חשבתי די הרבה אם לכתוב את זה, כי באופן כללי - אני לא מתלהב מהטלת רפש ומתגובות נאצה, ואני לא נהנה מהיגררות להתלהמות רגשית חסרת רסן (אם כי - אני מוכרח להזהיר שאני מומחה בזה ברמה בינלאומית, אז זה לא ממש מומלץ. חוצמזה, מקצוענים כמוני - נוטים להימנע מלספק שירות בחינם). בקיצור - אני מכיר את הנושאים האלו, והם נפיצים ורגישים, ומוציאים מהאנשים את כל מה שיש להם בפנים, וזה לא הכי נחמד ולא הכי כיף.
אז למה אתם בכל זאת קוראים עכשיו מילים שהקלדתי?!
התשובה היא, שאני חושב שגיליתי משהו, שהוא לא נכון רק למקרה הזה - אבל המקרה שלפנינו הוא ממש מייצג מובהק שלו. ובשביל התובנה הזו, שווה לי להשקיע את הדקות האלו, ולכתוב את המניפיסט הארוך והנוראי הזה (הוא לא נועד רק לנושא הזה. עכשיו תהיה לי תגובה כתובה, לכל עוול דומה), כי זה אולי יעזור לנו להבין טוב יותר את מה שנדרש מאתנו, כיחידים וכציבור.
אז אספר לכם, שכשנכנסתי לאשכול הזה - התקשיתי להאמין שזה מה שאני רואה מול עיניי.
משפחה במצוקה, כמעט על סף קריסה, אנשים טובים מבקשים עזרה. והתגובות...
שיפוטיות, נחרצות, התלהמות, מתקפה על אנשים שלא עשו כלום - חוץ מלחטוף את המכה של החיים שלהם. התחושה הכללית היא: אתם אשמים שנפלתם, בואו תעשו עכשיו כל מה שאנחנו חושבים לנכון - כדי לבלום את זה, כי אחרת - אתם היחידים שתשאו בהשלכות.
והשאלה הראשונה שעולה לי היא: ״כך עונין את המעיקות?!״ (ב״ר ע״א, ז׳). האם יש מי שחושב שזו הדרך הנכונה, מול אנשים שלא חטאו ולא פשעו, והם מתחננים לכל בדל של תקווה?!
אז לא. אני לא פה כדי להטיף מוסר. אני לא כשיר לזה, ולא ראוי לזה. מה כן?! אני חושב שהבנתי משהו.
אנחנו, כלומר: הציבור החרדי, ואני אעצור כאן כדי לומר - שאני כמובן עושה הכללה במקום שאי אפשר לעשות הכללה, אבל אני חושב שאפשר לדבר על הכלל באופן ממסדי. כלומר: יכול להיות חרדי שלא הולך בתלם, אבל הוא יודע שמה שהוא עושה - הוא לא ממש ׳חרדי׳. וזה לא רק בדברים שהם ערכי יסוד, אלא גם בחסרונות. כלומר: יש דברים שהם ׳חרדיים׳ מצד האופי של החברה, והם לא האידיאל של כל חברה שהיא, ויכול להיות שאפילו - רוב החרדים לא נוהגים כך, אלא שגם אלו שמתנגדים להתנהגות כזו יודעים - שהיא ׳התנהגות חרדית׳, ואני לא מביא דוגמאות כי יש מספיק חסרי בינה שייהנו להיטפל לפרטים הקטנים שבהם יש חסרונות, וישכחו את זה שאני מדגיש מתחת לכל עץ רענן, שלמרות הכול - אנחנו הציבור האיכותי ביותר שקיים, בהתחשב בחלופות.
אז נתחיל שוב. אנחנו, הציבור החרדי, מחנכים וחיים על הערכים האמיתיים של צדקה וחסד, של עזרה הדדית ושיתוף פעולה בלי רצון לקבלת תמורה. אנחנו כנראה הציבור המוביל בעזרה ותמיכה, לא רק בארץ אלא גם בעולם (לא בכמות, אלא במידת המחויבות. באיזו עוד חברה יש טאבו על זה שכל אחד - עני או עשיר, נדיב וקמצן, צריך להפריש מנכסיו עשירית לצורך הכלל?! גם אלו שלא מפרישים, רואים צורך לקבל היתר לעשות את זה, והמשמעות היא - שזה ברור לכולם, שכך צריך לנהוג אא״כ נאמר להם אחרת).
אבל פתאום יש דברים - שהם מוזרים מאוד. נקודות שבהם יכול כל אדם לראות - שהחברה התומכת, המועילה, זו שיודעת ליצור חיבורים ולאגד את כולם למטרה אחת, הופכת פתאום לחיסרון. פתאום האחדות - מופנה נגד אומללים חפים מפשע, והם מוצאים את עצמם ניצבים לבדם מול מערכת רשע שמתכוונת לבלוע אותם חיים.
זה יכול להיות גרוש או גרושה, או הילד שלהם - שבאמת ממתינים לטיפות הדקות והקלות ביותר של תשומת הלב והחמלה הציבורית, אבל לא! במקום זה - הם חוטפים את השנאה והשיפוטיות ברמה הקשה ביותר שקיימת.
אלו יכולים להיות השכנים, אלו שחזרו בתשובה לא מזמן, שמתחננים - לא ברמז ולא בהסתר, אלא בפנים גלויות ובמילים מפורשות - למעט הכרה והכלה. הם יכולים לכרוע על הברכיים ולהתחנן לטיפטיפה שייכות וזהות, מטאפורית כמובן, ועדיין - הגישה תהיה מתנכרת ומתנשאת. מין מבט כזה שאומר: אוי, הוא ממש אומלל, רק שלא יידבק אלינו עם כל המוזרות שבו.
זה יכול להיות מופנה כלפי משפחה שמתמודדת עם קשיים כלכליים נוראיים. אשה שעובדת, ובעל שמנסה ככל יכולתו לפרנס - ונכשל. הוא יכול להיאבק ולהתחנן לעזרה, להלוואה, למשהו שייתן לו להמשיך את החיים כמו שהם - ועדיין, התגובה תהיה משיכת כתף ואמירת: ״לך תעבוד,״ כאילו יש מישהו שיעדיף להשפיל את עצמו עד עפר ולפנות לחסדי הציבור במקום לעבוד למחייתו. כאילו לא מבינים כולם, שיש הבדל בין אדם לאדם, ויש כאלו שהמציאות אצלם שונה - והם נחשבים אנוסים גמורים גם לעניין זה.
וכן. זה יכול להיות מופנה גם כלפי משפחה שלא עוותה ולא פשעה, וכלפי אנשים שכל חטאם הוא רק הניסיון הנואל להציג בפניכם את המציאות החשוכה אליה הם נפלו, והרצון שלהם לשמוע - אולי יש תקווה, אולי יש מי שירים את הכפפה וייתן מענה לסבל הנורא הזה. אולי, במקרה, כבר קם איזה מישהו - נדבן, עשיר, בעל נכסים, אחראי קופת קהילה, יושב ראש קרן צדקה, בקיצור - אולי כבר יש מיזם כזה, שעוזר לאנשים כאלו, שהם בסך הכול - כמוני וכמוכם, עם אירוע אחד שפתאום צנח עליהם בפתאומיות.
אז לא.
במקום זה, בקצה אחד - מחלקים את הילדים, למרות שאיש מכם לא שמע את דעתם בעניין. בקצה השני, מאשימים את הבעל שהוא לא עושה מספיק, וקצת את האישה - כי בסוף, זו בחירה שלה. ובאמצע - יש את כל מה שהמגוון האנושי מציע. כיף גדול וסוער, שמזמין את כולם לחגיגה, חוץ... מהמשפחה ההיא, שעדיין על סף התמוטטות.
ולי נראה, שהסיבה לכל העיוות הזה - היא תפיסה שגויה של המושגים ׳צדקה׳, ׳חסד׳, ׳עזרה לזולת׳.
אנחנו מחונכים, כולנו, לתמוך בעני ובאביון, בדל ובחלכא. ברש ובמך. אלו מילים רבות, יש להן משמעויות שונות, ואף על פי כן - אנחנו עדיין חושבים, במובן מסוים, קצת כמו בגן, שצדקה - היא נתינת זהוב אחד, לאיש קרוע בגדים - שיש טלאים בכל פינה בסמרטוטים שהוא לובש, ועל פניו הבעה אומללה.
ברור שאני מגזים. אין ספק בכך שכל מי שאינו ילד בגן או ילדה תמימה בשיעור תהילים, כבר מבין - שהעני עם הטלאים, כבר איננו.
ברור, כולם מבינים - שצדקה היא גם לאישה אלמנה, שבעלה נרצח בפיגוע יחד עם הבן או הבת.
כולם מבינים, שצדקה היא גם למשפחה של שמונה ילדים, שאימם מתה מסיבוך בלידה. ברור! שם מבינים כולם, שלא כל דבר אמור להיות חשוף בפניהם, ושאין מקום לשיפוטיות או להאשמות בזויות. יש גזירות שמים, שבאות דווקא על האנשים הבריאים והיציבים ביותר.
כולם מבינים, שיש ערך בחיפוש אחר גבר בן עשרים ושבע שנעדר בנסיבות מסתוריות בנחל אכזיב שבצפון - גם אם הוא נראה מוזר, וגם אם יש מיליון שאלות לגבי האופן בו הוא הגיע להיכן שהגיע.
כולם מבינים, שלווית המת היא חסד של אמת, גם אם הנפטר היה איש שהזניח את בריאותו והידרדר במהירות עד הסוף הנורא.
כולם מבינים, שפתיחת דלת בפני נער נושר שזרוק ברחובות, עם שלושה שקלים וארבעים אגורות, היא עסק משתלם. לכו תדעו, אולי הוא גם יסיים את הערב הזה עם איזה שהוא חיזוק, וזה כבר שווה מחלקה נפרדת בגן עדן...
אבל שימו לב, למכנה המשותף בין המקרים. בכולם, אלו אנשים שהם לא כמונו. אלו משפחות - שקרה להם דבר, שאנו אומרים תמיד - שהוא יכול לקרות לכל אחד, אבל בליבנו פנימה אנחנו מכחישים ומתנגדים, ובצדק - כי בן אדם לא אמור להסתובב עם תחושה שהוא ובני משפחתו יכולים להיפגע בכל רגע נתון בתאונת רכבת או בפיגוע. או שמישהו מקרוביו ומכריו, עלול להפוך פתאום ליצור שמשוטט ברחובות העיר, ומסרב להיות נוכח בחיים האמיתיים.
התפאורה השתנתה, ואנחנו עדיין מחפשים את העני עם הטלאים והקסקט הקרוע, שפושט יד ומסכים לקבל את הפרוטה הדלה שחסכה הילדה בת הארבע.
כשזה מתקרב - כשפתאום אנו שומעים על משפחה נורמלית, שעדיין יש בה אמא אבא וילדים, שלא אירע להם שום דבר שמתאבלים עליו באמת - אלא זה ׳רק׳ אירוע של בחירה בין ברירות נוראיות, או של מצוקה חרדתית בתוך המשפחה, אנחנו מתקוממים.
שהם יבואו לבקש כסף?! ומה עכשיו...
אנחנו אמורים לרחם עליהם, כי הם בחרו במה שלא נכון להם?! אנחנו אמורים לחמול עליהם, כי הם חלשים מכדי להתמודד עם הצרכים שכולנו מתמודדים איתם?! אל תספרו לנו שזה לא תלוי בהם! אל תספרו, כי זה לא יכול להיות!
ולמה זה לא יכול להיות?! - כי הם נורמלים מדי. כי אם להם זה קרה, ולא הייתה להם שליטה על זה, אולי גם לנו זה יקרה מחר בבוקר. כי אם היא התגרשה, למרות שהיא הייתה המוצלחת של הסמינר, וההוא קרס מחוסר יכולת לתפקד אחרי שהוא עבד ללא הרף בעבודות מזדמנות כדי לממן את החיים השגרתיים שלו - אולי זה יכול לקרות גם לנו, לאחים שלנו, לבנים ולבנות שלנו...
אז לא! אין סיכוי! אנחנו חסינים מפני אירועים כאלו. אם קרה מה שקרה - זה רק בגלל בחירות גרועות, או שזו סתם התמסכנות חסרת כל טעם. אצלנו זה לא יקרה, כי הרי ברור - שכל החלטה שלנו היא מאה אחוז, ואין שום משבר שיכול לפרק אותנו נפשית. מה השאלה בכלל.
כשאנחנו שומעים על צרות נוראיות, קל לנו להגיב. זה רחוק, מוזר, לא בעולם שלנו. אפשר להרים את העיניים ולומר: ״אוי, טאטע, תרחם...״ מה כבר אפשר לעשות?! זה לא בשליטתנו.
אבל צר לי לומר, שיש הרבה מאוד אסונות חמורים, ואנשים אומללים באמת, שאולי היינו יכולים לעזור להם. לא כשהם חטפו התקף לב, או כשהם כבר שקעו בהפרעה הנפשית שפירקה בסוף את המשפחה - אלא לפני. הרבה לפני.
אולי, אם הייתה לנו מוטיבציה לשאול בשלומו של בחור הישיבה שראינו בצד, בוכה ורועד, לא היינו צריכים לדאוג להכניס אותו לבית - כשהוא בלי כיפה ובלי ציצית, ועם שלושה שקלים וארבעים אגורות בכיס בליל שבת.
אולי, אם הייתה לנו מוטיבציה לעודד את השכן הטרי, החוזר בתשובה, לא היינו שומעים אחרי שנתיים - שאשתו והילדים עזבו, כי הדרך שלו הייתה מדי קיצונית בשבילם, ולא הייתה לנו היכולת לנשוך את השפתיים בכאב ולומר: ״אוי, נורא... אבל אי אפשר לומר שזה לא היה צפוי. הם אף פעם לא השתלבו באמת״. אולי אם כן היינו נותנים לו את תשומת הלב, היינו מגלים פתאום - שהוא איש לעניין, והוא ממש נורמלי, והוא בעבר היה מתכנת, ובטח - למרות זאת, הוא מוכן לתת יד ולבנות לנו את הפרגולה כי הוא אוהב לנסות דברים חדשים, ובלי כסף - צדיק! רק תלמד.
אולי, אם היינו עוזרים לילד של הגרושה, לא היינו שומעים שנים אחר כך על הפרעות קשות שבהן הוא לוקה, ועל זה שהוא גם מזיק לסביבה, ולא היינו מקבלים בסודי סודות את הבשורה שהוא נעצר, ומסכנה אמא שלו - עמדה שעות מחוץ לתחנת המשטרה, והתחננה לשחרר אותו. ולא היינו בקונפליקט - כי מצד אחד אנחנו מרחמים עליו ועליה, ומצד שני - אנחנו נלחמים כמו אריות כדי שהוא לא יחזור לשכונה, כי זה הביטחון של הילדים שלנו.
אז קופות הצדקה - לא עושות הרבה בשביל כל אלו. אבל לדעתי, להאשים אותן - זו זריקת אחריות. מה טוב יותר מלמצוא ארגונים עתירי ממון ונכסים, ולתלות בהם את כל הקלקולים הקיימים?! זה עובד כבר אלפי שנים, למה שלא יעבוד עכשיו?!
קופות הצדקה, עם כל היתרונות והחסרונות שלהן, מתמלאות אך ורק ממקור אחד - כספי הציבור. האינטרס של הציבור הוא שמכתיב את מה שהן עושות, והן פועלות משיקולי רווח והפסד. אם הציבור ירצה - איש לא ימנע ממנו לתרום לכל מטרה ראויה. בענייני כספים, העם הוא הריבון. ואם הקופה לא רואה סיבה לממן את המוחלשים של היום שיהפכו לנזקקים של מחר, המשמעות היא - שבעיני הציבור, אין שום חשיבות לערך הזה.
ונסיים בבדיחה עגמומית למדי, לחובבי הז׳אנר (כל קשר לגופים ולהתנהלות הכללית עליהן דיברנו עד עתה - מקרי בהחלט):
בריסקע׳ר אחד מצא את חברו צוהל בבוקר ׳פורים דמוקפין׳. שאל אותו: ׳מפני מה אתה צוהל?!׳ השיב לו חברו ואמר לו: ׳השנה, סוף סוף, מצאתי אביון מהודר, לפי כל השיטות וכל החומרות. אביון אמיתי - אמיתי, שאין לו כסף לפת לחם וחלב״. קינא בו הראשון ואמר לו: ״אנא ממך, אני מתחנן לפניך, תגלה לי איפה מתגורר האביון. חשקה נפשי לקיים מצוות ׳מתנות לאביונים׳ כמצוותה, ולא לסמוך על חצאי אביונים או רבעי אביונים״.
השיב לו חברו ואמר לו: ״מה פתאום! אם אני אגלה לך מיהו, אצטרך לגלות לכולם. ואם אגלה לכולם - בשנה הבאה לא יהיה לי אביון מהודר!״
rhon.co.il
הנושאים החמים
