חגים מה אתם אוכלים מחר?

  • הוסף לסימניות
  • #1
כמדי שנה ערב יום כיפור מתחילים לריב..
''אצל אימא שלי נהגו כך..''
''אבא שלי אמר בדיוק ההפך..''
מה סדר הסעודות שלכם ומה אתם מגישים,
אוכל כבד?
אוכל קליל אבל מזין?
פירות וירקות בלבד?
תעזרו לנו לא לריב ערב יום הדין..:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כדאי לאכול מרק עוף או ירקות
תפוחי אדמה פסאה ירקות.
ביצים קשות
שתיה.
אני נוהגת לאכול בהדרגה

לקראת הסוף לאכול ענבים אדומים
גמר חתימה טובה לכולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
כדאי לאכול מרק עוף או ירקות
תפוחי אדמה פסאה ירקות.
ביצים קשות
שתיה.
אני נוהגת לאכול בהדרגה

לקראת הסוף לאכול ענבים אדומים
גמר חתימה טובה לכולם.
תודה
מה הסדר,
מה צהרים ומה במפסקת.?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מחר אוכלים מצוות...
כל אכילה מצווה,
ויש שנהגו מהערב
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
בסעודה ראשונה חלה עם סלטים, דגים, מרק עם קרעפלאך ועוף/בשר + תוספת.
בסעודה שניה מרק, עוף עם תוספת וכו', ומי שמעדיף יותר קליל אז סלט ירקות חלה עם ממרחים וכו'
יפה ותודה
1:0 לטובתי..כך גם נהגו בבית הורי
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בסעודת הבוקר אחרי שחרית-נטילת ידיים עם הרבה דבש!!!
דגים- לא מומלץ חריף ומטובל, מרק עם תוספות- קרעפלאך, אטריות וכד'.., בשר עם תוספות- פתיתים, פשטידה גזר אצלנו זה המנהג,
קינוח לפי הטעם, אני אוהבת לתת לפתן פרות טוב.
משך כל היום - להרבות בשתיה ומצווה לאכול, אני מעמידה סלסילה עם ענבים
סעודה מפסקת-נטילת ידיים שוב עם דבש!!!
מרק עם קרעפלאך ואטריות, בשר מהמרק- שזה קל לעיקול, לא מצמיא, פשטידות גזר מתוק וליפתן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בסעודת הבוקר אחרי שחרית-נטילת ידיים עם הרבה דבש!!!
דגים- לא מומלץ חריף ומטובל, מרק עם תוספות- קרעפלאך, אטריות וכד'.., בשר עם תוספות- פתיתים, פשטידה גזר אצלנו זה המנהג,
קינוח לפי הטעם, אני אוהבת לתת לפתן פרות טוב.
משך כל היום - להרבות בשתיה ומצווה לאכול, אני מעמידה סלסילה עם ענבים
סעודה מפסקת-נטילת ידיים שוב עם דבש!!!
מרק עם קרעפלאך ואטריות, בשר מהמרק- שזה קל לעיקול, לא מצמיא, פשטידות גזר מתוק וליפתן.
מעניין הדבש אצלנו על השולחן מראש השנה עד אחרי שמחת תורה
גם ביום חול!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
לא ניראלי זה צריך ללכת דרך מה עושים ההורים לפחות לא אצלינו
אני יגיד לך מה אנו עושים
בבוקר לפני חצות אוכלים דגים וסלטי ירקות עם חלה
ובצוהרים אנו אוכלים בשרי : מרק עוף עם קרפלאך , עוף , תפו"א , ירקות מבושלים
(טיפ: אני מציע להיזהר לא לעשות מאוד מטובל כי אחרי זה ניהיה מאוד צמאים וצריך לצום קל)
שיהיה לכולם גמר חתימה טובה
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
אצלנו אוכלים:
בסעודה ראשונה חלות, סלט ירקות גדול+ כמה סלטים קלילים ולא חריפים, דג סלמון או מושט לא חריף, מנה שניה עוף עם תוספות- קוגל תפו"א אורז וכו.
סעודה מפסקת חלות וסלטים וביצים קשות, מרק עוף, ואח"כ העוף מהמרק, קוגל תפו"א ותבשיל ירקות עם הרבה גזר, (גם בסלט ירקות שמים גזר, מאד טוב לאכול גזר לפני הצום), מנה אחרונה לפתן תפוחים.
שותים מיץ מתרכיז תפוחים טבעי.
אחרי הסעודה, קרוב לצום, המעוניינים אוכלים כפית דבש וכמה שקדים (ע"פ כל מיני עצות לערב הצום)
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בסעודת הבוקר אחרי שחרית-נטילת ידיים עם הרבה דבש!!!
דגים- לא מומלץ חריף ומטובל, מרק עם תוספות- קרעפלאך, אטריות וכד'.., בשר עם תוספות- פתיתים, פשטידה גזר אצלנו זה המנהג,
קינוח לפי הטעם, אני אוהבת לתת לפתן פרות טוב.
משך כל היום - להרבות בשתיה ומצווה לאכול, אני מעמידה סלסילה עם ענבים
סעודה מפסקת-נטילת ידיים שוב עם דבש!!!
מרק עם קרעפלאך ואטריות, בשר מהמרק- שזה קל לעיקול, לא מצמיא, פשטידות גזר מתוק וליפתן.
הדבש מודגש כי עוזר לצום קל!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
כמדי שנה ערב יום כיפור מתחילים לריב..
''אצל אימא שלי נהגו כך..''
''אבא שלי אמר בדיוק ההפך..''
מה סדר הסעודות שלכם ומה אתם מגישים,
אוכל כבד?
אוכל קליל אבל מזין?
פירות וירקות בלבד?
תעזרו לנו לא לריב ערב יום הדין..:)
בבית שלכם יש שני אנשים ואינכם מצליחים להסתדר עם שוני המנהגים והדעות,
כיצד, לדעתך, תסתדרו עם שלל הדעות והמנהגים שיצאו פה מאלפי אנשים, עדות וטיפוסים?!
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
יפה ותודה
1:0 לטובתי..כך גם נהגו בבית הורי
כך נהגו גם בבית הורי
אבל בעלי חובב חלבי מושבע, אז הארוחה הראשונה הפכה לחלבית עם דגים.....
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
האם מי שכתב שאוכלים ביצים קשות לא בלבל בין הסעודה המפסקת של תשעה באב לזו של יום כיפור? כי מפורש בהלכה שלא לאכול ביצים (מבין 'המאכלים המחממים').
מנהג בית אבא (שברוך השם היה גם מנהג בית אבא של האידך גיסא) בערב יום כיפור: בסביבות שעה 10:30 אוכלים סעודה ראשונה - דגים (סלטים זו כבר תוספת של הדור הצעיר), מרק עוף/בשר עם אטריות (וקרעפלך לחובביו), פרוסות בשר בקר ברוטב (ולמחר אנו מהדרים בלשון - מתכון אי"ה אחרי החגים) ותוספת אורז או פסטה או פתיתים. אחרי זה כבר לא נכנס אצלנו קינוח...
לסעודה המפסקת - מרק עוף עם אטריות, עוף מהמרק (ואל תעליבו אותו לקרוא לו 'עוף מכובס' - אם תכינו מרק כראוי ולא תבשלו אותו עד מוות, העוף יהיה טעים ולא מכובס!) והתוספת האולטימטיבית - פירה תפו"א וכן סלט גזר חי. גם כאן אנחנו מוותרים על קינוח ומסתפקים בכוס תה.
שתהיה לכולכם כפרה טובה וגמר חתימה טובה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
הארוחה העיקרית שלנו סמוך לצום זה קוסקוס.
בקדרת קוסקוס יש יתרון מאוד ייחודי: זה תבשיל משביע מאוד שמכיל חלבון, פחמימה, ירקות ושומן בקערה אחת.
הקוסקוס עצמו שהוא פחמימה משביעה מאוד יחד עם העוף החלבון, גרגירי החומוס, הירקות העשירים: דלעת, קישוא, סלרי, פטרוזליה, גזר ועוד... כל אלו יוצרים ארוחה משביע וממלאה ממש
. זה ה"מאכל" אצלינו לפני הצום מדורי דורות
מי שרוצה מתכון קלי קלות.. מוזמן לבקש.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
0 תגובות
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה