הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שש תשע אחד חמש שלש שש אפס...
...
"שלום, ערב טוב..."
טריקה
למחרת - שש תשע אחד חמש שלש שש אפס..
... ... ...
"שלום ערב טוב, עם מי העונג לשוחח.."
"אמממ.."
"אני מבין שאתה לא מעוניין להיחשף,"
"אהה.."
"זה בסדר תרגיש בנוח, לצורך העניין נקרא לך שמעון... זה בסדר?"
"בסדר."
"אני מבין שיש משהו מעיק עליך, אתה רוצה שנפתח את זה בייחד?"
"אההמ. . יש לי קודם שאלה, האם שיחותינו מוקלטות?? וגם אם אשמע ממני משהו, אתה תדווח על כך??"
"שאלה מצוינת, לגבי ההקלטות אני מנתק את זה עכשיו אם אתה לא מעוניין.
ולעניין הדיווח, לא. אין זה מתפקידנו לדווח, רק לייעץ ולהקשיב... "
"אוקיי, אם ככה אז אני יכול להתחיל..סליחה אם זה קצת מבולבל.."
זה התחיל ככה, קשה לי להניח את הנקודה בדיוק, זה לא קרה ביום אחד, היה זה תהליך ארוך, אבל אם אני מנסה להיזכר, אז הסיטואציה הראשונה שעולה לראש, זה המוצ"ש ההוא..
מוישי הגדול שלנו כבר היה בן 4, מתחיל להבין, אבל לא בדיוק, מה שכן, הוא מתחיל לאתגר אותנו, כך שפתאום התחלנו לדון בנושאי חינוך, אם לפני זה היה זה תאורטי, אז עכשיו התחלנו להרגיש הורות כמשמעותה.. באותה שבת, הגענו לסיכום, שאם אנחנו רוצים לחנך אותו שלא יתפנק מידי, חייבים לתת לו קצת להסתדר לבד. זה מתסכל אותנו המצב שעל כל גחמה קטנה שלו ועל כל בכי ואפילו בשל סיבה קטנה אנחנו נמסים וממלאים מבוקשו,
והנה, האתגר הראשון, כבר הגיע במוצ"ש, מוישי רצה ממתק שרגע קודם סרבנו לתת לו, והחל לבכות בכי תמרורים..
אני חשבתי שהנה, לא מן הראוי לגשת אליו אלא להראות לו את מקומנו כהורים החלטיים ומחנכים, העומדים על דעתנו ביציבות.
אבל היא, באינסטינקט של רגע החלה למהר לכיוון ארון הממתקים - נכנעת לבכיו...
ואז.. עצרתי אותה.. הייתי חייב... זה מה שסיכמנו..
אני זוכר את המבט המופתע, את ההלם, הזעזוע, המבט הפגוע , הכנוע.
האמת, גם אני הייתי בהלם מעצמי, מעולם לא עמדתי במצב הזה מולה, אני האומר והמחליט והיא שותקת.
חיכתי שהיא תהדוף, שתצעק, שתביע את עצמה אבל היא שתקה, אולי מהלם אולי מאכזבה, או ממבוכה..
זה היה שתיקה...
שקט כזה שמנסר אוזניים, שקט של מוזיקה בווליום גבוה רק עם רמקולים מנותקים.
הכל היה חי וגועש מבפנים, אבל שתיקה רועמת מבחוץ...
באותו לילה לא נרדמתי, גם היא, שמעתי אותה מתהפכת..
נפל דבר..
בפעם השניה, זו כבר לא הייתה הפתעה גדולה.
כך זה התחיל להתדרדר במדרון חלקלק.. כשרציתי להביע את עצמי ביותר החלטיות, הייתי כבר חייב להרים את הטון, וכל פעם זה התקדם עוד צעד...
כמה שנאתי את עצמי... נגעלתי מעצמי.. אתה צריך להבין, אני איש חינוך, מוערך מאד ואהוב על תלמידיי, ההורים סומכים על שיקול דעתי, אני מחנך. וב"ה, מוציא כל שנה ילדי חמד לחיים...
אני לא טיפש ומבין היטב שהמצב הידרדר - כל החיצים מופנים אלי!! כמה חיכתי שהיא תעשה לי את הסטופ!! שתצעק דייי!! שתצרח שתשתולל שתברח...
אבל היא, כ"כ טובה, ובמחשבה נוספת ופנימית כל כך מסכנה ועלובה....פשוט שתקה...
...
אני רואה אותה עומדת שם, בפתח הבית, מנסה לעשות טוב, מייחלת לקטוב של תקווה... אבל אני לא מסוגל, איך אני פתאום יחליף פאזה, אני יתחיל לדבר יפה, ברוך, בהתענינות, אתן לה מילה טובה? אני לא זוכר את השפה הזו מולה, וגם היא כבר שכחה....
לפחות את תלמידיי אני מחנך את כל מה שאני לא.. לפחות להם יהיו חיים מאושרים..
אני מרגיש אבוד...
ערב אחד היא הכינה ארוחת ערב מושקעת, כן ראיתי את הזיק בעיניה, היא רצתה לדבר... אפילו אמרה במפורש, אבל אני, רע שכמותי, לא הייתי מסוגל לפתוח את זה איתה, לא מסוגל להראות לפניה את סיכלותי, מרגיש כל כך חלש וקטן מול המציאות שנוצרה פה בבית.
חייכתי חיוך בצורה כזאת, כאומר, לא מאמין לך...... מיד העברתי נושא.. הייתי חייב לברוח מהאמת הדוקרת הזו.
לפני חודש וחצי, היה לה יום הולדת, היא חושבת שאני שוכח... לא, היא כל הזמן אצלי ועמוק,
אין סיכוי שאני ישכח, אני מתמלא בדמעות כשאני נזכר איך היינו חוגגים, אז בראשית ימי חיינו, באותם זמנים שהיינו כל כך מאושרים, וכל כך פתוחים אחד לשני ומביעים, לא היה אחד בכולל שלא הציע רעיונות, היא הייתה בעננים, עם חיוך שממיס..
היום, אני לא זוכר אותה מחייכת, תמיד עם הפנים האלו השותקות וחסרות ההבעה.
קניתי לה שוקולד מושקע עטוף יפה עם סרט, ההוא מהחנות שעטף הבליע חיוך, דמיין..
כל מה שרציתי, היה דבר אחד - שתעיף לי את זה לפנים, שתייסר אותי, שתחנך שתחזיר אותי למקום...
אבל היא שוב שתקה...שתיקה כנועה, אומללה.
בשבוע שעבר, היה לי יום הולדת, שמתי לב להתרחשות מצידה..
היא שוב ניסתה להתקרב... היא עשתה את זה כל כך טוב, אני לא יכלתי לעמוד בזה, הרגשתי אותה כל כך קרובה,
ולא.. זה לא מגיע לי...!
היא קנתה לי סט חומשים וסטנדר, אני ראיתי אותה שם. ראיתי אותה על קצה אצבעותיה, ממתינה, מייחלת, למשהו מצידי..
אוף!! למה היא לא מבינה שלא זו הדרך? למה היא לא מבינה, שאני הוא זה שצריך להתחנן אליה שתקבל אותי, לא כמו שאני היום, אלא כמו אז! שתטרוק לי את הדלת בפנים, שתשמור את המפתח אצלה, שאני יתחנן שתפתח..
שתקתי.. לא הגבתי, הייתי בסערת רגשות, רציתי כל כך להתרפק בבכי, אבל לא הייתי מסוגל, עמדו לי על הפה כל כך הרבה מילים אבל הם נבלעו לי חזרה, חנקו לי את הגרון, לו הייתי יכול לשוב בזמן לאחור, לו היה לי אפשרות להבין לאן פני היו מיועדות...
לפני שהלכתי לא התייאשתי, שוב ניסיתי להדליק אותה.. הפטרתי "אני רק מקווה שלא נגעת בחשבון..."
כן אני יודע שהיא לא נגעה, בדקתי את החשבון מהבוקר כבר יותר מחמש פעמים...ככה זה כל יום..
אבל היא שוב לא ענתה, שוב השתיקה העמוקה הזו ששואבת אותי עמוק...
אין לי סיכוי?!
אה, מה אתה חושב???
...
"שלום, ערב טוב..."
טריקה
למחרת - שש תשע אחד חמש שלש שש אפס..
... ... ...
"שלום ערב טוב, עם מי העונג לשוחח.."
"אמממ.."
"אני מבין שאתה לא מעוניין להיחשף,"
"אהה.."
"זה בסדר תרגיש בנוח, לצורך העניין נקרא לך שמעון... זה בסדר?"
"בסדר."
"אני מבין שיש משהו מעיק עליך, אתה רוצה שנפתח את זה בייחד?"
"אההמ. . יש לי קודם שאלה, האם שיחותינו מוקלטות?? וגם אם אשמע ממני משהו, אתה תדווח על כך??"
"שאלה מצוינת, לגבי ההקלטות אני מנתק את זה עכשיו אם אתה לא מעוניין.
ולעניין הדיווח, לא. אין זה מתפקידנו לדווח, רק לייעץ ולהקשיב... "
"אוקיי, אם ככה אז אני יכול להתחיל..סליחה אם זה קצת מבולבל.."
זה התחיל ככה, קשה לי להניח את הנקודה בדיוק, זה לא קרה ביום אחד, היה זה תהליך ארוך, אבל אם אני מנסה להיזכר, אז הסיטואציה הראשונה שעולה לראש, זה המוצ"ש ההוא..
מוישי הגדול שלנו כבר היה בן 4, מתחיל להבין, אבל לא בדיוק, מה שכן, הוא מתחיל לאתגר אותנו, כך שפתאום התחלנו לדון בנושאי חינוך, אם לפני זה היה זה תאורטי, אז עכשיו התחלנו להרגיש הורות כמשמעותה.. באותה שבת, הגענו לסיכום, שאם אנחנו רוצים לחנך אותו שלא יתפנק מידי, חייבים לתת לו קצת להסתדר לבד. זה מתסכל אותנו המצב שעל כל גחמה קטנה שלו ועל כל בכי ואפילו בשל סיבה קטנה אנחנו נמסים וממלאים מבוקשו,
והנה, האתגר הראשון, כבר הגיע במוצ"ש, מוישי רצה ממתק שרגע קודם סרבנו לתת לו, והחל לבכות בכי תמרורים..
אני חשבתי שהנה, לא מן הראוי לגשת אליו אלא להראות לו את מקומנו כהורים החלטיים ומחנכים, העומדים על דעתנו ביציבות.
אבל היא, באינסטינקט של רגע החלה למהר לכיוון ארון הממתקים - נכנעת לבכיו...
ואז.. עצרתי אותה.. הייתי חייב... זה מה שסיכמנו..
אני זוכר את המבט המופתע, את ההלם, הזעזוע, המבט הפגוע , הכנוע.
האמת, גם אני הייתי בהלם מעצמי, מעולם לא עמדתי במצב הזה מולה, אני האומר והמחליט והיא שותקת.
חיכתי שהיא תהדוף, שתצעק, שתביע את עצמה אבל היא שתקה, אולי מהלם אולי מאכזבה, או ממבוכה..
זה היה שתיקה...
שקט כזה שמנסר אוזניים, שקט של מוזיקה בווליום גבוה רק עם רמקולים מנותקים.
הכל היה חי וגועש מבפנים, אבל שתיקה רועמת מבחוץ...
באותו לילה לא נרדמתי, גם היא, שמעתי אותה מתהפכת..
נפל דבר..
בפעם השניה, זו כבר לא הייתה הפתעה גדולה.
כך זה התחיל להתדרדר במדרון חלקלק.. כשרציתי להביע את עצמי ביותר החלטיות, הייתי כבר חייב להרים את הטון, וכל פעם זה התקדם עוד צעד...
כמה שנאתי את עצמי... נגעלתי מעצמי.. אתה צריך להבין, אני איש חינוך, מוערך מאד ואהוב על תלמידיי, ההורים סומכים על שיקול דעתי, אני מחנך. וב"ה, מוציא כל שנה ילדי חמד לחיים...
אני לא טיפש ומבין היטב שהמצב הידרדר - כל החיצים מופנים אלי!! כמה חיכתי שהיא תעשה לי את הסטופ!! שתצעק דייי!! שתצרח שתשתולל שתברח...
אבל היא, כ"כ טובה, ובמחשבה נוספת ופנימית כל כך מסכנה ועלובה....פשוט שתקה...
...
אני רואה אותה עומדת שם, בפתח הבית, מנסה לעשות טוב, מייחלת לקטוב של תקווה... אבל אני לא מסוגל, איך אני פתאום יחליף פאזה, אני יתחיל לדבר יפה, ברוך, בהתענינות, אתן לה מילה טובה? אני לא זוכר את השפה הזו מולה, וגם היא כבר שכחה....
לפחות את תלמידיי אני מחנך את כל מה שאני לא.. לפחות להם יהיו חיים מאושרים..
אני מרגיש אבוד...
ערב אחד היא הכינה ארוחת ערב מושקעת, כן ראיתי את הזיק בעיניה, היא רצתה לדבר... אפילו אמרה במפורש, אבל אני, רע שכמותי, לא הייתי מסוגל לפתוח את זה איתה, לא מסוגל להראות לפניה את סיכלותי, מרגיש כל כך חלש וקטן מול המציאות שנוצרה פה בבית.
חייכתי חיוך בצורה כזאת, כאומר, לא מאמין לך...... מיד העברתי נושא.. הייתי חייב לברוח מהאמת הדוקרת הזו.
לפני חודש וחצי, היה לה יום הולדת, היא חושבת שאני שוכח... לא, היא כל הזמן אצלי ועמוק,
אין סיכוי שאני ישכח, אני מתמלא בדמעות כשאני נזכר איך היינו חוגגים, אז בראשית ימי חיינו, באותם זמנים שהיינו כל כך מאושרים, וכל כך פתוחים אחד לשני ומביעים, לא היה אחד בכולל שלא הציע רעיונות, היא הייתה בעננים, עם חיוך שממיס..
היום, אני לא זוכר אותה מחייכת, תמיד עם הפנים האלו השותקות וחסרות ההבעה.
קניתי לה שוקולד מושקע עטוף יפה עם סרט, ההוא מהחנות שעטף הבליע חיוך, דמיין..
כל מה שרציתי, היה דבר אחד - שתעיף לי את זה לפנים, שתייסר אותי, שתחנך שתחזיר אותי למקום...
אבל היא שוב שתקה...שתיקה כנועה, אומללה.
בשבוע שעבר, היה לי יום הולדת, שמתי לב להתרחשות מצידה..
היא שוב ניסתה להתקרב... היא עשתה את זה כל כך טוב, אני לא יכלתי לעמוד בזה, הרגשתי אותה כל כך קרובה,
ולא.. זה לא מגיע לי...!
היא קנתה לי סט חומשים וסטנדר, אני ראיתי אותה שם. ראיתי אותה על קצה אצבעותיה, ממתינה, מייחלת, למשהו מצידי..
אוף!! למה היא לא מבינה שלא זו הדרך? למה היא לא מבינה, שאני הוא זה שצריך להתחנן אליה שתקבל אותי, לא כמו שאני היום, אלא כמו אז! שתטרוק לי את הדלת בפנים, שתשמור את המפתח אצלה, שאני יתחנן שתפתח..
שתקתי.. לא הגבתי, הייתי בסערת רגשות, רציתי כל כך להתרפק בבכי, אבל לא הייתי מסוגל, עמדו לי על הפה כל כך הרבה מילים אבל הם נבלעו לי חזרה, חנקו לי את הגרון, לו הייתי יכול לשוב בזמן לאחור, לו היה לי אפשרות להבין לאן פני היו מיועדות...
לפני שהלכתי לא התייאשתי, שוב ניסיתי להדליק אותה.. הפטרתי "אני רק מקווה שלא נגעת בחשבון..."
כן אני יודע שהיא לא נגעה, בדקתי את החשבון מהבוקר כבר יותר מחמש פעמים...ככה זה כל יום..
אבל היא שוב לא ענתה, שוב השתיקה העמוקה הזו ששואבת אותי עמוק...
אין לי סיכוי?!
אה, מה אתה חושב???
