הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יום יפה היום. יפה יותר מהימים הגשומים שקדמו לו. השמש פיזזה וקרצה לי באהבה. מי כמוה יודעת כמה אני אוהבת אותה כשהיא מתגברת על העננים הזועפים.
"אולי נכנס פה לסופר?" אהובה מצניחה אותי לקרקע. "נראה מה חדש שם, במדפי הדיאט? ואולי נקנה איזה מיץ מחזק?" אני מהנהנת בהיסח הדעת. פוסעת באיטיות בעקבותיה. בכל אופן, פער הגילים לטובתה.
"את לא צריכה להתעכב בגללי" אני נוזפת בה כשהיא מתעקשת על צעידה משותפת. "אני עדיין יכולה לצעוד לבדי. מה, אני נראית לך סבתא ישישה?" נהנית לסנוט.
"ממש לא" היא משחקת את המשחק הקבוע שלנו. "את יפה וצעירה. לא רואים עלייך את הגיל האמתי. בכלל לא. אז מה? בגלל זה אני לא יכולה ללכת אתך?"
אני מרימה יד כדי להעניק לה טפיחה הגונה. חברה טובה היא נכס. היד גוררת בעקבותיה מקל. אופס. למה הוא פה בכלל?
---------
אני ממצמצת פעם ופעמיים אל תוך החושך. 'איפה אני?' השקט עונה לי. לוקחת עוד נשימה. עמוקה. מנסה שוב. 'בלי לחץ' אני משננת לעצמי. היד נשלחת כמו מאליה אל המתג הקרוב. ממצמצת שוב מול האור החזק מדי. מגששת ומוצאת את נעלי הבית. מנסה לקום. ו...אחחח. כאב חד קורע לי את הגב. לכל אורכו. מצניח אותי שוב למיטה. מזכיר לי שאני באמת זקנה.
אז איפה היינו? עם אהובה. איפה היא בכלל? זה היה חלום או שזה קרה באמת לפני שנרדמתי? איך אדע? ערפילים חובקים אותי. ממלאים לי את הראש. ומה קורה עכשיו? בקר או לילה?
אני מסיטה את הווילון. חושך מצרים. לילה. בטוח. נגיעה קלה מחשיכה גם את החדר. ילה, חוזרים לישון. אולי אצליח להמשיך את החלום הקודם?
שניה לפני שאני נרדמת, אני מדמיינת שדופקים. נו, שויין. למה שידפקו באמצע הלילה? בטוח דמיינתי.
עוד כמה שניות. ו"שלום" עסיסי מתגלגל אל תוך החושך.
"מי זה?" אני רועדת כולי. בכל אופן אישה מבוגרת בבית ענק ושומם.
"זו אני, רותי". רותי. איזו רותי? של מוטי? לא. אין לו רותי. אולי של דוד? לא, מה פתאום. יש לו רק בנים. אז מי זו?
"אוי, סליחה שהערתי אותך, סבתא". היא כבר פה! מי זו???
"תדליקי את האור!" אני צועקת. מה אני עושה עכשיו?
ברגע החדר מואר שוב. אה. אני מכירה אותה. אבל למה היא קוראת לעצמה רותי? היא לא..... אופס. שוב ברח לי. אבל העיקר שאני מכירה. שיהיה רותי.
"כבר אמצע הלילה" אני נוזפת בה. הדופק משגע אותי. "נכון", היא משועשעת מעט. "באמת נראה אמצע הלילה".
"אז למה באת לפה בשעה כזו? מי מגיע באמצע הלילה?" לא מבינה את ההורים שלה. לא יודעים לחנך בדור הזה?
"סבתוש" הקול שלה רועד. "חשבתי שאת צוחקת איתי. עדיין מוקדם. שש וחצי בערב".
"שש וחצי? לא יכול להיות" שלא תשקר. נו, באמת. רואים שכבר אמצע הלילה.
"טוב, אם כבר הגעת באמצע הלילה. אולי לפחות תשתי קפה לפני שאת יוצאת? את יודעת איפה הקומקום. במרפסת שירות"
העיניים שלה גדולות פתאום, מביטות בי מוזר. "מה יש לך?" אני שוב נוזפת. מה קורה לה היום. "את כבר לא מכירה את הבית שלי? לא זוכרת שהקומקום נמצא על השיש החלבי?".
היא שוב מסתכלת מוזר. מה יש לה זאתי? "תכבי או האור כשאת יוצאת". אני צועקת לה מתוך הפוך. נאנחת בשקט. הדור של היום, לא מצליחה להבין אותו. אולי עוד אצליח לחזור לחלום של אהובה.
"אולי נכנס פה לסופר?" אהובה מצניחה אותי לקרקע. "נראה מה חדש שם, במדפי הדיאט? ואולי נקנה איזה מיץ מחזק?" אני מהנהנת בהיסח הדעת. פוסעת באיטיות בעקבותיה. בכל אופן, פער הגילים לטובתה.
"את לא צריכה להתעכב בגללי" אני נוזפת בה כשהיא מתעקשת על צעידה משותפת. "אני עדיין יכולה לצעוד לבדי. מה, אני נראית לך סבתא ישישה?" נהנית לסנוט.
"ממש לא" היא משחקת את המשחק הקבוע שלנו. "את יפה וצעירה. לא רואים עלייך את הגיל האמתי. בכלל לא. אז מה? בגלל זה אני לא יכולה ללכת אתך?"
אני מרימה יד כדי להעניק לה טפיחה הגונה. חברה טובה היא נכס. היד גוררת בעקבותיה מקל. אופס. למה הוא פה בכלל?
---------
אני ממצמצת פעם ופעמיים אל תוך החושך. 'איפה אני?' השקט עונה לי. לוקחת עוד נשימה. עמוקה. מנסה שוב. 'בלי לחץ' אני משננת לעצמי. היד נשלחת כמו מאליה אל המתג הקרוב. ממצמצת שוב מול האור החזק מדי. מגששת ומוצאת את נעלי הבית. מנסה לקום. ו...אחחח. כאב חד קורע לי את הגב. לכל אורכו. מצניח אותי שוב למיטה. מזכיר לי שאני באמת זקנה.
אז איפה היינו? עם אהובה. איפה היא בכלל? זה היה חלום או שזה קרה באמת לפני שנרדמתי? איך אדע? ערפילים חובקים אותי. ממלאים לי את הראש. ומה קורה עכשיו? בקר או לילה?
אני מסיטה את הווילון. חושך מצרים. לילה. בטוח. נגיעה קלה מחשיכה גם את החדר. ילה, חוזרים לישון. אולי אצליח להמשיך את החלום הקודם?
שניה לפני שאני נרדמת, אני מדמיינת שדופקים. נו, שויין. למה שידפקו באמצע הלילה? בטוח דמיינתי.
עוד כמה שניות. ו"שלום" עסיסי מתגלגל אל תוך החושך.
"מי זה?" אני רועדת כולי. בכל אופן אישה מבוגרת בבית ענק ושומם.
"זו אני, רותי". רותי. איזו רותי? של מוטי? לא. אין לו רותי. אולי של דוד? לא, מה פתאום. יש לו רק בנים. אז מי זו?
"אוי, סליחה שהערתי אותך, סבתא". היא כבר פה! מי זו???
"תדליקי את האור!" אני צועקת. מה אני עושה עכשיו?
ברגע החדר מואר שוב. אה. אני מכירה אותה. אבל למה היא קוראת לעצמה רותי? היא לא..... אופס. שוב ברח לי. אבל העיקר שאני מכירה. שיהיה רותי.
"כבר אמצע הלילה" אני נוזפת בה. הדופק משגע אותי. "נכון", היא משועשעת מעט. "באמת נראה אמצע הלילה".
"אז למה באת לפה בשעה כזו? מי מגיע באמצע הלילה?" לא מבינה את ההורים שלה. לא יודעים לחנך בדור הזה?
"סבתוש" הקול שלה רועד. "חשבתי שאת צוחקת איתי. עדיין מוקדם. שש וחצי בערב".
"שש וחצי? לא יכול להיות" שלא תשקר. נו, באמת. רואים שכבר אמצע הלילה.
"טוב, אם כבר הגעת באמצע הלילה. אולי לפחות תשתי קפה לפני שאת יוצאת? את יודעת איפה הקומקום. במרפסת שירות"
העיניים שלה גדולות פתאום, מביטות בי מוזר. "מה יש לך?" אני שוב נוזפת. מה קורה לה היום. "את כבר לא מכירה את הבית שלי? לא זוכרת שהקומקום נמצא על השיש החלבי?".
היא שוב מסתכלת מוזר. מה יש לה זאתי? "תכבי או האור כשאת יוצאת". אני צועקת לה מתוך הפוך. נאנחת בשקט. הדור של היום, לא מצליחה להבין אותו. אולי עוד אצליח לחזור לחלום של אהובה.
Reactions: אוראל סולטן, שקדי, Shimshonon ועוד 15 משתמשים18 //