התייעצות מה עושים עם שכנים שפותחים ולוקחים דברי דואר חשובים וחסויים

[זהבי סגל]

אבישי בן חיים- פרשן חילוני לענייני חרדים אמר שחרדי הוא מי שיש לו פלאפון כשר, לבוש שחור לבן ומציית לרבנים
מיהו חרדי היא הגדרה רחבה ורבה

תשובה מעניינת נוספת המצוטטת ממאמר מעולה של ח. גרגל היא:
השאלה העקרונית העומדת בבסיס היחס לשוליים היא, כאמור, מה הם הערכים המגדירים את הקהילה. אפשר לחלק את הציבור החרדי לשתי אסכולות בעניין זה. את הראשונה נכנה "החרדיות כתורניות" ואת השניה "החרדיות כהשקפה" (קרדיט לניסוח ההגדרות לאהרן רוז). "החרדיות כתורניות" גורסת כי ערכי היסוד של החרדיות הם מצוינות דתית, הידור בשמירת תורה ומצוות, יראת שמים וחינוך למידות טובות. "החרדיות כהשקפה" סבורה כי מה שמגדיר את החרדיות הוא מה שמכונה "השקפה", כלומר, הקווים המפרידים את הקהילה החרדית מקהילות אחרות. אהרון קליין כינה זאת במאמרו "אידאולוגיה של שמירת החומות". עצם שמירת החומות היא המאפיין המרכזי של הקהילה. לא החזקה בערכים מהותיים מאפיינת את האדם החרדי, אלא היבדלות מהאחר.

לינק למאמר הלא:https://iyun.org.il/article/social-exclusion/different-kinds-of-haredi-margins/

יש מצב להעתיק לפה את המאמר בשלמותו? חסום לי הלינק וממש מעניין אותי כולו.

 

[טוליפ לבן]

כולם פה נשמעים כמו בעלי תשובה, שמתלוננים כשהם רואים חרדי קם ב-12:00 בצהריים לשחרית...

בוא'נה, כולנו יהודים טובים ומשתדלים, ולכולנו יש יצר הרע.
כל אחד, אבל כל אחד, נמצא בעולם הזה בעבודה. פה ושם נכשל, נופל, מתבלבל.
אי אפשר לשלול מכולנו את התואר 'חרדי' על כל נפילה שנעשית בסתר או בגלוי.

לדעתי, התואר חרדי מתאר השתייכות מגזרית ותו לא.

 

[מצב כפית]

תכניסו לו מכתב במעטפה עליה כתוב לכבוד משפ' X.. = המשפחה שלכם,
שימו בתיבה שלכם, ובו תכתבו בצורה ברורה שיש פה מצלמות ישר לפלא'/ למחשב שלכם....
נראה אם יעיז להמשיך....

 

[רב פעלים]

תכתבו בצורה ברורה שיש פה מצלמות ישר לפלא'/ למחשב שלכם....
נראה אם יעיז להמשיך....

זה טוב... אבל הבעיה היחידה עם זה שהאנשים האלו מזהים מצלמות מקילומטר ואולי יום אחד יקח לו להבין שאין מצלמה, מזכיר לי שכן שלי שהראה לי מצלמה בתוך עציץ שבחלון מעליו הוא היה סגור על זה שמצלמים אותו (יש לו יחידה ויש סכסוך) והנה לאחר בירור שלי מדובר במקלון תאורה סולארי שנמצא בתוך העציץ..

 

[למאי נפקא מינה]

המקק הכי טוב!

איפה הכפיים??
המקק שלנו ניצח, הטוב ביותר!

 

[שחמטאי]

אכן
לאה רבין סבלה מקלפטומוניה(שרה נתניהו צדיקה לידה כולה כמה חמגשיות,באמת למה נתניהו לא ביקש מהמאבטחים שיחזירו את החמגשיות שלקחה ואת הבקבוקים שמיחזרה) ,אבל אצלה המאבטחים החזירו הכל אחריה...ושילמו אם לקחה ולא ניתן היה להחזיר,

מדובר בפולה בן גוריון

 

[stars]

יש לך אולי הגדרה ספציפית מיהו חרדי.

יעויין כאן.

 

[whitestar]

כולם פה נשמעים כמו בעלי תשובה, שמתלוננים כשהם רואים חרדי קם ב-12:00 בצהריים לשחרית...

בוא'נה, כולנו יהודים טובים ומשתדלים, ולכולנו יש יצר הרע.
כל אחד, אבל כל אחד, נמצא בעולם הזה בעבודה. פה ושם נכשל, נופל, מתבלבל.
אי אפשר לשלול מכולנו את התואר 'חרדי' על כל נפילה שנעשית בסתר או בגלוי.

לדעתי, התואר חרדי מתאר השתייכות מגזרית ותו לא.

יפה!!!
לזה התכוונתי כשאמרתי עובד ה' שכולנו כאן בעבודה

 

[חד משמעית]

ממאמר מעולה של ח. גרגל

מי זה?

 

[זר פרחים]

גם ללאה רבין היה עבר פלילי משלה.
ראה ערך חשבון הדולרים.

אבל אז רה״מ סגר סיפור מאחורי הקלעים,
וזהו

הסיבה שרבין סגר סיפור מיד, כי הוא פחד מחקירה שתגלה שחיתות גדולה יותר.

 

[דג הכסף]

זה בבני ברק? - - - -

למה להכליל??

 

[stars]

למה להכליל??

התכוונתי כמובן בצחוק, אבל בכל אופן מחקתי. מתנצל אם פגעתי.

 

[אסתי בראון]

יש מצב להעתיק לפה את המאמר בשלמותו? חסום לי הלינק וממש מעניין אותי כולו.

חני גרגלמוסמכת במנהל ומדיניות ציבורית
בשנים האחרונות חלה תמורה ערכית בחברה החרדית. במקום להתמקד בחינוך למציונות בתורה וביראת שמים, הציבור מתמקד בחינוך להשקפות אידיאולוגיות נכונות. לתמורה זו יש מחיר כבד, במישור חברתי, החינוכי והתורני.
י"ז תמוז תש"פ

המלצת העורך
1
אבלות החורבן ושמחת הגאולה: סיפור של יחס
הרב יהושע פפר | ה' אב תשע"ז
2
איכה ישבה בדד?!
הרב יעקב צבי בוצקובסקי | ו' אב תשע"ז
3
גלות: בין התשוקה הדתית לחובה ההלכתית
הרב יצחק רצקר | כ"ט תמוז תשע"ט
4
"היינו כחולמים": בית המקדש – חלום או מציאות?
אברהם ויינשטיין | כ"ו אייר תש"פ
שתף את המאמר:
"חובת חינוכנו לקיצוניות." דברי החזון איש באגרתו המפורסמת מנסחים בבהירות את מה שהיה לאבן פינה בחינוך החרדי. באגרת זו מבקש החזון איש להנחיל תפיסה חינוכית נכונה ליצירת קבוצת איכות רוחנית. וכך הוא כותב:
כשם שהפשטות והאמת הם שמות נרדפות, כן הקיצוניות והגדלות שמות נרדפות. הקיצוניות היא ההשתלמות על הנושא. הדוגל בבינוניות ומואס בקיצוניות חלקו עם הזייפנים, עם חדלי תבונה. אם אין קיצוניות אין שלמות. […] רגילים אנחנו לשמוע בחוגים ידועים כמכריזים על עצמם שאין חלקם בין הקיצונים, ומשאירים בכל זה לעצמם זכות ישראלי נאמן באמונה מספקת לתורה וד"ת. ומרשים אנחנו לעצמנו להגיד מנקודת משפט, כמו שאין באוהבי חכמה אהבה למיעוטה ושנאה לרוב חכמתה, כן אין באוהבי תורה ומצות אהבה לאמצעיות ושנאה לקיצוניות. […] הבינוניות שיש לה זכות קיום היא מידת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות. אבל מה עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות.[1]
החזון איש יוצא חוצץ נגד חברות הרואות בבינוניות דתית שיטה שראוי לחנך לפיה לכתחילה. בהמשך דבריו, הוא אף טוען שבתי ספר שחינכו לבינוניות לא הצליחו בחינוך ילדיהם, ולא העמידו בוגרים בעלי רצון להשתלם בתורה, בלימודה המעמיק ובקיומה המלא. מנגד, החזון איש מעניק זכות קיום לבינוניות, כל עוד אינה הופכת לשיטה ולתפיסת עולם: "הבינוניות שיש לה זכות קיום היא מידת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות."

מדבריו עולה ההבחנה העקרונית בין קבוצה שמציבה לעצמה רמה רוחנית נמוכה בתור אידאל, לבין אנשים השואפים להצטיין מבחינה רוחנית, אלא שנסיבות החיים מונעות מהם להתעלות

מדבריו עולה ההבחנה העקרונית בין קבוצה שמציבה לעצמה רמה רוחנית נמוכה בתור אידאל, לבין אנשים השואפים להצטיין מבחינה רוחנית, אלא שנסיבות החיים מונעות מהם להתעלות. ניתן לומר כי לפי החזון איש, אדם הנמצא בדרגה נמוכה מבחינה רוחנית ושואף להיות בדרגה גבוהה עדיף על אדם בעל מעלה רוחנית גבוהה ממנו שאינו שואף שהוא ובניו יתעלו מעבר למקום שבו הוא נמצא.
מתוך דברים אלו ניתן לכאורה לגזור התייחסות לשאלה שעלתה במאמרו של אהרן קליין: כיצד עלינו להתייחס לשוליים שבחברה. התשובה לכך תהיה: עלינו לחנך להצטיינות דתית, לקיצוניות, ולהבדיל עצמנו משיטות חינוך הדוגלות בבינוניות מלכתחילה. עם זאת, עלינו לתת מקום לאלו מקרבנו שמאמצים את שיטת החינוך לקיצוניות, גם אם לא השיגו בפועל את "פסגת הקיצוניות".

קיצוניים, אבל לאיזה קצה?
עד כאן טוב ויפה. אולם, מה שלא נמצא בדברי החזון איש הוא התשובה לשאלה מרכזית אחרת: מהי אותה מצוינות דתית? ניתן להסיק כי השוליים שראוי לדחות הם אלו שאינם מחנכים לקיצוניות. השאלה היא: קיצוניות במה?
בתקופתו של החזון איש היתה קבוצה של יהודים יוצאי גרמניה שנקראה "פועלי אגודת ישראל". היו אלו אנשי תורה ועבודה, שהקימו קיבוצים ועבדו עבודת כפיים. הם חינכו את בניהם לערכים של "תורה ועבודה", ורבים מבנים אלה אכן עבדו לפרנסתם בבגרותם ואף התגייסו לצה"ל. החזון איש לא ראה בהם קבוצת שוליים. אדרבה, רבים מאנשי פועלי אגודת ישראל נקשרו לחזון איש, והוא שימש פוסק ההלכה עבורם בשאלות הנוגעות לעבודת האדמה. החזון איש, שלימד אותנו כי "חובת חינוכנו לקיצוניות", סבר שעיסוק בעבודת כפיים אינו סותר קיצוניות דתית. לחבוש 'כובע טמבל' במקום כובע ישיבתי וחולצה תכלת מפוספסת ולא לבנה – אלה הם דברים של מה בכך. הוא לא ראה באלו שמנהגם בכך קבוצת שוליים. אנשים אלו חינכו את ילדיהם לקיצוניות דתית: לשמור תורה ומצוות ללא קולות ופרצות, להיות יהודים נאמנים ללא פשרות וכוכביות, ולהיות אנשי תורה ודרך ארץ בתור הגשמה של אידאל דתי נשגב. באנשים אלו ראה החזון איש יהודים מצוינים שיש לקרב ולחזק. דבריו לא נסובו אלא נגד המחנכים את ילדיהם לפשרנות הלכתית, לכך שניתן להסתדר עם "אמונה מספקת לתורה", העיקר הוא להיות 'נורמליים' ולא 'קיצוניים'. אולם אנשים שהיו מוכנים להשבית את הקרקע בשנת השמיטה ולמנוע מילדיהם חשיפה לתרבות הסובבת, נחשבו אצלו יהודים מעולים ומצוינים.

האם אלו הדוגלים בימינו בסיסמתו של החזון איש מחזיקים באותם ערכים? היום, כשמדברים בעולם החרדי על "שוליים", לא מתכוונים לאנשים המזלזלים בשמירת תורה ומצוות כמו שבת וכשרות, אלא מתייחסים לאוכלוסיה שדומה באופיה לפועלי אגודת ישראל של אז.

האם אלו הדוגלים בימינו בסיסמתו של החזון איש מחזיקים באותם ערכים? היום, כשמדברים בעולם החרדי על "שוליים", לא מתכוונים לאנשים המזלזלים בשמירת תורה ומצוות כמו שבת וכשרות, אלא מתייחסים לאוכלוסיה שדומה באופיה ל"פועלי אגודת ישראל" של אז.
מה אומר יחס זה על החברה שלנו? כל חברה בוחרת מתוך שלל הערכים שבהם היא מאמינה מספר ערכים שהיא רואה בהם מרכזיים. שולי החברה נמדדים ביחס לאותם הערכים. ולכל בחירה יש מחיר. הגדרה של ערך אחד בתור ערך מרכזי מחייבת דחיקה של ערך אחר אל מקום משני. פעמים רבות מוצא האדם את עצמו בין שני ערכים סותרים, ועליו לבחור איזה ערך עדיף אצלו, מה יקיים בידו ומה יזנח. ההכרעה נופלת לפי משקל הנזק הערכי שיגרם בכל בחירה, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
משקל הערכים יכול להשתנות מקבוצה לקבוצה ומזמן לזמן. למשל, עצם הפעולה של הרחקת השוליים עולה במחיר ערכים כגון אהבת ישראל, שמירה על כבוד האחר, בריחה ממחלוקת, ואפילו לשון הרע. אולם, לעתים המחיר של קירוב קבוצות בעלות השפעה רוחנית הרסנית הוא גבוה מדי. מחיר זה מחייב אותנו לוותר במידה מסוימת על האחווה והזהירות מפגיעה באחר. הכל תלוי במידת הרווח הערכי שבהרחקה אל מול ההפסד בערכי אהבת ישראל.

בימינו, בחינה של היחס לשוליים עלולה ליצור את הרושם כי הערכים המרכזיים של הציבור הליטאי כיום הם הימנעות גברים מיציאה לעבודה, איסור ללמוד באקדמיה, והימנעות בכל מחיר משירות בצבא

בחינה של היחס לשוליים עלולה ליצור את הרושם כי הערכים המרכזיים של הציבור הליטאי כיום הם הימנעות גברים מיציאה לעבודה, האיסור ללמוד באקדמיה, והימנעות בכל מחיר משירות בצבא. ערך מרכזי נוסף ובולט הוא שמירה על נהלי צניעות מחמירים ושימוש בטלפון כשר בלבד. אנשים ה'חוטאים' באחד הלאווים האלה מוגדרים "שוליים".
אך מה דעת הקהילה החרדית על קבוצות שאצלן לשון הרע ומחלוקת הן דרך חיים? כיצד היא מתייחסת לקבוצות הבזות לתלמידי חכמים שאינם מוצאים חן בעיניהן? איך תגדיר הקהילה החרדית את המפרסמים כתבי פלסתר המתארים חיילים חרדים בתור חזירים ואת היוצאים לאקדמיה מפלצות? מה היא אומרת על אנשים המאיימים בסכינים על יהודים יראי שמים שהשקפתם אינה מוצאת חן בעיניהם? וכיצד היא מתייחסת לנערים המכים באלימות רב ישיש בגלל ויכוח פוליטי? האם אנשים אלה יוגדרו גם הם "שוליים"? לצערי הרב, נדמה כי התנהגויות אלו אינן נמצאות אצלנו בראש דירוג הערכים. אנשים וקבוצות שאלו הם אורחות חייהם ממשיכים להחשב חלק אינטגרלי מהחברה החרדית.
הבה נדמיין שני נערים: הראשון, נער שחונך בבית שמקפידים בו שלא לדבר סרה בקבוצות אחרות ובוודאי שלא בתלמידי חכמים, ושכואבים בו כל מחלוקת שאינה לשם שמים. לצד זאת, מצויים בבית זה כלי תקשורת שאינם מקובלים בחברה החרדית, ולבוש בנות המשפחה מודרני יותר מהמקובל. השני, נער שגדל בבית ספוג לשון הרע וביזוי תלמידי חכמים, שבו כל מחלוקת מלהיבה את בני המשפחה ונותנת להם טעם בחיים. אולם את שיחות הבלע יערכו רק בטלפונים כשרים, ובנות המשפחה עטויות לבוש מחמיר בצניעותו. מי מהנערים יוגדר נער שוליים?

מה מלמדת עלינו העובדה שצדיק חרד"לי נמצא מחוץ לגדר הקהילה, ואילו נער הפלג החוסם כבישים נמצא בתוך גבולות החרדיות, ואולי אפילו מכוון את הספינה במידת מה? האם 'השקפה' נכונה היא ערך מרכזי כל כך, שבכוחו להגדיר אותנו יותר מחתירה למידות טובות וליראת שמים?

מה מלמדת התשובה לשאלה זו על מדרג הערכים של החברה שלנו? מה מלמדת עלינו העובדה שצדיק חרד"לי נמצא מחוץ לגדר הקהילה, ואילו נער החוסם כבישים מתוך בוז ושחצנות נמצא היטב בתוך הגבולות, ואולי אפילו מכוון את הספינה במידת מה? האם 'השקפה' נכונה היא ערך מרכזי כל כך, שבכוחו להגדיר אותנו יותר מחתירה למידות טובות וליראת שמים?
בשנים האחרונות מתחולל מאבק בתוך החברה החרדית נגד לובשי חולצות צבעוניות, מחזיקי טלפון לא כשר, משרתים בצבא או לומדים באקדמיה. יש קהילות שלא מוכנות לשלב את אותם אנשים, בזות להם ומגדירות אותם "שוליים". הגדילו לעשות קבוצות המצטיינות בקנאות אכזרית ומרושעת ספוגה במידות רעות ואלימות, והרימו על נס את דגל המאבק ב"שוליים" הללו. מה מלמדת העובדה שהקבוצה הראשונה, שרובה הגדול מבקש לחנך את ילדיו למצוינות דתית בתורה ובמצוות, מוגדרת אצלנו שוליים, ואילו הקבוצה האחרת, האלימה והמופרעת, היא שמגדירה למעשה מי נמצא בפנים ומי נחשב "שוליים"?
לפני שאנו דנים מהו היחס לשוליים, יש לשאול אפוא למי החברה מתייחסת בתור שוליים ומדוע. להלן אבקש לאפיין שני סוגי שוליים הקיימים היום, ולטעון כי ראוי לחברה לטפח דינמיקה שבה רק סוג אחד מוגדר שוליים, ואילו הסוג השני נחשב מרכזי ותקין, בשר מבשרנו.[2]

מהם הערכים שלנו?
השאלה העקרונית העומדת בבסיס היחס לשוליים היא, כאמור, מה הם הערכים המגדירים את הקהילה. אפשר לחלק את הציבור החרדי לשתי אסכולות בעניין זה. את הראשונה נכנה "החרדיות כתורניות" ואת השניה "החרדיות כהשקפה" (קרדיט לניסוח ההגדרות לאהרן רוז). "החרדיות כתורניות" גורסת כי ערכי היסוד של החרדיות הם מצוינות דתית, הידור בשמירת תורה ומצוות, יראת שמים וחינוך למידות טובות. "החרדיות כהשקפה" סבורה כי מה שמגדיר את החרדיות הוא מה שמכונה "השקפה", כלומר, הקווים המפרידים את הקהילה החרדית מקהילות אחרות. אהרון קליין כינה זאת במאמרו "אידאולוגיה של שמירת החומות". עצם שמירת החומות היא המאפיין המרכזי של הקהילה. לא החזקה בערכים מהותיים מאפיינת את האדם החרדי, אלא היבדלות מהאחר.

נראה כי בשנים האחרונות אימצו לעצמם חלקים נרחבים מהציבור הליטאי את ההשקפה בתור הגורם המגדיר של החרדיות. גישה זו גורמת לשלילה של כל יראי השמים שבקבוצת "ההשקפה האחרת", גם אם אלו שנמצא פסול בהשקפה שלהם הם יראי שמים בתכלית

נראה כי בשנים האחרונות אימצו לעצמם חלקים נרחבים מהציבור הליטאי את ההשקפה בתור הגורם המגדיר של החרדיות. גישה זו גורמת לשלילה של כל יראי השמים שבקבוצת "ההשקפה האחרת", גם אם אלו שנמצא פסול בהשקפה שלהם הם יראי שמים בתכלית (למשל, חרדים לאומיים). חמור מכך, גישה זו מאפשרת גם לאלו שקנאות אלימה ואכזרית היא מרכז חייהם להיחשב חרדים לעילא, כיוון שהם מחזיקים ב"השקפה הטהורה". לעומתם, אנשים עובדים יראי שמים או שהתגייסו לצה"ל לא ימצאו את מקומם בקהילה חרדית סטנדרטית. השוליים אינם נקבעים אפוא לפי מידת יראת השמים, אלא לפי טהרת ה"השקפה".
מדוע מאפשרת הקהילה החרדית לנערי ההשקפה האלימים לכוון את דרכה? האם הסיבה לכך היא חוסר ביטחון בצדקת הדרך, עד שכל אחד חושש שמא קבוצה זו תפסול גם אותו? או שמא החשש מהשפעה חיצונית גדול כל כך, שהוא מביא לשתיקה גורפת אל מול פשקווילים המציירים יהודים טובים בתור דמויות מפלצתיות, המכנים אותם בכינויי גנאי והמתירים את דמם?
לו השוליים המדוברים היו חורתים על דגלם את האקדמיה או את השירות בצה"ל בתור מושא שאיפה, היה אפשר אולי להבין את חששה של הקהילה (גם אם לא את סבלנותה כלפי אלימות). במקרה כזה אכן מדובר באנשים שלא התורה היא הערך העליון שלהם, והם מסתפקים ב"בינוניות" דתית לכתחילה. אך אנשים שעבורם חיי תורה ומצוות הם התכלית ולימוד התורה הוא המטרה הנעלה ביותר, אינם יכולים להיחשב שוליים ולא נכון דתית ומוסרית להרחיקם מהקהילה. כשם שאין פרצופינו שווים, כך אין דעותינו שוות, ובהתאם לכך קיימות דרכים רבות לעבוד את ה'. לא כולם מתאימים להיות חלק משבט לוי.

נראה שנדרש מאתנו חשבון נפש מעמיק להבין כיצד קרה שבשם החשש משמירת הגבולות התרופפה אצלנו כל כך הזהירות במצוות שבין אדם לחברו, כמו הלבנת פני חברו ברבים, הוצאת שם רע, ואפילו אלימות של ממש

נראה שנדרש מאתנו חשבון נפש מעמיק להבין כיצד קרה שבשם החשש משמירת הגבולות התרופפה אצלנו כל כך הזהירות במצוות שבין אדם לחברו, כמו הלבנת פני חברו ברבים, הוצאת שם רע, ואפילו אלימות של ממש. במסכת יומא מספרת הגמרא על כהן שדקר את חברו על כבש המזבח, כשהתחרה אתו מי יגיע ראשון לתרום את הדשן. לא די בכך, אלא שכאשר הגיע למקום אביו של הנרצח, הדבר הראשון שעליו חשב היה האם הסכין נטמאה או לא. הגמרא מתייחסת לסיפור ושואלת: "שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא, אבל טהרת כלים היא דחמירא?" כלומר, האם האדם הדואג לטומאת כלי המקדש כשבנו גוסס מול עיניו הוא אדם שהחרדה לקדושת המקדש גוברת על הצער של בנו העומד למות, או שמא חיי בנו כה זולים בעיניו, עד שאכפת לו יותר מקדושת כלי המקדש?[3] בפרפרזה על דברי הגמרא אפשר לשאול: האם העובדה שאנחנו מוכנים לבזות אנשים ולדחות אותם בזלזול מלמדת על רגשי הקודש המפעפעים בנו ועל הרגישות הגבוהה שלנו לטוהר המחנה, או שמא כבוד הבריות זול בעינינו, ואיננו רואים פסול בהתכבדות בקלון חברינו? וכבר לימד אותנו אבי תנועת המוסר ר' ישראל סלנטר זצ"ל, שעל כל אדם לחטט בנפשו ולבדוק מהיכן נובעת זהירותו במצוות, האם מאהבת המצוות או מרצון לסיפוק יצרים של כבוד ונגיעות אישיות.
כך או כך, מצב זה, שבו טהרת ההשקפה הפכה לערך חשוב יותר מערכים מהותיים כמו יראת שמים, זהירות במצוות ומידות טובות, הוא בעייתי ביותר. הוא מלמד כי אנו מאבדים את העוצמה של החינוך הפנימי ליראת שמים ולמידות טובות, ומייצרים אנשים ללא מוסריות עצמית, שמוכנים להכשיר כל עוול, אם רק החברה מכירה בו.

זהות אישית וזהות קבוצתית
המדרש מלמד כי לכל אדם שלשה שמות (מה שהיינו מכנים היום "מעגלי זהות"): המשפחתי, האישי והחברתי. "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו" (תנחומא, ויקהל סימן א). לכל אדם יש צורך נפשי בסיסי בהכרה, בשם. המדרש מלמד כי הכרה זו ניתנת לאדם באמצעות שלשה מעגלים. מצד אחד עומד לאדם שם שהמשפחה מעניקה לו: כל אדם זוכה להכרה מצד אביו ואמו. הם נותנים לו שם; כל אדם הוא בראש ובראשונה ילד של אבא ואמא שלו, ויש לו מקום וכבוד בבית שבו הוא גדל. נוסף לכך, לכל אדם גם שם חברתי: יש לו מקום בבית הכנסת ומעמד בקהילה, וישנו האופן שבו אנשים פונים אליו – המורה דינה; הרב שלמה; ד"ר חוה; וכן הלאה. אבל מעל הכל, יש לאדם השם שהוא קונה לעצמו, תחושת הכבוד העצמית. שם זה לא ניתן לו על ידי אחרים, הוא הזהות האישית שלו. שם זה נקנה באמצעות האמונות, הערכים, המחויבויות של האדם – כל מה שאדם עושה משום שזה מי שהוא. למשל, אדם הרואה צרור כסף של חברו ונמנע מלקחתו יכול לנמק זאת בכך ש"ההורים שלי אינם מרשים לי לעשות זאת", או "ההורים שלי יהיו מאוכזבים ממני אם אקח את הכסף". הוא יכול להימנע מכך גם מחמת שזה לא מקובל, כלומר מפני חשש פגיעה בשמו הטוב, בשם החברתי שלו. אדם בוגר עם זאת ירגיש לרוב שהוא נמנע מכך פשוט משום שזה לא הוא. הוא אינו אדם שפועל באופן מגונה. הזהות העצמית שלו היא של אדם מוסרי, ומעשה כזה יערער את השם שהוא קנה לעצמו, כלומר את הזהות האישית שלו.
ככל שהזהות האישית של האדם מפותחת יותר, ככל שהוא מרגיש מלא ושלם עם עצמו, כך הוא עסוק פחות בזהותו המשפחתית או החברתית. ולהפך: ככל שזהותו האינדיבידואלית דלה יותר, כך הצורך בהעצמת הזהות וההשתייכות הקולקטיבית נואש ואובססיבי יותר. דוק ותשכח: ככל שהאדם אובססיבי יותר להכרה חברתית, זהותו האינדיבידואלית דלה וריקנית. אדם זה מרגיש כי מבלי ההכרה החברתית והמפלגתית אין לו "שם" בכלל. קיומו העצמי חסר משמעות, וכל הווייתו תלויה בהכרה הקבוצתית.

כאשר אנחנו מדגישים את הערך של טהרת ההשקפה, כלומר שמירת הגבולות, אנו יוצרים מבלי משים אנשים התלויים כל כולם בהכרה הקבוצתית. אנו מבכרים את שלמות הקבוצה על פני השלמות האישית, ומאותתים בכך שהדבר הכי חשוב הוא להיות בסדר מבחינה חברתית, ולא להיות יהודי בעל יראת שמים פנימית

כאשר אנחנו מדגישים את הערך של טהרת ההשקפה, כלומר שמירת הגבולות, אנו יוצרים מבלי משים אנשים התלויים כל כולם בהכרה הקבוצתית. אנו מבכרים את שלמות הקבוצה על פני השלמות האישית, ומאותתים בכך שהדבר הכי חשוב הוא להיות בסדר מבחינה חברתית, ולא להיות יהודי בעל יראת שמים פנימית.
חוששני כי העובדה שאנו חרדים כל כך להרחיק את השוליים ההשקפתיים מהקהילה מביאה לכך שמעגל הזהות החברתי יהיה הדומיננטי ביותר באישיות של ילדינו. ואכן, מי יודע אם אותם נערים קנאים שאנו פוגשים אינם אלא תוצאה של החינוך להעדיף את הזהות החברתית על פני יראת השמים הפנימית. נערים אלו מקבלים את טעם החיים ואת תחושת הסיפוק והחשיבות מתוך ההכרה החברתית, מעצם הידיעה שהם מחזיקים בהשקפות הנכונות של החברה, גם אם אין בהם ריח של יראת שמים. שהרי גלוי וידוע שתלמידי חכמים אמתיים, אנשים בעלי יראת שמים פנימית שהתורה חשובה להם מצד עצמה, אינם עסוקים כל ימיהם בבירורי השקפה. עיסוק אינסופי זה אינו מצוי אלא בקרב אנשים שיראת השמים הפנימית שלהם, השם שקנו לעצמם, רעועה ודלה. מי שיש בו יראת שמים פנימית אינו שואב סיפוק מדחיית האחר, ובוודאי אינו פוסל איש על סמך השתייכות חברתית.
***
אסיים בנימה אופטימית. בתחילת השנה התקיימו עשרות טקסי סיום הש"ס. סיום הש"ס של הליטאים ושל הספרדים, של חסידות זו וחסידות אחרת וכלל חסידית. בעיר שבה אני גרה התקיים סיום ש"ס אחד מרכזי. אומר הקדיש היה רופא ילדים החובש כיפה סרוגה, והקהל היה מעורב: ספרדים, אשכנזים, חרדים, דתיים ומסורתיים. מסיים המסכת היה מקים שיעור הדף היומי הראשון בעיר, גם הוא אינו חרדי. ובשורה הראשונה ישב הגאב"ד ממאקווא לצד רבנים נוספים מכל החוגים והעדות. כך הדברים נראים כאשר התורה, ולא נישות מגזריות, נמצאת במוקד.
ולאחרונה, בימי הקורונה, נראה היה שרוח זו של "אגודה אחת לעשות רצונו" מנשבת בעולם הדתי כולו. כולנו היינו עדים לתופעה המרגשת של מנייני מרפסות שהתקיימו בכל רחוב שגרות בו משפחות שומרות תורה ומצוות, בלי לבדוק בציציות אף אחד.
לכל הפחות בתנאי קיצון נראה שאכן עשוי להתגלות "האני הפנימי" של האדם, הקיים בזכות עצמו ולא בזכות החברה. השם החברתי מאבד מחשיבותו, ואנשים חותרים לעשות את מה שחשוב להם באמת – פעולה המתייחסת לשם העצמי שלהם. בנסיבות כאלה, ההגדרות החברתיות הופכות משמעותיות הרבה פחות. הבה ננצור רגעים אלה למשמרת לימי החולין, כדי שתמיד יהיו לנגד עינינו הדברים החשובים לנו באמת.

[1] אגרות חזון איש ג, סא.
[2] בשולי הדברים, ארצה להעיר על הדרך הראויה לדון בשאלת היחס לשוליים. במאמרו של אהרן קליין נסקרו בהרחבה דעותיהם של גדולי ישראל לפני מאות שנים כיצד להתייחס לקהילות שרמתן הרוחנית נמוכה ומקולקלת. אולם, דומה שבנושא כזה מן הנמנע ללמוד ולהסיק מסקנות מדברים שנאמרו בעבר למצב כהיום. המחלוקות דאז בין גדולי ישראל לא היו מחלוקות עקרוניות. הן עסקו בשאלות טקטיות, איזו דרך התנהלות הפסדה מרובה מתועלתה ולהפך. אולם, המצב היום שונה בכל פרמטר שהוא. וכך כתב ר' חיים עוזר ביחס לשאלה שהופנתה אליו בנושא הפרדת הקהילות: "לא כן פתרון שאלה זו [שאלת הפרדת הקהילות]. יסודתה ביחוד בהכרה גמורה וההשקפה בהירה […] לחכם המכיר את מקומו, החי ודר באותו גליל וקהילה, יודע כל תכונות אנשי הקהילה ופרטיהם, קשור אתם בכל הנימים המקשרים ומפקח על צרכים, לו עין בוחן לשום לב בעיון היטב למשאלות הדת ויכול לראות את הנולד לדור יבוא […] באשר השאלה אינה נפתרת על פי מקורים מהתלמודים והפוסקים, רק על פי סברא ישרה והשקפה נכונה ומאירה" (אחיעזר קובץ אגרות, חלק א, איגרת קנ, עמ' רמב־רמד). מתוך כך, נראה שגם כאן קשה להביא ראיה ממקורות בחז"ל בנושאים שכאלו וגם לא מדברי חכמי הדורות, כיוון שסביר כי מקורות אלו מתייחסים לסיטואציה שונה לחלוטין משלנו.
[3] ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר (דברים כא,א) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר [דהיינו הורה למהר ולהוציא את הסכין מגופו של בנו הגוסס כדי שלא יטמא הסכין בטומאת מת ברגע שימות בנו]… איבעיא להו שפיכות דמים הוא דזל אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא אבל טהרת כלים היא דחמירא (יומא כג, א).
תמונה: Bigstock

שתף את המאמר: