הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
נכנסתי לחנות, גרוני ניחר. אמרתי לאשה ולצאצאים שימתינו רגע שתיים, אבאל'ה תיכף שב.
חציתי בקו ישר את השטח הגדול, מתעלם מחטיפים, ירקות, כפפות חד פעמיות ומבצעים על וופלים. הייתי מאוד חדור מטרה.
ידעתי שזמני קצר. יעברו בערך שלוש דקות עד שמוישל'ה - הבן שאני מתבייש בו - יחליט לעזור לי לבצע את הקניה ויסחוב אחריו גם את יענקי - אוהו, זה הבן שאני באמת גאה בו - ואיתם תבוא גם חנהל'ה - הבת היחידה שלי, נראה לי שהיא בגדול בסדר - כדי לחנך אותם, ובמאסף האשה, מפטפטת במרץ בסלולרי. ואז יהיה אסון ובזבוזים בלתי צפויים.
לא ולא, אין סיכוי שהכאוס יתחולל! עליי לקנות בזריזות, לשלם מהר - ולחזור כהרף עין אל הגינה, שם ערכנו פיקניק משפחתי קטן לרגל תום הסגר של הציונים.
הגעתי אל המדפים האהובים עליי, ושם - הפתעה! אורו עיני! בדיוק מה שרציתי!
הנחתי בשקית שלי מספר מארזים, והלכתי לקופה, שש ועליז. בדרך הייתי צריך לעקוף כמה ילדות קטנות - זה לא קשה, פשוט מסתכלים לחלל כלשהו מעל הראש שלהן והן לא מעזות לצפצף - ואז הגיע תורי.
הנחתי בשמחה את המוצרים על הדלפק, וכדי שאוכל להתבטא בקלות הורדתי את המסיכה המציקה. שיתפתי את המוכר, בחור קפוץ מבט עם קרחת בוהקת ואופי נעים כמו נייר זכוכית, באושרי הרב:
אדוני! אני כל כך שמח! יש לי קורונה!
הבחור נלפת!
איזו קפיצה אחורנית! נתקל בדלפק מאחוריו, סופג גערה שקטה מחדווה, הקופאית הכי וותיקה בעסק.
הוא זעק: יש לו קורונה! יש לו קורונה! צא מכאן!
חדווה הפסיקה להעביר את המצרכים ורצה החוצה. יראה למות בטרם עת.
תוך מספר שניות בא במרוצה מנהל הסניף, ואיתו העובדים במקום: אחמד, חמודי, סעיד, אבו עומאר וקאסם אל חלילי. כולם מוציאים מכיסיהם כפפות חד פעמיות, מהדקים את המסיכות על אפם, מנסים לגרור אותי החוצה ללא טאקט. המנהל הזקוף והפעלתן, אברך חסידי שאוהב לחתוך עניינים, גער בי: ר' ייד. צא מכאן. אתה מסכן את כולנו. אמא שלי בת תשעים ותשע ואני פוגש אותה כל יום ראשון, תן לה להגיע למאה. למה אתה פה? צא!
כל הפוחחים לא השאירו לי ברירה, ולמול עיניהם התמהות של משפחתי - מוישל'ה אגב התפוצץ מצחוק, בושה! - הניפו אותי והניחו מחוץ לחנות. איזו בושה. ואם לא די לי בתשומת הלב השלילית, הרי שבאותו רגע זמזום חזק נשמע, ואבו עומאר, אחראי האבטחה, נזף בי: אדוני, חולה חולה, אבל מי לימד אותך להוציא דברים מהחנות בלי לשלם?...
בפה יבש וחרב, מובך מאוד מכל הסצנה, הוצאתי משקית הקניות את המוצרים שלי, עייף ומותש, מניף אותם מול שונאיי:
לא הספקתי לשלם כי הוצאתם אותי כל כך מהר החוצה. עשו לי טובה, תנו לי לשלם על הבירה קורונה שלי.
חציתי בקו ישר את השטח הגדול, מתעלם מחטיפים, ירקות, כפפות חד פעמיות ומבצעים על וופלים. הייתי מאוד חדור מטרה.
ידעתי שזמני קצר. יעברו בערך שלוש דקות עד שמוישל'ה - הבן שאני מתבייש בו - יחליט לעזור לי לבצע את הקניה ויסחוב אחריו גם את יענקי - אוהו, זה הבן שאני באמת גאה בו - ואיתם תבוא גם חנהל'ה - הבת היחידה שלי, נראה לי שהיא בגדול בסדר - כדי לחנך אותם, ובמאסף האשה, מפטפטת במרץ בסלולרי. ואז יהיה אסון ובזבוזים בלתי צפויים.
לא ולא, אין סיכוי שהכאוס יתחולל! עליי לקנות בזריזות, לשלם מהר - ולחזור כהרף עין אל הגינה, שם ערכנו פיקניק משפחתי קטן לרגל תום הסגר של הציונים.
הגעתי אל המדפים האהובים עליי, ושם - הפתעה! אורו עיני! בדיוק מה שרציתי!
הנחתי בשקית שלי מספר מארזים, והלכתי לקופה, שש ועליז. בדרך הייתי צריך לעקוף כמה ילדות קטנות - זה לא קשה, פשוט מסתכלים לחלל כלשהו מעל הראש שלהן והן לא מעזות לצפצף - ואז הגיע תורי.
הנחתי בשמחה את המוצרים על הדלפק, וכדי שאוכל להתבטא בקלות הורדתי את המסיכה המציקה. שיתפתי את המוכר, בחור קפוץ מבט עם קרחת בוהקת ואופי נעים כמו נייר זכוכית, באושרי הרב:
אדוני! אני כל כך שמח! יש לי קורונה!
הבחור נלפת!
איזו קפיצה אחורנית! נתקל בדלפק מאחוריו, סופג גערה שקטה מחדווה, הקופאית הכי וותיקה בעסק.
הוא זעק: יש לו קורונה! יש לו קורונה! צא מכאן!
חדווה הפסיקה להעביר את המצרכים ורצה החוצה. יראה למות בטרם עת.
תוך מספר שניות בא במרוצה מנהל הסניף, ואיתו העובדים במקום: אחמד, חמודי, סעיד, אבו עומאר וקאסם אל חלילי. כולם מוציאים מכיסיהם כפפות חד פעמיות, מהדקים את המסיכות על אפם, מנסים לגרור אותי החוצה ללא טאקט. המנהל הזקוף והפעלתן, אברך חסידי שאוהב לחתוך עניינים, גער בי: ר' ייד. צא מכאן. אתה מסכן את כולנו. אמא שלי בת תשעים ותשע ואני פוגש אותה כל יום ראשון, תן לה להגיע למאה. למה אתה פה? צא!
כל הפוחחים לא השאירו לי ברירה, ולמול עיניהם התמהות של משפחתי - מוישל'ה אגב התפוצץ מצחוק, בושה! - הניפו אותי והניחו מחוץ לחנות. איזו בושה. ואם לא די לי בתשומת הלב השלילית, הרי שבאותו רגע זמזום חזק נשמע, ואבו עומאר, אחראי האבטחה, נזף בי: אדוני, חולה חולה, אבל מי לימד אותך להוציא דברים מהחנות בלי לשלם?...
בפה יבש וחרב, מובך מאוד מכל הסצנה, הוצאתי משקית הקניות את המוצרים שלי, עייף ומותש, מניף אותם מול שונאיי:
לא הספקתי לשלם כי הוצאתם אותי כל כך מהר החוצה. עשו לי טובה, תנו לי לשלם על הבירה קורונה שלי.
