הנה המאמר של יוסי גרין על השיר נעשה ונשמע.
קרוב לשנה וחצי פרסמתי כאן מידי שבוע בשבוע את הטור "גוונים של גרין", העוסק בהשראה, ביצירה ובמוסיקה. עם הזמן למדתי, שמטלת כתיבת טור שבועי היא עול כבד מאין כמותו. בקושי נגמר שבוע אחד, וכבר צריך להמציא את הטור של השבוע הבא, שגם הוא צריך להיות משויף ומנופה, ובעל רעיון שיעניין קצת את הקוראים… לאחר שנה וחצי נטלתי חופשת קיץ קלה, והנה אנחנו שוב מתראים מעל דפים אלה, אלא שמעתה יתפרסם כאן הטור בעז"ה פעם בחודש. קריאה נעימה!
ארבעים שנות המסע של עם-ישראל במדבר, שחלפו מאז יציאת מצרים לכניסתם לארץ ישראל, שימשו עבור כלל ישראל כהתלמדות; כהכנת הקרקע להפיכתם לממלכה העתידית של כוהנים וגוי קדוש, לתפקיד הגדול שייעד להם הקב"ה.
האומה שצמחה ולבלבה מתוך דורות של שיעבוד ועבדות, הייתה אמורה לעשות מעבר חד ולשמש בתפקידה החדש כאור לגויים. והמדבר – המקום השומם, העצום והאינסופי הזה, שאינו מסביר פנים ליושביו, נועד להיות הזירה בה יתרחש המהפך הדרמטי. וכך קרה שכל אירוע שהתרחש בזירה זו במהלך המסע ארוך השנים במדבר, היה בעל השפעה מכרעת להמשך, והיה עתיד להיות אבן דרך בתהליך התקדמותם לקראת היותם לעם ישראל.
אחד הרגעים הבולטים ורבי המשמעות שהתרחשו בראשית התקופה הזאת, היה כאשר משה רבינו הודיע לכלל ישראל על כוונת הקב"ה לגלות ולהעביר להם את תורתו. תגובתם האחידה והמידית נשמעה ברחבי תבל, כאשר בקול אחד ובלב אחד הצהירו וביטאו בקול אדיר את צמד המילים ההיסטוריות בסדר המיוחד, המוכר והידוע לנו: נעשה ונשמע…
כלומר, אנחנו מתחייבים לעשות את מה שעוד לא שמענו מהו.
המשמעות העמוקה של ההצהרה האלמותית הזאת, על כל הניואנסים והדקויות הטמונות בה, כבר נידונה בהרחבה על-ידי הפרשנים הגדולים לאורך הדורות.
אך ברמה הבסיסית ביותר, ברור ששתי המילים הללו היו – במובן מסוים – התגובה העיקרית (וגם הראשונית), של כלל ישראל לבקשת ה', ולנצח יגדירו שתי המילים הללו את הקשר המיוחד והיקר מפז שלנו עם הקב"ה – בעבר, בהווה ובעתיד.
•
"אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה" (עבודה זרה ב').
הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת שעוד לפני האירוע המכונן הזה בהר סיני, הקב"ה פנה לכל אומות העולם ונתן להן בדיוק את אותה הזדמנות לקבל עליהן את תורתו. אך הן, בזו אחר זו, דחו את ההצעה, כשהם מציבים תנאים משלהן לקבלת התורה. כפי המסופר, לכל אומה הייתה בעיה ספציפית עם לפחות אחד מחוקי התורה, והיא התקשתה להתפשר מצפונית – כפי שהיה נדרש ממנה לו הייתה מקבלת את התורה. בזו אחר זו דחו אומות העולם את ההצעה עד שלבסוף, כש"העשן התפזר", לא נותרה ולו אומה אחת שהצהירה שהיא מקבלת על עצמה את התורה כפי שהיא.
ובניגוד גמור לכך, תגובת כלל ישראל הייתה מיידית, בלתי משתמעת לשתי פנים וללא אף תנאי! "אנחנו מקבלים את תורתך מיד, ואת פרטיה נשמע כבר אחר כך!"
הגמרא במסכת שבת מתארת את תגובת הקב"ה להצהרה הזו שלנו:
"אמר ר' אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: 'מי גילה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?'" (שבת פח.).
מהגמרא הזו ברור שתגובה שכזו הינה ממש בעלת אופי מלאכי, לא אנושי.
•
הטור הזה שירת אותי מלכתחילה כבמה לתאר ולחלוק את מקורות ההשראה שלי, שצמחו מתוך רעיון שכלתני או מתוך אירוע בעל אופי רגשי והובילו אותי להביעם באמצעות יצירה מוזיקלית.
וכך, כאשר הרהרתי בהצהרה ההיסטורית "נעשה ונשמע", אני חש שיש במילים האלה משהו שישפוך אור על תופעה מרתקת בה הבחנתי בהקשר לעמנו במהלך שנות חיי.
כאשר אדם מתכנן להתקדם בתחום כלשהו, פרושות בפניו שתי דרכים: דרך אחת היא להקדיש זמן רב לבחינה והבנה תיאורטית של הנושא על כל צדדיו והשלכותיו, כאשר השלב הבא הוא הניסיון ליישם את מה שנלמד תיאורטית באופן של מעשה, ב"עולם האמיתי".
הדרך הנוספת היא "לקפוץ למים", ורק לאחר מכן "ללמוד" את העבודה, כשמתקדמים ומשפרים את היכולות "תוך כדי תנועה", תוך התבססות על מה שנלמד כל העת.
דוגמא אחת שתסייע להמחיש את כוונתי היא כאשר לומדים לנגן. תמיד ראיתי את לימוד הנגינה בשתי דרכים, שונות לחלוטין זו מזו. הכול מתחיל, כמובן, ברצון לנגן בכלי. אך מכאן יכול האדם לבחור בשתי דרכים לממש את רצונו: האחת היא לשכור מורה, לקנות ספרי מוזיקה ולהתחיל לבחון מסלול שיותיר את המתלמד עם המון-המון תיאוריה ורעיונות, אך כמעט ללא יכולות נגינה בפועל בהתחלה. הדרך הנוספת היא למצוא את הכלי ולהתחיל ללמוד לנגן על-ידי "ניסוי וטעייה" עד שהנגן מתחיל להתקדם. רק לאחר ההתקדמות הראשונית הזו התלמיד מתחיל לבחון תיאורטית את אופן פעולת הכלי והיכן ממוקמים הצלילים השונים. הידע התיאורטי עוזר לו לשכלל ולעדן את הכישורים שכבר נרכשו ב"קפיצה" לתוך מימי הנגינה.
דוגמא שנייה, ובה רצוני להרחיב, היא היכולות המיוחדות שמגלים יהודים בכל העולם כשמדובר בהתקדמות בתחום העסקי. איני מתכוון, כמובן, למקצועות הרפואה או המשפטים בהם מחויבים לחקור וללמוד לא מעט שנים לפני שניגשים לפעולה בשטח, אלא אני מדבר על תחום הפיתוח-עסקי, מכירות וכדו', מה שידוע כ"תכל'ס". אפשר לבלות שנים בלימוד תיאוריית מנהל העסקים ושיטות מכירה, ועדיין כל התיאוריות שבעולם לא יעזרו לו לפרוץ קדימה אם האדם לא יוצא לפני כן לשטח ולומד באופן של ניסוי וטעייה. רק לאחר שפורצים קדימה ומתנסים מעשית בשטח, אם כעת מוסיפים גם לימוד תיאורטי, זה יעזור להתמקצע ולהתקדם בתחום.
וכמו בכל מאמר שאני כותב, מגיע שלב בו הקורא וודאי שואל את עצמו: אוקיי, אבל למה כל ההקדמה הזו מובילה? לאן הוא חותר? ומה הקשר של כל זה ל"נעשה ונשמע"?
ובכן, התחוור לי שחלק מההצלחות היהודיות הנודעות בעולם העסקים ובתחומים אחרים, קשור לגישת ה"הבה נקום ונעשה מעשה" שהוכחנו שקיימת בנו כבר כאשר הקב"ה הציע לנו לקבל את תורתו. בעוד תגובת שאר האומות הייתה שראשית הן יבחנו את הכתוב בתורה, ילמדו ויחקרו אותה, ויראו אם היא מתאימה לצרכיהם כפי שהם מבינים אותם, תגובתנו, עם ישראל, הייתה: "אוקי! אנחנו הולכים על זה! וכעת, היכן וכיצד מתחילים? את הפרטים המדויקים כבר נשמע אחר-כך". התגובה הראשונית הזו לבקשת הקב"ה זיכתה אותנו, לאורך ההיסטוריה, במעשה עִם התואר. אנחנו תמיד פותחים ב"מעשה", בפרקטיקה, וממשיכים אחר-כך בתיאוריה, בלימוד.
ועובדה מעניינת היא שזו הייתה מטרת בריאת האדם: יש מקום נוסף בתורה בו מוזכרת המילה "נעשה" – בראשית הבריאה, כשריבונו של עולם אומר למלאכים: "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א: כ"ו).
המילה "נעשה" שם, מתייחסת להגדרה של מי שעשוי להיתפס כפסגת יצירתו של ה', האדם האידיאלי; כזה שמבצע דברים ראשית כל באופן של "נעשה", ורק לאחר מכן "ונשמע". כפי שמשתמע מדברי רבי אלעזר, זהו גם האופן בו פועלים המלאכים.
וכשנשמעה הצהרת כלל ישראל באחדות ובקול אדיר, "נעשה ונשמע!" יצאה בת קול ואמרה שמטרת התכנית המקורית ליצור אדם שעונה על הרעיון של "נעשה ונשמע" הושגה, ותבוא לידי שלמות בעת מתן תורה.
הרעיון הזה היה מעורר השראה עבורי, ו"סחב" אותי אל הפסנתר בניסיון לכתוב שיר בנושא "נעשה ונשמע".
בדרך כלל, שירים יהודיים נכתבים בשני מקצבים, שלוש רביעיות (-תזמון וואלס) או בארבע רביעיות (-תזמון בלדה או שירי ריקוד), אך מאחר ש"נעשה ונשמע" התייחס לתגובת כלל ישראל ולקבלת חמישה חומשי תורה, הרגשתי שכדאי שאכתוב אותו, בפעם הראשונה במוסיקה היהודית, במקצב של חמש רביעיות.
השיר שיצא מהפסנתר היה מעניין, אך משהו בו היה עדיין חסר. ואז, יום אחד שוחחתי על השיר החדש עם אחיין שלי ששמו רבי משה פרץ שוורץ שליט"א, רב חשוב בליקווד. עיניו אורו כשהוא סיפר לי שהוא היה אצל אחד הגדולים בירושלים ושמע ממנו וורט מעניין בנושא. כששמעתי את הוורט, הרגשתי סוף סוף, שכעת יש לי את הרעיון הדרוש להשלמת השיר.
אותו גדול אמר לאחייני: "התהית מימיך למה כששני יהודים נפגשים הם שואלים זה את זה באידיש: "וואס טוט זיך? וואס הערט זיך?" ("מה נעשה? מה נשמע? מה קורה?").
"אני אגיד לך למה: הם מזכירים בלשון הזו זה לזה: 'מה קורה עם ה'נעשה ונשמע' שהצהרנו בהר סיני?'"…
אהה! זה כבר השלים לי את הפאזל ואיחד את הכול והשיר, סוף סוף, הושלם!
הנושאים החמים
