בקשה מה לענות לבחור ?

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #61
ממליצה מאוד מאוד על הספר 'הנני בידך' של הרב ישראל פוזן
כתוב בלשון קלה ועם הרבה סיפורים ובמחיר בדיחה
ספר מחזק מאוד!!
איפה קונים ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
לגוף העניין: הרגש הנקרא "דאגה" נברא ע"י הקב"ה כדי להשתמש בו לצרכים טובים. וכשמאיימים על אדם שיגנבו ממנו וירוששו אותו ויחטפו לו וכו' זה המקום הכי מתאים להשתמש ברגש הזה והמטרה שלו היא שהדאגה מהעתיד תביא אותו לפעול לבטל את האיום.
איך יבטל את האיום? או בהשתדלות גשמית, או בהתחזקות רוחנית. או שניהם ביחד (דורון תפילה ומלחמה).

יש מקומות שבהם הדאגה לא טובה, אבל לא טוב בגלל זה להדחיק ולהכפיש לגמרי את הרגש הזה כאילו הוא דבר פסול מעיקרו.
מצאנו הרבה צדיקים גדולים שפחדו או דאגו גם מכל מיני דברים גשמיים. וזה לא פסול. כי הגשמיות שלנו מיועדת לצרכי הנצח ואם יקחו לנו את הקמח אז לא יהיה לנו תורה. לכן אנחנו מאוד דואגים על הכסף ועל האוצר וכו' כי זה סכנה לתורה.

וגם מי שלא בדרגה של צדיק גדול, מותר לו לפחד גם מדברים גשמיים לגמרי גם אם זה לא דווקא דאגה על התורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
בטוח ששאלו אותך ולא שאתה שואל בשביל עצמך?
[/QUOTE]
שמך יאה לך! "לא כמו כולם" כי כולם עונים תשובות יפות ועניניות עד שאני שוקל פשוט להראות לבחור את הפורום ישירות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
מצאנו הרבה צדיקים גדולים שפחדו או דאגו גם מכל מיני דברים גשמיים. וזה לא פסול. כי הגשמיות שלנו מיועדת לצרכי הנצח ואם יקחו לנו את הקמח אז לא יהיה לנו תורה. לכן אנחנו מאוד דואגים על הכסף ועל האוצר וכו' כי זה סכנה לתורה.
הדאגה היא בשביל לבטל את הגזירה משמים שהיא דאגה רוחנית ולא דאגה גשמית
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
נכון לא הבנתי בגלל שהם ניצחו זה אומר שהם ישלטו לא לא מי ששולט כאן זה לא לפיד זה הבג"ץ תקשיבו טוב הם במשך 30 שנה מתעללים בביבי עושים לו את כל מה שהם יכולים הם רוצים לשלוט בכל מה שקורה מי ששמע על שופטים שקובעים לראש ההמשלה מה יעשה תקשיבו לשר המשפטים שרצה לשנות את השופטים ניסו להעליל עליו עלילות שונות ומשונות ולא הצליחו עד שהצליחו למצוא עליו משהו קטן ועל זה עד היום הוא יושב בכלא וכמה שמרגיז תבדקו על השופטים אין כלום את זה לא אני אמרתי אל חיים ולדר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
3. כנראה שהרבה מהצער זה ההפסד של הגוש.. וכמו משחק כדורגל, לא יותר.
לא נראה לי שחרדי שרואה את רשימת הגזירות שלהם נגד התורה נשאר לו זמן ומקום לחשוב עוד על קבוצת כדורגל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
הדאגה היא בשביל לבטל את הגזירה משמים שהיא דאגה רוחנית ולא דאגה גשמית
נכון, אמרתי שהצדיקים דואגים על הדברים הרוחניים, כי זה מה שמעניין אותם בחיים.
אבל אנשים בדרגה שלנו שמעניין אותנו גם דברים גשמיים, אז אין שום פסול שנדאג אם רוצים לקחת לנו אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
א"א להכחיש רגשות
נכון, אבל הרגשות משתנות כנראה מאחד לשני.
לפי מה שאני מתרשם יש הרבה בציבור החרדי שלא איכפת להם מהגוש או מנתניהו אבל איכפת להם שלא יהיה חוקים שמתירים נישואין אזרחיים ותח"צ בשבת וכפיית ליבה על הילדים שלנו, וגיוס בחורי ישיבות לצבא, וסגירת מוסדות התורה, ועוד רשימה ארוכה של גזירות נגד היהדות שחלקם הקטן מעוגן בהסכמים הקואליציונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
ומעשה שהיה כך היה,
ניגש הבחור לראש ישיבה וביקש ברכה כי הוא יוצא לעבוד. שאל אותו הראש ישיבה מדוע?
וענה לו שאוטאוטו אני מתארס ומתחתן ויהיו לי ילדים ואני צריך לדאוג להם לפרנסה.
אמר לו הראש ישיבה ומי אמר לך שתתארס, ואם תתארס, מי אמר שתתחתן, ואם תתחתן מי אמר לך שיהיו לך ילדים????
הבחור המופתע אמר לראש ישיבה למה כבודו מקלל אותי בעזרת ה' אני אמצא את זיווגי אתחתן ויולדו לי ילדים למה הראש ישיבה חושב שלא???
ענה לו הראש ישיבה שתתארס אתה סומך על ה', שתתחתן גם, שיהיו לך ילדים ודאי, רק שתתפרנס ברווח שם אתה לא סומך עליו????
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
ניגש אלי בחור עם שאלה קשה ואיני יודע מה לענות לו.
השאלה : אם הכל קצוב מראש השנה ואין אדם נוגע בפרוטה השייכת לחברו. מדוע אנחנו כל כך לחוצים ממשלת השמאל ? הרי אם נגזר עלינו שיהיה לנו פרנסה אז יהיה. ואיך יתכן שליברמן ישנה לנו משהו בפרנסה. הבו לי רעיון מה לענות לו.
בלת"ק

אני חושב שיש להפנות את השאלה הזו לחברי הכנסת החרדים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
לצערי האבחון לא נכון הוא בחור שבא מבית די עני ותמיד היה בלחץ כלכלי ועכשיו זה מוסיף לו לחץ
לכן אמרתי שאולי זו באמת דאגת פרנסה,
שכנראה יושבת לו על פצעי עבר.
הממשלה זה רק "תירוץ" לנפש להציף את הדאגה הזו ולהביע אותה בצורה הגיונית יותר, שנשמעת אובייקטיבית.


למעשה,
תשאל את כל החתנים המאורסים כעת אם הם בלחץ מזה, ותגלה שרובם כלל לא חשבו על ההיבט הזה, ודאי לא ברמה כזו של לחץ, עוד לפני שבכלל דובר על קיצוץ מסוים זה או אחר.


ולכן אני חוזרת ואומרת שלבחור יש קושי מאד אינדבידואלי, וצריך למצוא עבורו את המענה- כנראה לא במקום השכלי ולא בהתמודדות מול הטענה ה"חיצונית" והמכסה, אלא משהו יותר שורשי.
אולי לחפש מדריך חתנים שיותר מבין בנפש? אולי איזו עזרה מקצועית קלילה שתעשה לו סדר בפחדים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
אם הוא יגיע באופן אישי למצב לחוץ כלכלית, אז הזמן לשקול מה לעשות.
למה לו לצאת לעבודה מראש? הרי לא יודעים מה יהיה. אולי הוא ואשתו יסתדרו טוב במצב הקיים?

(אולי הממשלה תיפול מהר? אולי הקיצוצים לא יעברו? אולי האשה תרוויח יפה? אולי יהיו תורמים נוספים לכוללים? אף אחד לא יודע את העתיד, ובדרך כלל רוב הדאגות לעתיד מתבררות כמיותרות).

תמיד אפשר לצאת לעבודה אם צריך.
לעומת זאת לחזור ללימוד אחרי שיצאו, זה קשה הרבה יותר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #77
שאלה קטנה
מה נשתנה שרק הממשלה הנוכחית גורמת לו לרצות לעבוד?
לפני זה היה מלגת קיום לאברכים?

לאברך רגיל, ובודאי צעיר ללא ילדים, אין שום הבדל בין הממשלות, אולי 200 ש''ח דתות.

ואם על העתיד?
אין בר דעת שחושב שהממשלה הזו תחזיק מעמד יותר מ............... [4 שנים?]
ואז הרי השלטון יחזור לימין הצדיק שמחלק מלא מלא כסף ללומדי תורה....

למייעשה
אם עד היום הוא הבין, אין סיבה שלא ימשיך להבין.
ואם עד היום הוא לא הבין, זה כבר סוגיא אחרת.

בהצלחה רבה
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
ניגש אלי בחור עם שאלה קשה ואיני יודע מה לענות לו.
השאלה : אם הכל קצוב מראש השנה ואין אדם נוגע בפרוטה השייכת לחברו. מדוע אנחנו כל כך לחוצים ממשלת השמאל ? הרי אם נגזר עלינו שיהיה לנו פרנסה אז יהיה. ואיך יתכן שליברמן ישנה לנו משהו בפרנסה. הבו לי רעיון מה לענות לו.

הכאב העיקרי והדאגה העיקרית היא המלחמה שלהם ביהדות.
יש צורך לעשות השתדלות.
מבחינה ציבורית זו ההשתדלות, להקים קול זעקה ולנסות למנוע ככל האפשר את הנזקים ליהדות, בכללם גם התקציביים.
מבחינת היחיד, אין צורך לעשות צעדים שלא נדרשים כרגע.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #79
בלת"ק לגמרי.
אין לנו לחשוש כלל ממשלת השמאל, אלא רק לחשוש האם אנו מספיק ראויים כדי לקבל בצורה חלקה מאיתו יתברך את כל השפע...
וחוץ מזה, יש כאן כאב לב עצום על חילול ה' הנורא המתרחש בארץ הקודש, והנסיונות לעקור את התורה !
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
אז איך מרגיעים ?
אם הוא לחוץ ומתוח הרבה באופן כללי- לדעתי הכי כדאי שיפנה ליועץ מקצועי.
וכשאתה מדבר איתו- חשוב לא להתנצח ולהתווכח. לשדר שזה נורמלי שהוא לחוץ,
אבל הבחירה מה לעשות בחיים שלו- היא בידיים שלו בלבד.
הוא היחיד שישלם על הבחירות שלו, וכדאי לו להגיע למקום שהוא חושב שהכי נכון בשבילו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה