סיפור ששמעתי פעם, וגרם לי לחשוב פעמים לפני שאני מתלונן.
ידידי היה נוהג להתלונן בחברות מכל הסוגים, על תקלות ופגמים מכל המינים, החל מג'וקים וכלה באריזות שאינן סגורות כראוי, כיתוב שנמחק ושאריות אבק.
הוא היה נוהג לערוך את הקניות שלו במרכול הגדול במרכז העיר. אישתו לא הבינה מדוע הוא היה מתעכב כל כך בקניה פשוטה של גזר, שקדי מרק, סוכר, מרמלדה וקינמון.
הוא היה מהלך בסופר כמשחר לטרף, עיניו הקטנות לטשו את המדפים העמוסים, בוחנות את חלקן התחתון של אריזות המזון, את המכסים והשקיות. הוא היה מיומן במלאכתו, מוצרים פגומים היו קורצים אליו מן המדפים הגבוהים, והוא היה מטפס בעקבותיהם על סולמות, נתלה על מוטות ברזל, מתמרן אריזת בלאי בעזרת מקל מטאטא בין חבילות זכות וטהורות, עד שסוף סוף תנחת לידו ברעש החבילה שלה ייחל.
בבית אשתו תרצה לבשל את הגזר, להכין את המרק. הוא יתפוס את מקומו ליד הטלפון, אצבעותיו מחייגות במרץ. הוא לא זקוק למספרים שע"ג החבילות, הוא מכיר כבר את כולם בעל פה, הוא גם יודע באיזה חברה מסננים את השיחות שלו, ולשם כך הוא מחליף מדי פעם את המספר.
הערב, המתין לו מכתב בתיבת הדואר. הסמל העגול של חברת נטע-פוד התנוסס עליו. הוא גיחך לעצמו בלחש, מהרהר בשוברים לרכישת המוצרים של נטע- פוד. הם אף פעם לא היו קמצנים מדי..
ידו האחת מחייגת אחת שמונה מאות ומשהו, ידו השניה פותחת את המעטפה בהיסח הדעת, לא היה שם שובר. מרוב הלם הוא טרק את הטלפון בדיוק כשנציגת השירות עמדה לענות לו.
היה זה מכתב בכתב יד מהודר, עט ציפורן כחול, חתימה מסולסלת, לוגו מוזהב.
"לכבוד ידידי הנכבד" אמרה הכותרת, "אנו רואים בחיוב את המעורבות שלך בתהליכי האיכות של החברה..."
הוא בלע את המילים החמות בלי להכוות בלשונו, שהייתה משורבבת בציפייה.
"...הינך מוזמן לסיור בחברה, הכולל פגישה אישית עם המנכ"ל ועוד בכירים"
על החתום: המנכ"ל.
הוא שרק בהתפעלות ורץ להראות את המכתב לאשתו, זה לא עוד מכתב, זה מכתב מבן אדם ששווה כמה מליונים טובים. אחר כך הוא רץ לסמן את התאריך בלוח השנה, והתחיל למנות את הימים שנותרו לו, בברכה.
*******
בידים רטובות מזיעה של התרגשות הוא העביר כרטיס V.I.P. בחריץ שלצד המעלית האישית של המנכ"ל. הנסיעה הייתה מהירה והוא חיש נפלט אל אחד המשרדים הנוצצים ביותר שאי פעם נבנו.
מנכ"ל החברה קיבל אותו בחמימות, ולא חדל ללחוץ את ידו בהתרגשות, אחר כך הוא לקח אותו לסיור בין המחלקות השונות של החברה, ממחלקת הפיתוח, דרך מחלקות השיווק והייצור, עד שהגיעו למחלקת האיכות.
כאן הצטרפו אליו שני אנשים, אנשים פשוטים ויעילים, שהסבירו לו בפרוטרוט על כל התהליכים שעוברים המוצרים בדרך לאישורם במחלקה, איזה סוגי מדגמים, על פי אלו הסתברויות וכדומה.
כשתם הסיור הם חזרו לחדר המנכ"ל.
המנכ"ל ביקש מידידי לשבת על הכיסא, ואמר לו.
"ידידי, הרבה זמן אנו נתקלים בתלונות מאנשים, שעוסקים באיכות המוצרים שלנו, חלקן מוצדקות וחלקן אינן מוצדקות. אך מעולם לא פגשנו בן אדם שמצליח לעלות על כל כך הרבה פגמים, ביעילות כל כך גבוהה.
שקלנו, והבנו שלהחזיק מנהל איכות, שבסוף החודש אמור להביא אוכל הביתה, ולצורך כך אנו נותנים לו משכורת, זה מיותר. אתה עושה את כל העבודה, וביעילות גבוהה.
הנה שלשום, קיבלנו ממך טלפון ובו הודעת לנו, כי באריזות הקפה שלנו חסרים שני גרמים שלמים, ולפחות בשתי אריזות, תגיד לי אתה, איזה מנהל איכות היה מבחין בזה?
כל מה שאמרתי, תקף גם לגבי מפקח האיכות, גם הוא הולך הביתה.
ומה שנשאר לנו, זה לומר לך תודה על שהסבת את תשומת ליבנו. ומה שנשאר לך זה ללכת אליהם ולמסור להם את מכתבי הפיטורין שהכנתי עבורם, הנה, קח.."
ידידי משך את ידו אחורנית, פניו לבשו ארשת של זעזוע.
"לא התכוונתי שתפטרו אותם..." מלמל בשפתים יבשות, "לא הייתה לי שום כוונה כזאת", חזר על דבריו באופן שונה, אצבעותיו נמחצות בין הכיסא ובין ירכיו.
"לא התכוונת", חזר המנכ"ל, "אז קח שובר מתנה לארבעה מוצרי נטע-פוד, וחזור בבקשה לביתך"
ידידי הותיר את השוברים על השולחן, ופנה לעבר מחלקת האיכות, שם הוא כבר מצא את מנהלי המחלקה והתנצל בפניהם.
בדרך הביתה הוא עבר בסופר מרקט השכונתי, הפעם הקנייה ארכה לו דקות ספורות, והוא חזר הביתה עם הרבה יותר מאשר שובר לקנית מוצרים, הוא קיבל שיעור קטן בקניית מוסרים.
הנושאים החמים
