מה להניח בפנים?

  • הוסף לסימניות
  • #1
מאחורי האגרטל עומד סיפור אישי
(בעז"ה בהמשך אעלה פוסט מסודר)

אבל נתקעתי.
מה שמים בתוך כזה אגרטל?
אני רוצה עלים ירוקים וחיים אבל שאוכל ליצור לבד.
יש למישהו רעיון?
אגרטל.jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
דווקא עלים ירוקים נשמע לי לא קשור..
אם את מתכננת ליצור, אז תעשי אום כבר בצבע אחר.
אולי פריחה לבנה?
בהצלחה
ומסקרן הסיפור...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
באמת ירוק לא ישתלב עם צבעי האגרטל
אולי לצבוע עלים וענפים בזהב?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



הסיפור

אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


ואז הגיע חיים דוד.


חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


עד לאותו יום.


זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


ומשהו קרה.


למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


ואז – דברים התחילו להשתנות.


כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”
שלום וברכה,

יש רגעים שבהם אתה - בן להורים שהחליטו להפריד דרכם - מרגיש שאתה היחיד בעולם שמבין מה עובר עליך. שהעולם שלך התחלק לשניים, ואתה עומד קרוע באמצע, מנסה לא לאכזב אף אחד, ובעיקר מנסה למצוא את המקום שלך מחדש. אם המילים האלה מוכרות לך, האשכול הזה נכתב בשבילך (האשכול נכתב בלשון זכר אבל מיועד עבור כולם). ויש לי גם
מדריך מיוחד וחינמי שכתבתי במיוחד עבורך

התחושה הזו לובשת פנים רבות. לפעמים היא מרגישה כמו הסיפור של ישי (שם בדוי), הבחור שתמיד מתפקד, ה"אבא קטן" שדואג לכולם ומגשר בין ההורים. כולם מחמיאים לו על הבגרות שלו, אבל עמוק בפנים הוא מרגיש שהילדות שלו נגמרה מוקדם מדי, שהוא נאלץ לדכא את הצרכים הרגשיים שלו כדי לתמוך באחרים.

לפעמים היא מרגישה כמו הסיפור של שלמה, שכבר בונה את ביתו, אבל מוצא את עצמו קופא באמצע ויכוח עם אשתו. פתאום, הוא לא שומע אותה, אלא את הקולות מהבית הישן, את המילים והכעס של הוריו מהדהדים לו בראש. הפחד לחזור על אותן טעויות משתק אותו, והוא תוהה – האם אני נידון לשחזר את העבר?

ואולי היא מרגישה כמו הסיפור של אהרן (שם בדוי), אברך בן 40, שהכל נראה בסדר מבחוץ, אבל הוא סובל מלילות ללא שינה ופחדים שצצים משום מקום. רק אחרי 20 שנה של כאב עמום, כשהוא מגיע לקצה, הוא מגלה שהכל התחיל שם, ביום ההוא שהבית התפרק.

את כל הסיפורים האלה, ועוד רבים, אני מכיר מקרוב. כמי שעבר את המסע הזה בעצמי, אני יודע שלמרבה הצער, אין כמעט כתובת לאותם בנים/ות שמתמודדים בשקט. אבל הדבר החשוב ביותר שלמדתי, והבטחתי לעצמי להעביר הלאה, הוא שהסיפור לא חייב להסתיים בכאב. אפשר להתמודד אחרת, וניתן להפוך את האתגר הזה למנוף של צמיחה והתפתחות.

בדיוק בשביל זה, מתוך תחושת חובה וזכות, נכתב המדריך הייחודי "לנווט בין הגלים" וסדרת המיילים הנלווית. הם מרכזים באופן מסודר את ההבנה באתגרים ומעניקים כלים מעשיים להתמודדות.

image (59).jpg


"לנווט בין הגלים"

במדריך ובסדרת המיילים שתקבלו, ניגע בין היתר בנושאים כמו:
  • התמודדות עם רגשות מורכבים: כלים לזהות ולהתמודד עם כעס, עצב, בלבול, תסכול ופחדים שצפים בעקבות המצב.​
  • שחרור מאשמה ובושה: הבנה עמוקה מדוע הגירושין אינם באשמתכם, וכלים מעשיים להתמודדות עם תחושת הבושה מול הסביבה והחברים.​
  • כיבוד הורים במציאות מורכבת: איך לנווט את מצוות כיבוד הורים כשיש קונפליקט, ואיך להציב גבולות בריאים בלי לפגוע.​
  • "מודל הקברניט": כלי עוצמתי להבנת האופן שבו המוח שלנו מגיב לאירועים, ואיך ניתן לשנות את התגובות האוטומטיות שלנו כדי להגיע לרוגע ושלווה.​
  • בניית ביטחון עצמי וזהות אישית: איך לחזק את תחושת הערך העצמי שלא תלויה בסיפור המשפחתי, וכיצד לגבש זהות אישית יציבה וחזקה.​
  • הפחד מנישואין ושידוכים: התמודדות עם החשש לשחזר את סיפור ההורים, וכלים לבניית האמונה ביכולת שלכם להקים בית יציב ומאושר.​
  • כלים לחיזוק הזוגיות: איך לזהות את "הקלטות הישנות" שמתנגנות בראש בזמן קונפליקט, ואיך לכתוב סיפור זוגי חדש ובריא.​

לקבלת המדריך המלא וסדרת המיילים בדיסקרטיות מוחלטת,

ניתן להירשם בקישור הבא.

אני רוצה את המדריך

המדריך והתכנים הנלווים ישלחו אליך באופן אישי ומכבד, ישירות לתיבת המייל. אף אחד לא צריך לדעת. זהו צעד של צמיחה, שאתה עושה עבור עצמך.

משה דהן - כמי שמכיר את האתגרים של בנים להורים גרושים מקרוב, וכיום מלווה בנים להורים גרושים בקליניקה שלי, אני מנהל קהילה תומכת לבנים ובנות (בנפרד) ודיסקרטית שמהווה בית חם ומקור של ידע וחיזוק. המטרה שלי היא לתת את המענה המקצועי והרגיש, שכל כך חסר בשביל לצמוח חזק מבפנים.

כבר תקופה שאני רוצה ללכת לבקר במעלה עמוס.
המקום קרוב יחסית לירושלים (40 דקות בוויז) - בהשוואה לבית שמש לדוגמה, זה מרחק לגיטימי לחלוטין.
מה שהטריד אותי בנושא זה הנסיעה דרך כבישי יו"ש שחלקם עוברים ממש סמוך לכפרים ערבים וכולם משמשים גם את תושבי הרשות הפלסטינית.
זה לא משהו שחרדי מן היישוב רגיל לעשות וזה קצת מעלה חשש.

בשיחה עם תושב המקום (מבין מכרי) - טען האיש שזה משהו שמתרגלים אליו והוא לא מוטרד כלל מהנושא הזה.

במבט מלמעלה ובמחקר קצר ניתן לסכם את הנושא בכמה נקודות:
יתרונות במעלה עמוס:
1. קרבה לירושלים.
2. דיור זול בהשוואה לירושלים / בית שמש (ועוד ידובר..).
3. מקום שקט ופסטורלי (האמנם?).

חסרונות במעלה עמוס:
1. נסיעה דרך כבישים מפוקפקים וסכנת חיים ל"ע.
2. תחבורה ציבורית ירודה מאוד.
3. מחסור בתשתיות כמו סופר נורמלי, קופות חולים, בתי מרקחת, חנויות וכדו'.
4. באופן כללי זה נראה מקום שלא מתפתח (בלשון המעטה.. ועוד יורחב בהמשך בע"ה), יישוב שנוסד לפני למעלה מ-50 שנה ועדיין אין בו בית מרקחת או סופרמרקט ראוי לשמו - זה אומר דרשני.
5. הסכנה הביטחונית שבמגורים בהתנחלות. רק לפני שנה אחד מתושבי המקום כמעט ונסקל למוות בכביש הכניסה ליישוב כשחבורה של פורעים מכפר קיסאן הסמוך ניסו לבצע בו לינץ'.

---

לאחר פרק זמן ארוך שבו לא עלתה בידי לבקר ביישוב, נסעתי לשם אתמול ברגשות מעורבים.
מצד אחד לא היתה בי ציפיה גדולה מהמקום, אך מצד שני כמה מתושבי האזור ממכרי מדבררים את המקום ומשבחים אותו ביותר.

חשבתי לשתף פה את רשמי מהסיור שעשיתי בעיר על מנת להחכים גם אחרים שחושבים על הכיוון הזה כמקום להשתקע ולגור בו.

ברשותכם אתן סקירה קצרה על היישוב למי שלא מכיר ולאחר מכן אצרף גם עדות אמת ממה שראיתי (ואולי גם כמה תמונות שצילמתי, בבחינת טוב מראה עינים..).

---

על דרך חתחתים מתפתלת בין גבעות החול והטרשים של מזרח הרי יהודה נצבת ההתנחלות החרדית מעלה עמוס.

שמו של היישוב הקטן שהוקם בראשית שנות ה-80 (ונקרא על שם הנביא עמוס שפעל באזור) עולה מפעם לפעם בקונוטציות של בעיות משבר הדיור למגזר החרדי ואף לא אחת מוצע כפיתרון אפשרי למחירי הדיור המאמירים בארץ הקודש.

מזה זמן שגמלה בי ההחלטה לבקר בהתנחלות החרדית הראשונה, אך עברו אי אלו חודשים לפני שהצלחתי להתפנות לנושא ולהקדיש זמן לסיור של ממש בשטח היישוב.

למרות היתרון הראשי של מעלה המוס - קרבתה לירושלים - אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום אינו נגיש במיוחד.
מבחינת תחבורה ציבורית - קו 365 נוסע מירושלים ליישוב בתדירות של פעם בין שעתיים לשלוש (בסה"כ 10 נסיעות ביום) ובדרך עובר גם ביישובים הסמוכים במזרח גוש עציון (מגדל עוז, אפרת, אלעזר וכו) - תדירות דלה מאוד בהשוואה למקובל בריכוזים החרדים.

נסיעה ברכב למעלה עמוס מוערכת במשהו כמו 40 - 45 דקות (עפ"י הוייז) - זמן סביר לחלוטין (בהשוואה לבית שמש לדוגמה),
*אבל!* בשונה מנסיעה רגילה בכביש 1, המסלול "הבטוח" למעלה עמוס עובר דרך רשת של כבישים מתפתלים בין כפרים ערביים עויינים כאשר חלק גדול משכניך לנסיעה הם תושבי הכפרים הנ"ל ולמעשה רוב לוחיות הרישוי שראיתי סביבי במהלך הנסיעה היו של הרשות הפלסטינית.
זוהי חוויה מטלטלת למי שלא רגיל בה, לנסות ולהתשלב בנתיב כאשר כל היושבים ברכבים שסביבך בחזקת מרצחים ומחבלים - סיטואציה לא נעימה בכלל.

במה דברים אמורים, בנסיעה בשעות היום, קל וחומר בשעות הלילה.
מה קורה אם יש תקלה או פנצ'ר ברכב ואתה נאלץ לעצור בצד הדרך במקום כזה?
זו אינה סיטואציה שמתאימה לכל אחד ויש לשקול היטב את הנושא.

ליישוב ניתן להגיע דרך כביש 60 ואז לפנות שמאלה לכביש 3157, לאחר מכן לעלות על כביש 356 ולעבור לכביש הכניסה של מעלה עמוס - 3698.

אפשרות נוספת ופחות מומלצת היא לנסוע דרך ההתנחלויות תקוע, הנוקדים, ההרודיון וכו' - מה שהגדיר לי אחד מתושבי האזור כ-"חוויה פחות נעימה..".

---

רשמים מסיור ביישוב:
ליישוב הגעתי בסביבות השעה 13:30 בצהריים,
בכניסה ליישוב קיבל את פני שלט חלוד "כאן תוקם מעלה עמוס..", מכיוון שהיישוב נוסד בימים בהם מנחם בגין במנוח כיהן כראש ממשלת ישראל יש להניח שהשלט המתקלף עומד שם למעלה מ-50 שנה, מה שמלמד קצת על האופי המנומנם של המקום ושל תושביו.

היישוב כולו קטן מאוד, כיכר וחצי עם כמה רחובות ללא מוצא.
את הרחובות ניתן לחלק:
האזור הוותיק שמורכב משילוב של מבני אבן עגומים ומתפוררים (אצרף פה תמונות בהמשך בעז"ה) ואזור נוסף של בניה חדשה יותר שבעיקרה כוללת בתים דו משפחתיים.
ניתנת האמת להיאמר - המראה הכללי של ההתנחלות לא עושה רושם של מקום מתוחזק.
גני שעשועים בסוף הקיץ ללא קירוי או ברזנט מלמדים שעריית המקום לא השקיעה בכיוון הזה (ובמה כן?).

תופעה נוספת אליה נחשפתי היא הימצאם של בתי רפאים נטושים לצד בתים בהם מתגוררות משפחות עם ילדים, מראה לא נעים בעליל שמשרה על היישוב הקטן אווירת תוגה וייאוש.

אי אפשר להתעלם מהנוף הבראשיתי והרוגע מסביב.
לעמוד מול הרי יהודה במלוא תפארתם ולנשום את ריחה של אדמת ארץ ישראל זו חוויה משכרת שיש בה כדי לרפא לבבות נדכאים ולהשקיט נפשות יגעות.
אבל אחרי כמה דקות בדממה וברוח - אי אפשר להתעלם מהרגשת אי הנוחות שעולה בך מהשקט הכבד בין ההרים המבודדים.
כשבוחנים את הנוף בעין מדוקדקת ניתן לפתע גם להבחין בצריחי המסגדים מהכפרים שבסביבה או לראות ענני אבק שמעלים טרקטרונים בין גבעות החול שבאופק.
כמו כן הנוף ביישוב וגם בכבישים סביב משופע במגרשי קברות של שלדי רכבים בעלי לוחיות רישוי לבנות וירוקות - מראה מחלחל כשלעצמו.

נוכחות צבאית הדוקה סובבת את האזור, ניתן לראות גם חרדים מאנ"ש נושאים כלי נשק ארוכים ברחובות היישוב, מראה חריג ללא ספק שמוסיף ומעלה סימני שאלה רבים על מצב הביטחון האישי והשקט המדומה בסביבה.

שאלה ששאלתי את עצמי היא: היכן תושבי האזור עושים קניות לשבת?
איפה קופות החולים? איפה בתי המרקחת? איפה קונים כיפה וציצית?
בכפר קיסאן?
בכפר תוקוע?

בשונה מהאזור המערבי של גוש עציון שבו יש מרכזי קניות וחנויות רבות - נראה שחלק זה של הרי יהודה לא מפותח דיו וגם לא נראה שמישהו מתכוון לשנות זאת.

לגבי מחירי הדיור - יש להניח ששכירות במקום שכזה תהיה זולה משמעותית משכירות באזור ירושלים או בית שמש.
דא עקא - קשה לתת תשובה לשאלה הזאת מכיוון שברגע כתיבת האשכול אין ולו נכס אחד מפורסם להשכרה באתר יד2 במעלה עמוס (לא להתבלבל היישוב הסמוך "איבי הנחל" אשר הוא סיפור בפני עצמו וראוי לאשכול משלו).
כנ"ל לגבי קניית בית - באתר יד2 מפורסם רק נכס אחד למכירה אך ללא ציון מחיר.

---

לסיכום,
במעט השקעה ורצון טוב ניתן היה לפתח באזור מעלה עמוס קהילה חרדית איתנה או אולי אפילו רצף של יישובים שהיו יכולים להקנות ביטחון אישי וכלכלי לאזור כולו ואף להוות פיתרון של ממש עבור זוגות צעירים רבים.
בממשלה שבה במשרד השיכון יושב שר חרדי ניתן היה לצפות לקצת יותר השקעה בכיוון הזה.
ניתן לקחת לדוגמה את העבודה של סמוטריץ להוספה והרחבה של התנחלויות דתיות ביו"ש, שיפור והרחבת הכבישים וכו' וכו',
ועוד חזון למועד.

אם יש פה מתושבי מעלה עמוס בפורום - אני חושב שכולנו נשמח לשמוע מכם עוד לגבי מוסדות לימוד וסגנון האוכלוסיה ביישוב.


___

מפה הגעה ליישוב:
1758884520231.png

מבנה נטוש במעלה עמוס - מראה אופייני לרחובות היישוב..
1758884530899.png


עמדת שמירה צהלית עזובה בשטח היישוב:
1758884544390.png


נוף לכיוון צפון (כפר קיסאן):
1758884556568.png


מראה הנוף לכיוון מערב:
1758884569867.png

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה