הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כל הערב עמדתי על הרגליים להכין ארוחת ערב טובה, רציתי שנדבר, אולי הפעם אצליח להביע את עצמי, בלי לכעוס ובלי לבכות. פשוט להגיד, להגיד מה אני מרגישה ואיך היחס שלו משפיע עלי.
הכנתי לצ'ו עם חצילים שקניתי במיוחד כמו שאמא שלו מכינה, חתכתי ירקות ואפילו הערינג קניתי הוא אוהב אותם פרוסות קטנות על פלחי עגבנייה דקים. לא הספקתי לכבוש אותם עם בצל ותבלינים, אבל הוא אוהב אותם גם ככה. התפחתי בצק, לא הרבה, רק לשנינו, לחמניות קצת שום ובצל, שיהיה ריח טוב בית.
ערכתי יפה, שמתי מפיונים רציתי שירגיש שאני באה בטוב.
הוא פתח את הדלת, שלום הוא אף פעם לא אומר בכניסה, במקרה הטוב זה 'מה קורה' או 'הכנת משהו' ונכנס למטבח לרחרח. אני תמיד מתכווצת רק שיהיה מרוצה. שלא יכעס. הוא לא צועק. אף פעם לא צועק. אני זאת שצועקת. או בוכה.
הוא נכנס הסתכל על המטבח, ראה שערכתי יפה.
הלך למסדרון שם את הכובע, החליפה וחזר למטבח.
התיישבנו, הוא טבל לחמניה ברוטב של הסלט גורר איתה חתיכה של גבינה מלוחה ומלפפון, טיפטף לו קצת רוטב על הזקן הוא ניער ושתק.
אני מביטה בו, רואה את הגלגלים במוח שלו מסתובבים
"למה את לא אוכלת?" הוא שואל כאילו הוא הזמין אותי למסעדה. הביטחון העצמי שלי גלש במורד הגוף לאזור הרגליים.
"כן כן, אני כבר נוטלת"
"הלחמניה נחמדה, יש יום נישואין היום?"
הורדתי את הכפכף לבדוק אם נשארה שם שארית של כבוד עצמי.
"אה, רציתי לדבר איתך על משהו"
"כן כן, ידעתי, לא חשבתי שזה בא מרוב הערצה אלי".
דווקא יש מה להעריץ בך חבל שזה לא נוגע אלי, חשבתי. ובקול אמרתי.
"אז זהו, שכן" אמרתי ושנאתי כל פיסת עור שהביטחון התגלצ' דרכו.
"בדיוק בשביל זה, הכנתי ארוחת ערב, רציתי להגיד לך מה אני מרגישה כלפיך"
וידעתי שהוא הבין בדיוק את ההפך ממה שרציתי לומר.
הוא חייך כאילו הוא מאמין לי. והמשיך לאכול כאילו הוא מאמין לי.
זה שיגע אותי, אני מרגישה משהו אחד ואומרת בדיוק את ההפך.
"לא רע הסלט, קצת מלוח אבל נחמד, טלי ידיים".
נטלתי, אולי עוד מעט אני אגיד לו באמת מה שאני רוצה שהוא יבין. הוא יאכל עוד קצת וגם אני. אולי אצליח לדבר.
הכנתי לצ'ו עם חצילים שקניתי במיוחד כמו שאמא שלו מכינה, חתכתי ירקות ואפילו הערינג קניתי הוא אוהב אותם פרוסות קטנות על פלחי עגבנייה דקים. לא הספקתי לכבוש אותם עם בצל ותבלינים, אבל הוא אוהב אותם גם ככה. התפחתי בצק, לא הרבה, רק לשנינו, לחמניות קצת שום ובצל, שיהיה ריח טוב בית.
ערכתי יפה, שמתי מפיונים רציתי שירגיש שאני באה בטוב.
הוא פתח את הדלת, שלום הוא אף פעם לא אומר בכניסה, במקרה הטוב זה 'מה קורה' או 'הכנת משהו' ונכנס למטבח לרחרח. אני תמיד מתכווצת רק שיהיה מרוצה. שלא יכעס. הוא לא צועק. אף פעם לא צועק. אני זאת שצועקת. או בוכה.
הוא נכנס הסתכל על המטבח, ראה שערכתי יפה.
הלך למסדרון שם את הכובע, החליפה וחזר למטבח.
התיישבנו, הוא טבל לחמניה ברוטב של הסלט גורר איתה חתיכה של גבינה מלוחה ומלפפון, טיפטף לו קצת רוטב על הזקן הוא ניער ושתק.
אני מביטה בו, רואה את הגלגלים במוח שלו מסתובבים
"למה את לא אוכלת?" הוא שואל כאילו הוא הזמין אותי למסעדה. הביטחון העצמי שלי גלש במורד הגוף לאזור הרגליים.
"כן כן, אני כבר נוטלת"
"הלחמניה נחמדה, יש יום נישואין היום?"
הורדתי את הכפכף לבדוק אם נשארה שם שארית של כבוד עצמי.
"אה, רציתי לדבר איתך על משהו"
"כן כן, ידעתי, לא חשבתי שזה בא מרוב הערצה אלי".
דווקא יש מה להעריץ בך חבל שזה לא נוגע אלי, חשבתי. ובקול אמרתי.
"אז זהו, שכן" אמרתי ושנאתי כל פיסת עור שהביטחון התגלצ' דרכו.
"בדיוק בשביל זה, הכנתי ארוחת ערב, רציתי להגיד לך מה אני מרגישה כלפיך"
וידעתי שהוא הבין בדיוק את ההפך ממה שרציתי לומר.
הוא חייך כאילו הוא מאמין לי. והמשיך לאכול כאילו הוא מאמין לי.
זה שיגע אותי, אני מרגישה משהו אחד ואומרת בדיוק את ההפך.
"לא רע הסלט, קצת מלוח אבל נחמד, טלי ידיים".
נטלתי, אולי עוד מעט אני אגיד לו באמת מה שאני רוצה שהוא יבין. הוא יאכל עוד קצת וגם אני. אולי אצליח לדבר.
