סיפור מה תהמי עלי... "

  • הוסף לסימניות
  • #1
שש תשע אחד חמש שלש שש אפס...
...
"שלום, ערב טוב..."

טריקה

למחרת - שש תשע אחד חמש שלש שש אפס..
... ... ...
"שלום ערב טוב, עם מי העונג לשוחח.."

"אמממ.."

"אני מבין שאתה לא מעוניין להיחשף,"

"אהה.."

"זה בסדר תרגיש בנוח, לצורך העניין נקרא לך שמעון... זה בסדר?"

"בסדר."

"אני מבין שיש משהו מעיק עליך, אתה רוצה שנפתח את זה בייחד?"

"אההמ. . יש לי קודם שאלה, האם שיחותינו מוקלטות?? וגם אם אשמע ממני משהו, אתה תדווח על כך??"

"שאלה מצוינת, לגבי ההקלטות אני מנתק את זה עכשיו אם אתה לא מעוניין.

ולעניין הדיווח, לא. אין זה מתפקידנו לדווח, רק לייעץ ולהקשיב... "

"אוקיי, אם ככה אז אני יכול להתחיל..סליחה אם זה קצת מבולבל.."


זה התחיל ככה, קשה לי להניח את הנקודה בדיוק, זה לא קרה ביום אחד, היה זה תהליך ארוך, אבל אם אני מנסה להיזכר, אז הסיטואציה הראשונה שעולה לראש, זה המוצ"ש ההוא..


מוישי הגדול שלנו כבר היה בן 4, מתחיל להבין, אבל לא בדיוק, מה שכן, הוא מתחיל לאתגר אותנו, כך שפתאום התחלנו לדון בנושאי חינוך, אם לפני זה היה זה תאורטי, אז עכשיו התחלנו להרגיש הורות כמשמעותה.. באותה שבת, הגענו לסיכום, שאם אנחנו רוצים לחנך אותו שלא יתפנק מידי, חייבים לתת לו קצת להסתדר לבד. זה מתסכל אותנו המצב שעל כל גחמה קטנה שלו ועל כל בכי ואפילו בשל סיבה קטנה אנחנו נמסים וממלאים מבוקשו,

והנה, האתגר הראשון, כבר הגיע במוצ"ש, מוישי רצה ממתק שרגע קודם סרבנו לתת לו, והחל לבכות בכי תמרורים..

אני חשבתי שהנה, לא מן הראוי לגשת אליו אלא להראות לו את מקומנו כהורים החלטיים ומחנכים, העומדים על דעתנו ביציבות.

אבל היא, באינסטינקט של רגע החלה למהר לכיוון ארון הממתקים - נכנעת לבכיו...

ואז.. עצרתי אותה.. הייתי חייב... זה מה שסיכמנו..


אני זוכר את המבט המופתע, את ההלם, הזעזוע, המבט הפגוע , הכנוע.

האמת, גם אני הייתי בהלם מעצמי, מעולם לא עמדתי במצב הזה מולה, אני האומר והמחליט והיא שותקת.

חיכתי שהיא תהדוף, שתצעק, שתביע את עצמה אבל היא שתקה, אולי מהלם אולי מאכזבה, או ממבוכה..

זה היה שתיקה...

שקט כזה שמנסר אוזניים, שקט של מוזיקה בווליום גבוה רק עם רמקולים מנותקים.

הכל היה חי וגועש מבפנים, אבל שתיקה רועמת מבחוץ...

באותו לילה לא נרדמתי, גם היא, שמעתי אותה מתהפכת..


נפל דבר..

בפעם השניה, זו כבר לא הייתה הפתעה גדולה.

כך זה התחיל להתדרדר במדרון חלקלק.. כשרציתי להביע את עצמי ביותר החלטיות, הייתי כבר חייב להרים את הטון, וכל פעם זה התקדם עוד צעד...

כמה שנאתי את עצמי... נגעלתי מעצמי.. אתה צריך להבין, אני איש חינוך, מוערך מאד ואהוב על תלמידיי, ההורים סומכים על שיקול דעתי, אני מחנך. וב"ה, מוציא כל שנה ילדי חמד לחיים...

אני לא טיפש ומבין היטב שהמצב הידרדר - כל החיצים מופנים אלי!! כמה חיכתי שהיא תעשה לי את הסטופ!! שתצעק דייי!! שתצרח שתשתולל שתברח...

אבל היא, כ"כ טובה, ובמחשבה נוספת ופנימית כל כך מסכנה ועלובה....פשוט שתקה...

...
אני רואה אותה עומדת שם, בפתח הבית, מנסה לעשות טוב, מייחלת לקטוב של תקווה... אבל אני לא מסוגל, איך אני פתאום יחליף פאזה, אני יתחיל לדבר יפה, ברוך, בהתענינות, אתן לה מילה טובה? אני לא זוכר את השפה הזו מולה, וגם היא כבר שכחה....

לפחות את תלמידיי אני מחנך את כל מה שאני לא.. לפחות להם יהיו חיים מאושרים..

אני מרגיש אבוד...

ערב אחד היא הכינה ארוחת ערב מושקעת, כן ראיתי את הזיק בעיניה, היא רצתה לדבר... אפילו אמרה במפורש, אבל אני, רע שכמותי, לא הייתי מסוגל לפתוח את זה איתה, לא מסוגל להראות לפניה את סיכלותי, מרגיש כל כך חלש וקטן מול המציאות שנוצרה פה בבית.

חייכתי חיוך בצורה כזאת, כאומר, לא מאמין לך...... מיד העברתי נושא.. הייתי חייב לברוח מהאמת הדוקרת הזו.


לפני חודש וחצי, היה לה יום הולדת, היא חושבת שאני שוכח... לא, היא כל הזמן אצלי ועמוק,

אין סיכוי שאני ישכח, אני מתמלא בדמעות כשאני נזכר איך היינו חוגגים, אז בראשית ימי חיינו, באותם זמנים שהיינו כל כך מאושרים, וכל כך פתוחים אחד לשני ומביעים, לא היה אחד בכולל שלא הציע רעיונות, היא הייתה בעננים, עם חיוך שממיס..

היום, אני לא זוכר אותה מחייכת, תמיד עם הפנים האלו השותקות וחסרות ההבעה.

קניתי לה שוקולד מושקע עטוף יפה עם סרט, ההוא מהחנות שעטף הבליע חיוך, דמיין..

כל מה שרציתי, היה דבר אחד - שתעיף לי את זה לפנים, שתייסר אותי, שתחנך שתחזיר אותי למקום...

אבל היא שוב שתקה...שתיקה כנועה, אומללה.

בשבוע שעבר, היה לי יום הולדת, שמתי לב להתרחשות מצידה..

היא שוב ניסתה להתקרב... היא עשתה את זה כל כך טוב, אני לא יכלתי לעמוד בזה, הרגשתי אותה כל כך קרובה,
ולא.. זה לא מגיע לי...!

היא קנתה לי סט חומשים וסטנדר, אני ראיתי אותה שם. ראיתי אותה על קצה אצבעותיה, ממתינה, מייחלת, למשהו מצידי..

אוף!! למה היא לא מבינה שלא זו הדרך? למה היא לא מבינה, שאני הוא זה שצריך להתחנן אליה שתקבל אותי, לא כמו שאני היום, אלא כמו אז! שתטרוק לי את הדלת בפנים, שתשמור את המפתח אצלה, שאני יתחנן שתפתח..

שתקתי.. לא הגבתי, הייתי בסערת רגשות, רציתי כל כך להתרפק בבכי, אבל לא הייתי מסוגל, עמדו לי על הפה כל כך הרבה מילים אבל הם נבלעו לי חזרה, חנקו לי את הגרון, לו הייתי יכול לשוב בזמן לאחור, לו היה לי אפשרות להבין לאן פני היו מיועדות...

לפני שהלכתי לא התייאשתי, שוב ניסיתי להדליק אותה.. הפטרתי "אני רק מקווה שלא נגעת בחשבון..."
כן אני יודע שהיא לא נגעה, בדקתי את החשבון מהבוקר כבר יותר מחמש פעמים...ככה זה כל יום..

אבל היא שוב לא ענתה, שוב השתיקה העמוקה הזו ששואבת אותי עמוק...


אין לי סיכוי?!

אה, מה אתה חושב???
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
נאמר בצידו:
דבר ראשון התודה ל @אשר שרבר.
כשקראתי את סיפורו "מה תשתוחחי נפשי" נפעמתי..

לא, ממש אין זה מאמר שבא לתרץ אפי' בכל שהוא את הבעל..
לא זה המטרה, ולא לכך זה נכתב..
סיפור זה כתבתי כדי להראות שאדם כזה, זה לא משהוא מולד, זה לא משהו שקורה רק לאלו שיש להם עיניים רעות אף מלוכסן וגבות עבות...
אדם כזה נוצר מתהליך, (למעט מקרים נפשיים.. )
תהליך ארוך, לפעמים שנים, התדרדרות ללא מעצורים..
אנשים כאלו מסתובבים בינותינו, אנשים מוערכים..
כשאתם, אני, או כל מי שיקרא את זה יבין ויפנים את זה,
כל התנהלותנו תהיה שונה,
כבר לא נגיד לי זה לא יקרה..

"שתהיו מכבדים זה את זה..."

זה רק תמרור משולש תמרור הזהרה! ואולי תמרור של הבנה ....
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
וואי וואי, כמעט אכזריות לסיים ככה את הסיפור הזה.
בטוח שזה לא סיפור בהמשכים?
תודה רבה,
האמת לא חשבתי על המשכים,
נראה אם יהיה דרישה...

סתם רציתי לדעת, אם אין הערות זה טוב, או שזה פשוט כ"כ גרוע?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה רבה,
האמת לא חשבתי על המשכים,
נראה אם יהיה דרישה...

סתם רציתי לדעת, אם אין הערות זה טוב, או שזה פשוט כ"כ גרוע?
אני מאוד אהבתי, אבל אין לי כח לשבת על ביקורת מפורטת.
אפשר לקרוא ל @כנפיים שתתן ביקורת טובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
וואו, דבר ראשון תודה
תודה על זה שזכיתי לגעת עד כדי שתגיב כך.

ולעצם הסיפור. אני לגמרי מסכים שיש כאלו מקרים, אבל אני לא חושב שרוב המקרים הם כאלו. לצערי יש רוע גדול ובעיקר טמטום שמעורב בסיפורים האלו. בחלק מהמקרים זה מתחיל כמו שתיארתם אבל אז מגיע השלב שזה מתהפך והוא מתחיל לפעפע בתוכו, ובאמת לכעוס.
בכל מקרה גם אם זה המצב קצת נראה לי מוגזם שבן אדם מבין ברמה כזו את הטיפול שהוא אמור לעשות עם עצמו. להבין ברמה כזו של חדות מה מציק לו.
ובכל מקרה יישר כוח שהוא לוקח את האחריות עליו, כי הוא כרגע הפוגע. ויפה עשה שהתקשר לקו היעוץ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
וואו, דבר ראשון תודה
תודה על זה שזכיתי לגעת עד כדי שתגיב כך.

ולעצם הסיפור. אני לגמרי מסכים שיש כאלו מקרים, אבל אני לא חושב שרוב המקרים הם כאלו. לצערי יש רוע גדול ובעיקר טמטום שמעורב בסיפורים האלו. בחלק מהמקרים זה מתחיל כמו שתיארתם אבל אז מגיע השלב שזה מתהפך והוא מתחיל לפעפע בתוכו, ובאמת לכעוס.
בכל מקרה גם אם זה המצב קצת נראה לי מוגזם שבן אדם מבין ברמה כזו את הטיפול שהוא אמור לעשות עם עצמו. להבין ברמה כזו של חדות מה מציק לו.
ובכל מקרה יישר כוח שהוא לוקח את האחריות עליו, כי הוא כרגע הפוגע. ויפה עשה שהתקשר לקו היעוץ.
נכון,
למעט חולי נפשי, הסיפור באמת מתחיל כך, ובדרך כלל לא נגמר כך, כמו שכתבת, אני המשכתי את זה כך לצורך הסיפור...

אבל, נראה לי וזה מה שבאתי לחדד, שזה תהליך, ובתהליך הזה יש כאלו שעוצרים בשלבים מוקדמים ויש כאלו שלא.. זה לא מולד! ובכלל זה מעשים פחות יפים.. ואכמ"ל..
וכמו כל התמכרות לפעמים צריך להתערב רפואית לעצור את הגלגל..
זה לחטוא לאמת, אם רק נאמר שהבן אדם חולי נפש, או שיש לו סטיה כלשהיא, וזהו.
כי הרי אנחנו ואנשי סביבנו לא כאלו..
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
א. סיפור יפה ומזעזע. כמה פעמים אנו נשאבים בלא משים אל תוך מערבולות שסוחפות אותנו עמוק עמוק אל תהומות ללא מוצא.. אם רק היינו פוקחים עיניים בהתחלה..
ב. תיאור השתלשלות הדברים בסיפור קצת מהיר מדי וככל הנראה לוקה בחסר אודות כמה שלבים בדרך. קשה בעיני להבין כיצד מזוגיות נורמטיבית ומכילה אשר התקיימה לה במשך 5 שנים לפחות המצב התדרדר עד כדי כך בעקבות ויכוח חינוכי קטן..
ג. ישנם כמה שגיאות כתיב ומקלדת קלות אשר מעיבות קמעא על ההנאה מהטקסט, מומלץ בכל לשון לעבור על הטקסט כמה פעמים בתול הזמן המאפשר תיקון.
ד. תבורך על החומר הנפלא שאתה מזכה אותנו להיחשף אליו, המשך בכוחך זה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נפלא ביותר!

זה לא משהו שקורה רק לאלו שיש להם עיניים רעות אף מלוכסן וגבות עבות...
האמן לי יקירי, גם גיבור הסיפור של @אשר שרבר הוא אברך עדין נפש, החברותא של רב ביהכנ"ס, מנהל גמ"ח, ובכלל אין לו גבות...
עד שאתה לא חי עם בן-אדם - אין סיכוי להכירו!



אדם כזה נוצר מתהליך, (למעט מקרים נפשיים.. )
תהליך ארוך, לפעמים שנים, התדרדרות ללא מעצורים..
מה זה 'תהליך'?! זה נשמע כאילו אנחנו מְכוֹנוֹת,
גם תהליך הרסני שכזה יש לו שורשים נפשיים (לא חייב להיות הפרעת-אישיות, יש מספיק סוגים)


אבל, נראה לי וזה מה שבאתי לחדד, שזה תהליך, ובתהליך הזה יש כאלו שעוצרים בשלבים מוקדמים ויש כאלו שלא.. זה לא מולד!
מולד או לא - שאלה קשה. כמו כלל הבעיות הרגשיות/תקשורת.
מבחינתי ברור שיש כאן גם משהו מולד. גנים מסוימים. אין מצב להגיע לרמה כזו מ'תהליך' בלבד.


אז, אולי מפה נשלח קורטוב אומץ לכל אותם אלו שממשיכים להסתובב חופשי, ואין לנו מושג עם מה הם מתמודדים בבית פנימה..
בהחלט. לפעמים האומץ לא נמצא בגלוי וצריך שמישהו יעזור להוציאו אל הפועל.

הוחילי לאלוקים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
סיפור מאוד יפה, אבל הפריע לי משהו קטן; בפרקים הראשונים של @אשר שרבר מתוארים חוסר אכפתיות, זלזול ואלימות כלכלית.
והפרק הזה לדעתי גרם להכל להיראות יותר תמים. כאילו הבעיה היא לא בתפיסת העולם שלו אלא שהוא פשוט לא מסוגל להביע את הרגשות והמחשבות שלו. כך יוצא ששני הצדדים מתוסכלים.
לי הרגיש כאילו יפית את המציאות האומללה הזו. אבל חוץ מזה- כתיבה יפה ומקצועית! נהניתי מכל מילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תודה רבה :)
לא הבנתי את נקודת הפתיחה , מה היה באותו ריסון שגרם לה להגיב כאילו חטפה סטירה.
הוא חסם אותה.. /תפס.. /או יותר מכך..
לא רציתי להכנס לפרטים בדבר שלטעמי הוא אלימות... לכך כתבתי במרומז.
לאמפטיה כלפיו.
לכך כתבתי..
לא, ממש אין זה מאמר שבא לתרץ אפי' בכל שהוא את הבעל..
לא זה המטרה, ולא לכך זה נכתב..
סיפור זה כתבתי כדי להראות שאדם כזה, זה לא משהוא מולד, זה לא משהו שקורה רק לאלו שיש להם עיניים רעות אף מלוכסן וגבות עבות...
אדם כזה נוצר מתהליך, (למעט מקרים נפשיים.. )
תהליך ארוך, לפעמים שנים, התדרדרות ללא מעצורים..
אנשים כאלו מסתובבים בינותינו, אנשים מוערכים..
כשאתם, אני, או כל מי שיקרא את זה יבין ויפנים את זה,
כל התנהלותנו תהיה שונה,
כבר לא נגיד לי זה לא יקרה..

"שתהיו מכבדים זה את זה..."

זה רק תמרור משולש תמרור הזהרה! ואולי תמרור של הבנה ....
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
כתיבה יפה.

הסיפור מבטא עיוות מחשבתי מצוי.
ונראה לי שמשהו חשוב התפספס כאן.

אין לי זמן להאריך, אבל על נקודות מספר לא ויתרתי:

התדרדרות נגרמת בעיקר בגלל תפיסות מוטעות, ו/או ילדותיות ובוסריות, ולא בגלל מעידה חד פעמית :
תפיסות כמו:
- בילבול בין אסרטיביות לאגרסיביות.
- חשיבה ילדותית של 'מחנך' = אדם רע.
- האמונה שמי שמסרב למשהו הוא רע ולכן> אם הוא רע אז הוא מתנגד ב'רוע'
- תפיסה של ארוע חד פעמי כ'תווית ניצחית' (אסור לאדם לומר שהוא רשע שמתוך כך יתדרדר יותר)

כשכל המישמש הרעיל הזה מצוי בתודעתו של האדם, יש סיכוי, לא קטן, שכל מעידה תדרדר אותו לתהומות.

חיפשתי שיח או איזכור בנידון, מה שיתן פתח לחשיבה בונה ומקדמת, ולא מצאתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
מוישי הגדול שלנו כבר היה בן 4, מתחיל להבין, אבל לא בדיוק, מה שכן, הוא מתחיל לאתגר אותנו, כך שפתאום התחלנו לדון בנושאי חינוך, אם לפני זה היה זה תאורטי, אז עכשיו התחלנו להרגיש הורות כמשמעותה.. באותה שבת, הגענו לסיכום, שאם אנחנו רוצים לחנך אותו שלא יתפנק מידי, חייבים לתת לו קצת להסתדר לבד. זה מתסכל אותנו המצב שעל כל גחמה קטנה שלו ועל כל בכי ואפילו בשל סיבה קטנה אנחנו נמסים וממלאים מבוקשו,

והנה, האתגר הראשון, כבר הגיע במוצ"ש, מוישי רצה ממתק שרגע קודם סרבנו לתת לו, והחל לבכות בכי תמרורים..

אני חשבתי שהנה, לא מן הראוי לגשת אליו אלא להראות לו את מקומנו כהורים החלטיים ומחנכים, העומדים על דעתנו ביציבות.

אבל היא, באינסטינקט של רגע החלה למהר לכיוון ארון הממתקים - נכנעת לבכיו...

ואז.. עצרתי אותה.. הייתי חייב... זה מה שסיכמנו..


אני זוכר את המבט המופתע, את ההלם, הזעזוע, המבט הפגוע , הכנוע.

האמת, גם אני הייתי בהלם מעצמי, מעולם לא עמדתי במצב הזה מולה, אני האומר והמחליט והיא שותקת.
קשה לי להאמין שיתכן מקרה של בעל עקשן, שלא יודע לחזור בו ולבקש סליחה, שההתנגשות תגיע רק כשהילד מגיע לגיל ארבע.
בדרך כלל ההתנגשויות מגיעות כבר ב'שנה ראשונה', אם לא בחודשים הראשונים. בלי היכולת להבין שטעיתי ולבקש סליחה, אי אפשר להתחיל בכלל זוגיות טובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
כתיבה יפה.

הסיפור מבטא עיוות מחשבתי מצוי.
ונראה לי שמשהו חשוב התפספס כאן.

אין לי זמן להאריך, אבל על נקודות מספר לא ויתרתי:

התדרדרות נגרמת בעיקר בגלל תפיסות מוטעות, ו/או ילדותיות ובוסריות, ולא בגלל מעידה חד פעמית :
תפיסות כמו:
- בילבול בין אסרטיביות לאגרסיביות.
- חשיבה ילדותית של 'מחנך' = אדם רע.
- האמונה שמי שמסרב למשהו הוא רע ולכן> אם הוא רע אז הוא מתנגד ב'רוע'
- תפיסה של ארוע חד פעמי כ'תווית ניצחית' (אסור לאדם לומר שהוא רשע שמתוך כך יתדרדר יותר)

כשכל המישמש הרעיל הזה מצוי בתודעתו של האדם, יש סיכוי, לא קטן, שכל מעידה תדרדר אותו לתהומות.

חיפשתי שיח או איזכור בנידון, מה שיתן פתח לחשיבה בונה ומקדמת, ולא מצאתי.
תודה על התגובה..
הגבתי כאן
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
קשה לי להאמין שיתכן מקרה של בעל עקשן, שלא יודע לחזור בו ולבקש סליחה, שההתנגשות תגיע רק כשהילד מגיע לגיל ארבע.
בדרך כלל ההתנגשויות מגיעות כבר ב'שנה ראשונה', אם לא בחודשים הראשונים. בלי היכולת להבין שטעיתי ולבקש סליחה, אי אפשר להתחיל בכלל זוגיות טובה.
תודה על התגובה :)
קשה להקיף סיפור חיים ברגע, לצורך כך צריך סיפור בהמשכים ארוך..
לכך העדפתי להביא את סיפור החיים מנקודת מבטו שלו...
ייתכן שהיא חושבת עליו לעקשן כבר מזמן, ולדידה כבר כמה שנים שהיא הבליגה...
רק שהוא שבוי בצורת חיים מסוימת, שהוא בטוח שעד עכשיו הכל היה טוב ונפלא..
לגביי זוגיות טובה, הוא בטוח שאצלו היה הכל טוב ויפה..
וכשהוא מספר את הסיפור זוהי נקודת הזמן שהוא מוצא, אחרים ייתכן שחושבים אחרת ממנו..
ובמאמר המוסגר, מהי זוגיות טובה, שווה מאמר בפני עצמו, כי מה שלי או לך נראה ברור ומובן מאיליו, ישנם חוגים וקהילות שפשוט להם ההפך...
כך שהנורמאלי נתון בסערה אם הוא בעצם הנורמאלי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ייתכן שהיא חושבת עליו לעקשן כבר מזמן, ולדידה כבר כמה שנים שהיא הבליגה...
רק שהוא שבוי בצורת חיים מסוימת, שהוא בטוח שעד עכשיו הכל היה טוב ונפלא..
אם כן למה רק עכשיו הוא ראה
את המבט המופתע, את ההלם, הזעזוע, המבט הפגוע , הכנוע.
?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.
פרק ה



הנייד זמזם עשר דקות עד שנאווה פורת סוף סוף הסירה את שארית התנומה של שנת הצהריים מעיניה וממוחה.

"נאווה".

"כן", ענתה בקול שהסגיר את המעבר החד מרפיון השינה לערות.

"מדברת מעיין. האם איילת בבית?"

"רגע". מיהרה נאווה אימה של איילת להתרומם למצב ישיבה ובזריזות פנתה לבדוק בחדרה. החדר היה ריק. לאחר מכן ניגשה לפתוח את החלון. גל קלוש של חרדה החסיר בה פעימה כשגילתה שהרכב לא נמצא.

"מעיין, היא כנראה מתעכבת באיזה שהוא מקום, אמסור לה שתחזור אלייך". ניסתה לשדר עניינים כרגיל.

מעיין כעסה על עצמה באותו ערב. מדוע כל כך אכפת לי ומדוע אני צריכה לעקוב אחריה. תחושת בטן לא מובנת משדרת שמשהו קרה. לא היה בכוח ההיגיון הרציונלי להסיר את התחושה הכבדה. היא התאפקה בכל הכוח לא לחזור שוב למספר הנייד המוכר לה. היא חייבת לחנך את עצמה שהקשר עם איילת חייב להיות רחוק יותר. ואולי הגיע הזמן לפרום אותו לגמרי. 'יהיה לי בעל בקרוב ומשאביי אמורים להיות מנותבים למשפחתי. איילת מצידה כבר ויתרה על החברות הזו, ורק אני מנסה להפיח חיים בגוף המת'. מתוך הרהורים אלו נרדמה לשעות רבות עד לצלצול הטלפון הצורמני שהקיץ אותה בבהלה.

אור חיוור של טרם שחר האיר את חדרה. מי זה יכול להיות.

"הלו".

"מעיין, היה לך קשר עם איילת?" קולה המתוח של נאווה חדר לאוזנה ופתח שוב בליבה את המקום שניסתה לברוח ממנו.

"לא, לא ניסיתי שוב".

"היא סיפרה לך על התוכניות שלה אתמול?"

"היא אמרה שהיא הולכת לאתר החפירות לחפש דבר מה".

"היא יצאה בבוקר ונעלמה. היא לא יצרה קשר איתנו ועכשיו כבר חמש בבוקר. אנא היזכרי מה היא עוד אמרה".

פחד זחל במעלה גבה. לא יכול להיות. אין שום סיבה שהיא נעלמה. החלום שלי היה רק חלום.

"אולי צריך לברר אצל חבריה ללימודים".

"המשטרה תברר, חזרי אלינו מייד אם ייוודע לך משהו".

מעיין התלבשה חיש והזמינה מונית. היא חייבת לדעת מה קורה. היא ידעה שאיילת בסכנה. אילו הייתה מתעקשת יותר או לפחות הייתה מציעה ללוותה. כעת היא בדרך. מרחוק הבחינה במקום המשעמם והבודד. מה כל כך מרתק בחורבות האלו?

היא שילמה וירדה. כעת היא פה לבד. השעון מורה על שש בבוקר. טוב שהשאירה פתק להוריה שהיום היא משלימה עבודה במשרד. היא החסירה הרבה והתעסקה רבות בכל הקשור לאירוסין.

היא התהלכה בין החורבות. כל כך נחפזתי לבוא. זה היה טיפשי מצידי. מה חשבתי למצוא. אם היא פה בוודאי הייתה יוצרת קשר. לפתע קפאה על מקומה. הרכב המוכר נגלה לעיניה מאחורי קיר האבנים שלצידה. היא הביטה באימה. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"איילת?!"

"איילת!" הפעם קראה בקול. לא הייתה תשובה.

היא חשה במגע הצונן של דלת המתכת ופתחה אותה לרווחה, דרוכה לברוח בכל רגע נתון. היא הביטה בעיניים חוקרות, מנסה למצוא סימן חיים. התיק היה מונח ברישול.

כעת החלה להסתובב בחופזה בכל השטח. בדקה בכל פינה ואפילו העיפה אבנים ברגליה. היא הבחינה בפנקס זרוק. היא פתחה אותו ושמה לב לשורות על חומר בהיסטוריה. כתב היד היה מוכר להחריד. היא התיישבה וניסתה לחפש. מה בדיוק, היא לא ידעה. היא חשה במשהו מתכתי. זה היה מטבע שבור. היא זרקה אותו מהיד ונרתעה לאחור. לפתע פרצה בבכי וצעקה רמה יצאה מתוך גרונה.

"איילת, איילת, איפה את? איילת! תעני לי".

"מעיין! מעיין!" נשמע הד מרחוק.

מעיין השתתקה. היא שמעה משהו או שרק נדמה לה?

"איילת, את שומעת אותי?"

" הפעם הצעקה הייתה במלוא העוצמה.

"מעיייין" נשמע ההד בשנית.
<<<<<<<<<
לאחר שהתברר לה שההזיה שבה היא נמצאת אינה חלום, היא המציאות העכשווית, החלה ללכת בצעדים מדודים, דרוכה לכל רחש. התחפושת שעליה השרתה עליה שלווה. זה מקום המסתור הטוב ביותר. החידה הגדולה בעיניה הייתה לאיזו תקופה היא נפלה, יותר מאשר היכן היא. רגליה משכו אותה למקום המפגש בין העתיד לעבר. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שש בבוקר והרחוב החל להתעורר לחיים במשכימי קום. כולם כאחד נראו מהזמן הקדום.

הינה, שוב הגיעה לאותו מקום שבו פגשה את הנערים שברחו מפניה. פה יש מעבר לעתיד. אילו רק ידעה איך להגיע לכל יקיריה. מהו הקסם שיחזיר אותה. דוק של עצב עמד בעיניה. היא נשאה עיניה לשמיים. אולי מהם ייפתח חלון מעבר לזמן.

לפתע שמעה את שמה כהד רחוק: "איילת, איילת!" מזכיר את קולה של מעיין.

ושוב נשמע הקול בשנית. אולי מתוך האדמה.

בהתרגשותה נפלה על האדמה וצעקה: "מעיין. מעיין. את שומעת אותי מעיין?" אבל אז פרצה בבכי חסר אונים עד שקולה גווע.

יד מגוידת ליטפה את כתפה וגוף רכן מעליה. היא סובבה את ראשה במהירות וראתה פני אישה שצעיף המכסה את ראשה גולש לצידי זרועותיה. מבטה היה רך ועיניה חומלות.

"צעקת מעיין. אולי את נוכרייה וזרה כאן, אבל אני אראה לך היכן המעיין. אם את כל כך צמאה בואי לביתי הקרוב. האם את בצרה?"

"אוי. תודה לך. את אישה טובה. התוכלי לעזור לי?"

"ברצון. מלחמות שאינן פוסקות עוברות בארצנו, והופכות כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לאומללים, ואין כמעט מי שייקח אל ליבו את מצוות האלוקים".

איילת שתקה. עדיין לא העזה לשאול. רק דמעתה ביטאה את התודה. היא הושיטה ידה לאישה הרחמנייה שעזרה לה להתרומם. הן החלו לצעוד יחדיו.

"את לא מוכרת, מאיפה את?" בחנה אותה האישה.

"איבדתי את דרכי". ניסתה איילת להרוויח זמן ולמצוא משהו מניח את הדעת.

"הלוואי שרק את הדרך. טוב שלא איבדת בעל או משפחה, כמו שקורה כאן להרבה מאוד משפחות מיוחסות ויראות שמיים".

"מה קרה להן?"

"לא שמעת? איך לא שמעת על כך שנטבחים פה חכמי תורה השכם והערב. לצערנו קם עלינו מלך רשע והתקיים בנו 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'". אבל אז עצרה האישה בהפתעה את הילוכה ובחנה במבט חוקר את העלמה אשר לפניה.

"איזה מלך רשע שולט עליכם?" נרתעה בבהלה.

"לא ייאמן שאת לא יודעת. אולי את מעמידה פנים".

"אני לא מפה, אני ממקום אחר לגמרי, אני נמצאת פה בטעות, אולי תוכלי לעזור לי".

האישה עדיין עמדה מופתעת, מעבירה את עיניה לאורך גופה של איילת עד שנעצרה בנעליה.

"את מרומא?"

"לא. למה חשבת כך?"

"מנעלי רגלייך מוזרים כל כך, אבל מסותתים להפליא. אלו דברים שיכולים להזמין רק קיסרי רומי או משפחות מיוחסות".

רק כעת איילת שמה לב שנעליה מהעתיד לא יניחו את דעתן של הבריות. כפות רגליה של השנייה היו יחפות.

"אני רוצה שתאמרי לי את האמת. מאיזו ארץ את? ומי שלח אותך".

לפתע התרחקה האישה שלצידה ובמבט מפוחד ואמיץ כאחד אמרה: "די לנו במרגלים שהמיטו שואה על עמנו, ואת מנצלת את טוב ליבי לפעולות זדון?"

"קחי אותי לביתך ואסביר לך הכול, אני בודדה וזקוקה לעזרה".

"הסירי את מנעלייך המוזרים והניחי אותם בשקי".

איילת מילאה את פקודת האישה והלכה בצעדים כושלים אחריה.

לפתע נשמע שאון הולך ומתקרב. הן נשאו עיניהן למקור הרעש. ענן כבד של חול ופרסות סוסים התקרב אליהן במהירות.

"הסתתרי, מהרי!" צעקה אליה האישה. "מהר, מאחורי הסלע". האישה הייתה מהירה ממנה ובתנופה העיפה אותה ויחדיו נפלו ושכבו לצד הסלע. הסוסים שעטו כמעט מעל ראשן והן התפללו בליבן. המחזה המפחיד נמשך דקות ספורות ושוב נעלמו הפרשים באופק.

"מי אלו הפרשים?" לא התאפקה איילת לשאול.

"חלק קטן מצבאו של הורדוס המושחת, שידיו מגואלות בדם רב".

"הורדוס? קלי הרחום. נחתי אלפיים שנה אחור".

האישה הביטה מופתעת בפניה של איילת שקיבלו גוון חיוור. השפתים איבדו את צבען, עיניה התערפלו וגופה צנח.

היא ניערה את ההולכת המוזרה מעלפונה. מתוך כיסה הרחב הוציאה נאד מים וקירבה אל שפתיה. השקתה אותה והרטיבה את פניה.
למי שעדיין לא מכיר
פונט זה- הזו"צ כיום.
פונט זה- אותו הזוג בעוד עשור.


פרק א' (מבוסס על טוריי מהעבר)

"מה קורה חני? נלחצת באזעקה?" נכנס מוישי לבית בהתרגשות "איזה בומים היו!"

"לגמרי!" ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן ברחוב!"

"לא צריך להגזים... אבל זה בהחלט היה עוצמתי".

"זה לא היה נפילות בכלל?"

"לא נראה לי"

"לא יודעת, גם אני וגם כמה שכנות הגענו למסקנה שכנראה זה היה נפילות..."

"אני הייתי בחוץ ואני..."

"מה זה בחוץ? לא נכנסת בכלל למקום מוגן?"

"לא היה באזור. שכבתי על הרצפה. ואז היה איזה חצוף אחד שבכלל עמד והסתכל לשמיים וצעק לי 'זהירות!' אני פשוט לא.."

"חח אתה לא ה..."

"את מבינה את החוצפה? הוא עומד וצועק לי ששוכב על הרצפה לפי הכללים, זהירות!"

"מוישי, חחחח אתה לא הבנת! הוא ראה יירוט אז הוא צעק לך 'זה יירוט'!"


"מה קורה חני? מה עשית עם הילדים באזעקה?" נכנס מוישה לבית בפנים נפולות "לא שמעו כמעט בומים!"

"איזה..." ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן על הבניין!"

"טוב, לא הגזמת... בכל מקרה, אני הייתי תקוע במקלט עם עוד חמישים איש כך שהאטרקציה הייתה נוראית!"

"צריך להתרגל..."

"התרעה!"

"למה? מה כבר..."

"מה לעשות, זה אני קובע?"

"לא, אבל זה אתה אמרת!"

"ואז מה, אני קשור? את רוצה שאני לא אגיד לך?"

"מה שלא תחש... טוב נו, אין לנו זמן לדבר, התרעה!"

"מה, רק בגלל שאמרתי שצריך להתרגל להצטופף במקלטים? תסביר את עצמך, זו לא חכמה להגיד לי שוב ושוב ללא הסברים 'את רעה, את רעה!''"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה