הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
להבין את השני
להבין את השני, את רגשותיו, את הכאב שלו, והחוויות, זהו דבר לא קל.
אי אפשר להבין את השני,
בלי לעשות כלום. בלי לתת מעצמך.
כדי שנוכל לעשות זאת כמיטב יכולתינו, עלינו להכשיר את עצמנו לכך. על מנת שנהיה ראויים.
ואם נצליח - אור ידלק בליבו של החבר שלנו.
אור שאנחנו הדלקנו.
לפני שאנחנו מנסים להבין את השני, אנחנו צריכים דבר ראשון לרצות להבין. לרצות לתת לו הרגשה טובה, לרצות להצליח.
זהו הצעד הראשון שיכול להוביל אותנו אל ההצלחה.
ברצון שלנו טמון הרבה כוח, אדם שלא רוצה, לעולם לא יצליח. ולכן זה הכלי הבסיסי, החשוב והמיוחד כל כך.
הלב שלנו, מכיל כל כך הרבה. כדי להיות בשביל האדם שמולך, אנחנו צריכים להתנתק מהאדם של עצמנו.
לפתוח את מחסני הלב, ולהכניס לשם את הבלגן שלנו.
להיות מרוכז בשני, להיכנס לתוך הלב שלו,
לא להיות ביקורתי כלפיו. ולכבד כל מילה שלו, כל משפט - הוא אוצר. הוא רגש של נשמה אלוקית.
אנחנו צריכים להבין, שכל אדם הוא שונה. מחשבות משלו, דאגות משלו, שאין זהה הוא לכל אדם אחר.
כמו שכתוב "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח, ב).
והעיקר - לא לזלזל. גם אם אין הסכמה עם המילים שלו, לתת להן מקום. גדול.
הפנים, ערך רב להן. ויכולות להשפיע המון.
האדם שמולנו, רואה אותנו. רואה את הפנים שלנו. חיוך, עיניים מבינות. כוח רב בהם.
וגם אם איננו מבינים את דבריו עד הסוף, מוטב שנראה לו פנים טובות. פנים שוחקות.
כבר אמרו לנו חז"ל – "גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב"
גם הפנים שלו מביעות, ואפשר ללמוד מהן הרבה.
התבוננות בהבעות פנים שלו, יכולה לסייע להבנה עמוקה יותר.
הקשבה לקול הדיבור שלו, לצליל, ולקצב.
לנסות לראות את החושים שלו. להרגיש אותם, לחוש אותם. להתחבר אליהם. להתחבר אליו.
ספירת העומר, בימים שנפטרו בהם תלמידי רבי עקיבא, כי אינם נהגו כבוד זה בזה,
על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להשתדל בכבוד הבריות.
אנשים מרגישים מכובדים ורצויים כאשר מאזינים להם.
וכן, להפך – מרגישים ביזיון כשאין שומעים להם. כשמזלזלים בדבריהם או מראים פנים זועפות.
כמה אנו צריכים להתחזק בזה. והלוואי שנזכה.
"אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?
ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה"
(תנא דבי אליהו רבה כ"ח).
להבין את השני, את רגשותיו, את הכאב שלו, והחוויות, זהו דבר לא קל.
אי אפשר להבין את השני,
בלי לעשות כלום. בלי לתת מעצמך.
כדי שנוכל לעשות זאת כמיטב יכולתינו, עלינו להכשיר את עצמנו לכך. על מנת שנהיה ראויים.
ואם נצליח - אור ידלק בליבו של החבר שלנו.
אור שאנחנו הדלקנו.
לפני שאנחנו מנסים להבין את השני, אנחנו צריכים דבר ראשון לרצות להבין. לרצות לתת לו הרגשה טובה, לרצות להצליח.
זהו הצעד הראשון שיכול להוביל אותנו אל ההצלחה.
ברצון שלנו טמון הרבה כוח, אדם שלא רוצה, לעולם לא יצליח. ולכן זה הכלי הבסיסי, החשוב והמיוחד כל כך.
הלב שלנו, מכיל כל כך הרבה. כדי להיות בשביל האדם שמולך, אנחנו צריכים להתנתק מהאדם של עצמנו.
לפתוח את מחסני הלב, ולהכניס לשם את הבלגן שלנו.
להיות מרוכז בשני, להיכנס לתוך הלב שלו,
לא להיות ביקורתי כלפיו. ולכבד כל מילה שלו, כל משפט - הוא אוצר. הוא רגש של נשמה אלוקית.
אנחנו צריכים להבין, שכל אדם הוא שונה. מחשבות משלו, דאגות משלו, שאין זהה הוא לכל אדם אחר.
כמו שכתוב "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח, ב).
והעיקר - לא לזלזל. גם אם אין הסכמה עם המילים שלו, לתת להן מקום. גדול.
הפנים, ערך רב להן. ויכולות להשפיע המון.
האדם שמולנו, רואה אותנו. רואה את הפנים שלנו. חיוך, עיניים מבינות. כוח רב בהם.
וגם אם איננו מבינים את דבריו עד הסוף, מוטב שנראה לו פנים טובות. פנים שוחקות.
כבר אמרו לנו חז"ל – "גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב"
גם הפנים שלו מביעות, ואפשר ללמוד מהן הרבה.
התבוננות בהבעות פנים שלו, יכולה לסייע להבנה עמוקה יותר.
הקשבה לקול הדיבור שלו, לצליל, ולקצב.
לנסות לראות את החושים שלו. להרגיש אותם, לחוש אותם. להתחבר אליהם. להתחבר אליו.
ספירת העומר, בימים שנפטרו בהם תלמידי רבי עקיבא, כי אינם נהגו כבוד זה בזה,
על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להשתדל בכבוד הבריות.
אנשים מרגישים מכובדים ורצויים כאשר מאזינים להם.
וכן, להפך – מרגישים ביזיון כשאין שומעים להם. כשמזלזלים בדבריהם או מראים פנים זועפות.
כמה אנו צריכים להתחזק בזה. והלוואי שנזכה.
"אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?
ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה"
(תנא דבי אליהו רבה כ"ח).
