות על הקיר מעל זו שמתחתיה.

אז מכל המקומות, לפי הפרצוף הנוכח בשתיים, בחרתי להתמקם מעל בריון מתחיל. נחמד לי, אבל כמו שלא יכולתי לדעת לפני כן, גם לא ממש נשארה לי ברירה, כך שהתנצלות לא תעזור פה.

רגע אחד נוסף עובר עליי בסריקת חבריו מְעַוְותי הפנים, שחלקם נוכחים מאחוריי, בשני אני כמעט צורח אאורה.

שכחתי מהפוסטר של נאור!

כמו שור זועם, מתודלק בבד אדום, אני סב על עקביי. מסתער אל פתח החדר ופוגש חזיתית ובמלוא האון ברבע עוף עם פנים ששכחו להיות מרוחים, אבל גב שממהר להידבק לרצפה.

גאודקר, איזה תזמון.
בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

"כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

"בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

*
ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

אהלן, ביי. תודה.
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.
פרק ג

מעיין התעוררה בבעתה. החלום היה מציאותי מתמיד. היא איננה טיפוס של חלומות ומתייחסת למעטים שזוכרת בביטול. חלומות שווא ידברו, היא מנסה להרגיע את עצמה. מאורעות מדומיינים והזויים, ממש מפחידים. אך מה שהשכל מבין, הרגש מסרב להפנים. רגע, היא חייבת לעשות סדר. מה בדיוק ראתה בחלומה? והיא משחזרת לעצמה: אני ואיילת טיילנו יחדיו בעמק. לפתע איילת הרימה חצי מטבע. "את רואה, מצאתי את החצי המשלים". כעת הוציאה מכיסה את החצי הראשון וקירבה אותם זה לזה. המטבע נצנץ באור מוזר מאוד. הוא הכיל שמות לא מוכרים, והיא אמרה: "את יודעת, זה ילמד אותי הרבה על ההיסטוריה וייתן לי תשובות לשאלות שיש לי". המטבע גדל במהירות. ניסיתי לברוח. תפסתי את איילת וצרחתי: "איילת זרקי את מה שיש לך ביד". בינתיים המטבע קיבל צורה מפלצתית והגיע לגובה של שני מטרים. ברחתי וצרחתי באימה: "איילת, איילת". המטבע בלע לתוכו את איילת המסכנה, שצרחה: "מעיין, הצילו! הצילו!" ואז התעוררתי.

רגע, היום תתקיים מסיבת האירוסין. יש לי יום עמוס בסידורים. מתוכנן לי יום תפילות והודיה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי להגיע עד הלום, ששידך לי חתן ירא שמיים ונתן לי הורים נפלאים, שמקבלים את השינוי בחיי, תומכים בי. נוסף לכל אלה עליי לקבל את האורחים והאורחות. פה ניתקל במכשולים. יהיה הרבה לעג על ההפרדה. היא ממש לא מקובלת על משפחתי המורחבת. גם איילת הבטיחה להגיע. למה היא מדאיגה אותי? ארים אליה טלפון. אולי אספר לה על החלום. היא תצחק עליי ותגיד שהדת הכניסה לי דמיונות. לא אספר לה, רק אזהיר אותה שלא תעשה שטויות ואולי אצליח לשכנע אותה לזרוק את המטבע המוזר והמאיים.

"איילת?"

כן, מה העניינים? איך זה להרגיש כמעט מאורסת?"

"נפלא. שיהיה אצלך בקרוב זיווג הגון".

"אמן. את צריכה לראות את אימא שלי איך היא מסתכלת עליי. היא לא שמעה שאמרתי פעם אמן. את זה את לימדת אותי. היא מודאגת שחלילה תחזירי אותי בתשובה. הרגעתי אותה שיצטרכו להתאמץ ולהזיע כדי שאחזור בתשובה. אני ממש לא בכיוון. אל תכעסי, לא התכוונתי לקנטר".

"אני אוהבת אותך בכל מצב ומתפללת שהקב"ה יראה לך את הדרך האמיתית".

"את הברכה הזו אני מוכנה לקבל כי לכל אחד יש הדרך האמיתית שלו".

"אל תשכחי לבוא היום לאירוסין".

"גם לנו מגיע מזל טוב, אחי התארס".

"מזל טוב! הוא בחו"ל, לא?"

"הוא כרגע בארץ לזמן קצר, הבחורה משיקגו, סטודנטית לרפואה. תארי לך שיש לי גיסה".

"איילת, יש עוד משהו שרציתי לומר".

"מה?"

"את זוכרת את חצי המטבע?"

"ברור. הוא אצלי בארנק".

"חשבתי שאולי, אההה".

"לא הבנתי".

"חשבתי שאולי, אולי כדאי לך להשליך אותו".

"מה פתאום, מה עולה לך בראש?"

"אני לא יודעת להגיד לך, אבל אולי לא תקבלי את דבריי. אני חוששת מאוד".

"ממה?"

"את יודעת, יש שמות קודש שכשמצרפים אותם יחד נוצר כוח, כמו למשל בקבלה שאפשרי בעזרתה לעשות דברים על טבעיים. זה דבר שלאנשים כמונו אסור להתעסק איתו. זה יכול להזיק לבן אדם, את מבינה אותי?"

"מעיין, הישארי שפויה. מה הכנסת לפה את הקבלה ושמות הקודש, מה הקשר? ואם כבר את מדברת, אעדכן אותך שמחר אני הולכת לאתר החפירות לחפש את החצי השני".

"איילת אל תעשי את זה. חלמתי חלום רע".

*******************

היה קריר באותו בוקר. העננים היו בהירים וכיסו את פני הרקיע כולו. השמש הצטנפה אי שם, מוסתרת מעין רואים והסתפקה באור החיוור המסונן מבין העננים. איילת נסעה בנסיעה איטית וחולמנית. היא לא מיהרה. היום הזה מתוכנן ליום חופשי מלימודים. השקדנים מנצלים אותו לחזור על חומר והאחרים להרפות את המתח. איילת נמנית עם החלק הראשון. היא תנצל את הזמן הנדיר הזה למצוא ממצאים נוספים באזור החפירות, ואולי את החצי השני של המטבע המסקרן.

היא החנתה את מכוניתה על אדמה גבשושית הזרועה בחצץ. הדרך הלא סלולה הסתיימה באזור העתיקות, שלעין בלתי מזוינת בידע מתאים לא אומרות דבר מלבד חלקי קירות ישנים והרוסים.

רק עתה, כשכיבתה את מנוע מכוניתה, גילתה למגינת ליבה שהיא לא לבד. סמוך אליה חונה מכונית נוספת. והיא כל כך זקוקה לשקט נפשי. שני שוחרי עתיקות רכנו על גבי האדמה, אולי סטודנטים כמוה. לקול צעדיה הפנו מבטם לאחור.

"היי, איילת".

"היי, עומר ואדם, איך לא חשבתי על כך. כמה מתאים שאפגוש אתכם כאן". אלו חבריה להתמחות. גם הם כמותה אוהבי ארץ ישראל ואף בזים לכל היורדים מן הארץ. אפשר לומר בוודאות שמכל קבוצתם, שלושתם היו חוד החנית של הקבוצה שלמדו על מנת לדעת. אם יצליחו להתפרנס מהתחום - זה יהיה רק בונוס.

"יש לנו פרופסור מוצלח. הוא הצליח לחנך חניכים מצטיינים, אה?"

"כך את חושבת?"

"ברור, אתם ההצלחה במבחן התוצאה".

"אנחנו לא קנה מידה".

"מי אם לא אתם. הלוואי שהרבה צעירים יהיו מחוברים לארצם ולמולדתם. אתם יהודים עם זהות".

מבטם של עומר ואדם הצטלבו לרגע קט. קשה היה שלא לשים לב לסוד שניסו להסתיר. מה הם מסתירים ממנה?

"את יודעת, בשבוע שעבר השתתפנו בהרצאה שהתקיימה למדריכי טיולים. במסגרת סדרה של הרצאות, הביאו גם רב שייתן זווית קצת שונה. שם הוא דיבר על עם ישראל, ארץ ישראל ומה שביניהם. ואני רוצה להגיד לך", הטעים עומר בהדגשה. "שפעם ראשונה שאני שומע על הקשר של אברהם, יצחק ויעקב ועל ההבטחה של אלוקים שייתן להם את הארץ. מצטער איילת, אני לא חושב כמוך. אם המורה הנכבד שלנו פרופסור דיקמן לא מצא לנכון להזכיר את הדבר הכל כך משמעותי הזה, בעיניי הוא תלוש ואין לו קשר אמיתי לארץ".

"אתה מסיק מסקנות פזיזות. דיקמן אדם חילוני כמו כולנו. הדת לקחה את המונופול על ארץ ישראל וניכסה אותו לעצמה, וגם אתה נופל ברשתה. אנחנו נמצאים פה כדי לחקור בצורה מדעית את הארץ ולמי היא שייכת. אם אתה מאמין למה שהרב ההוא סיפר לך, אז המקום שלך בישיבה בבני ברק, לא פה".

"אם התנ"ך הוא לא נכון - אין לך שום זכות על האדמה הזו".

"מה שברור שהיינו פה אלפי שנים וזה מספיק כדי שהיא תהיה שלנו, החפירות שלנו מוכיחות את זה".

"הערבים ישבו כאן מאות שנים כשרוב היהודים חיו באירופה, אסיה ואפריקה, תוכיחי שלא".

"אתה מנסה לומר לי שאני חייבת להיות דתייה כדי להרגיש טוב". הכעס האדים את פניה ושוב חשה תסכול עמוק. למה זה קורה? מדוע היא צריכה להיכנס לוויכוחים עקרים? די לה במה שהיא מאמינה. האומנם? היא הבטיחה לעצמה ולאיילת שתכין תשובה חילונית לישיבתנו על הארץ. היא גם חייבת קונטרה לרב רוט שבטוח במשנתו הדתית. חבל לה על עומר ואדם. הם מבחינתה היו יכולים לפאר את דף התשובה שלה, שהינה יש עוד יהודים שקשורים לאדמת ארץ ישראל, בלי להיות יהודים דתיים. יותר מכול כאב לה על אחיה אסף ועל אביה האומלל, לאחר החגיגה הגדולה בבואו ארצה, כשהתבשרו על אירוסיו. הרגעים הקסומים שהוא הביא איתו הביתה התנפצו לאחר שהתברר שגיסתה לעתיד היא נוצרייה.

אבא המסכן. הדמעות חנקו אותו ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. גם אחרי השידולים הרבים של אסף, שלא הבין מדוע הוא לא שמח בשמחתו, לא הצליח אביו להסתיר את אכזבתו. רק אימא השתתפה בשמחתו ואמרה: אבא שלך שבוי במשנתו הציונית ועדיין מאמין שהמדינה אמורה להיות יהודית נטו, הוא לא מבין שהמציאות השתנתה. המדינה מלאה בעולים ובמהגרים שלא מתקבל על הדעת לבדוק בציציותיהם. ויש מהם הרבה טובים ונאמנים שמשרתים בצה"ל ואזרחים למופת.

"אנחנו זזים מפה", העיר אותה לפתע אדם מהרהוריה. "אל תכעסי עלינו. תכעסי על כל מערכת החינוך של המדינה שלך שלא ידעה או לא רצתה שתדעי את האמת".

"למה אתה אומר המדינה שלך? היא גם המדינה שלך, לא?"

"את מכריחה אותי לגלות מה שאני שומר בסוד". שוב נפגשו מבטיהם של עומר ואדם. "אני אגיד לך אבל אני מבקש שבינתיים תשמרי את מוצא פיך. אנו לא יהודים, אנו ערבים ישראלים. ואני חוקר את הקשר העתיק של העם הפלסטיני עם האדמה הקדושה. אבל ברור לי שהעם שלך גזל אדמה ששייכת לדורות שלפניי. אל תסתכלי עליי כך. נישאר ידידים. יתרה מזאת אני מסתדר מצוין עם יהודים. יש לנו במשפחה המורחבת כמה יהודיות".

"מה?" שאלה איילת נדהמת מהידיעה האכזרית שנחתה עליה.

"תירגעי, קחי מים. אנו לא מפלצות כמו שמציירים אותנו. תפסיקי לחלום על מדינה יהודית. היא מזמן לא כזאת".

הם נכנסו למכוניתם והשאירו אותה פעורת פה והלומה.
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה