בקשת תפילה מוטי, ז"ל..

[mend]

אמרתי
רפוא"ש

 

[MusiCode]

אני מצטער על האיחור,
אבל הוא דיי מובן, בנסיבות.

כשביקשתי מכם את התפילות החשובות הללו,
מוטי כבר לא היה איתנו...
רק שלא ידעתי את זה.

מוטי!!
מוטי!!
מוטי!!
מוטי!!

מוטי! זעקתי אליך בבית הקברות.
אני אוהב אותך!
אתה הילד הכי מתוק שאני מכיר!

וכך פתאום, בלי להודיע קודם, הלכת.

אתה לא נחנקת, כמו ששמעתי בהתחלה, אלא פשוט -
הלכת.
במיתת נשיקה.
מיתה של צדיקים.
ללא ייסורים.

לא הכחלת,
לא החוורת.
היית יפה-תואר, כביכול ישן אתה.

ראיתי. לקח אותך, איש ה'חברא-קדישא', חבילת בדים בצבע לבן נקי,
בתוכם היית אתה, מוטי יקירי.
עירסל אותך שנייה בזרועותיו,
והשכיב אותך בתוך בור שהיה יותר גבוה ממנו (מהאיש).
כיסה בשכבת בלוקים,
ואח"כ חול בגובה 2 מטר.
ראיתי. ולא עיכלתי.
ראיתי.

מוטי!
איך תצא משם????
לא תוכל לחזור אלינו כך, עם כך כך הרבה חול!
איך יהיה לך הכח להרים את כל זה????
מוטי!!
האומנם??
האמנם לא אפגוש אותך יותר שוב??
מוטי, זה לא יכול להיות.
לא.
אתה כל כך חי, חי.

לא יכול להיות שאתה אינך פתאום.

ולא אוכל להינחם.

 

[מרחב]

ברוך דיין האמת

לבכות

ד' קוטף את הפרחים הכי טהורים.
כמה יסורים סבל ומכאוב
לא מבינים כלום
מבקשים
ג-א-ו-ל-ה

 

[תקוע]

ברוך דיין האמת
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאווה עוד.
ויבולע המוות לנצח.

 

[MusiCode]

מוטי נפטר באור לי"ט כסליו תש"פ.
הילד המתוק ישראל מרדכי בן ר' אשר לעמיל.

הילד שמיום לידתו היה בייסורים קשים,
אבל לא היה סופרלטיב.

הוא אדם.
פשוט בן-אדם.
אהב את החיים, ואהב את הבריות.
תמיד רצה לחיות, ולא נכנע.

מוטי.
אהבתי, ועודני אוהב אותך,
כמו שלא אהבתי שם יצור עלי אדמות.
וכנראה שגם לא אוהב.
אלא זו אהבה מיוחדת, לילד מיוחד.

אימרו אתם,
ראיתם פעם ילד,
שיודע להרגיע את עצמו בשעת צערו?
מלטף את עצמו, מחבק.
מכניס את מוצצו לפיו,
ומסובב מספר פעמים,
עד שהוא נרגע.
ומשאיר אותו תמיד,
הפוך.
כשהציור נמצא במהופך.

למדנו ביחד,
לומר: "תרופה - מפחיד".
ולמרות זאת לקחת.
למדנו שניתן לפחד מהתחבושות על פיק-ליין (צינור עירוי קבוע להחדרת תרופות),
ועם זאת להשלים עם קיומן.
לחוות את הפחד,
להשלים איתו,
ולומר:
"איפה אוזן?
הנה אוזן!
איפה אף?
הנה אף.
איפה תחבושת?
הנה תחבושת!
איפה צינור?
הנה הוא, כאן."

מוטי.
תודה על שלימדתני,
תודה על שלימדתיך.
תודה על אהבתך אליי,
תודה על שלימדתני אהבה מהי.

מוטי, עתה עוד כאן, בבית.
בשבעה עוד אתה כאן, לא הלכת.
מוטי,
אני מתגעגע אליך.

 

[אוהבת אמנות]

בשורות טובות!

 

[yaffab]

אני מצטער על האיחור,
אבל הוא דיי מובן, בנסיבות.

כשביקשתי מכם את התפילות החשובות הללו,
מוטי כבר לא היה איתנו...
רק שלא ידעתי את זה.

מוטי!!
מוטי!!
מוטי!!
מוטי!!

מוטי! זעקתי אליך בבית הקברות.
אני אוהב אותך!
אתה הילד הכי מתוק שאני מכיר!

וכך פתאום, בלי להודיע קודם, הלכת.

אתה לא נחנקת, כמו ששמעתי בהתחלה, אלא פשוט -
הלכת.
במיתת נשיקה.
מיתה של צדיקים.
ללא ייסורים.

לא הכחלת,
לא החוורת.
היית יפה-תואר, כביכול ישן אתה.

ראיתי. לקח אותך, איש ה'חברא-קדישא', חבילת בדים בצבע לבן נקי,
בתוכם היית אתה, מוטי יקירי.
עירסל אותך שנייה בזרועותיו,
והשכיב אותך בתוך בור שהיה יותר גבוה ממנו (מהאיש).
כיסה בשכבת בלוקים,
ואח"כ חול בגובה 2 מטר.
ראיתי. ולא עיכלתי.
ראיתי.

מוטי!
איך תצא משם????
לא תוכל לחזור אלינו כך, עם כך כך הרבה חול!
איך יהיה לך הכח להרים את כל זה????
מוטי!!
האומנם??
האמנם לא אפגוש אותך יותר שוב??
מוטי, זה לא יכול להיות.
לא.
אתה כל כך חי, חי.

לא יכול להיות שאתה אינך פתאום.

ולא אוכל להינחם.

אתה אבא שלו?
אתה כותב בצורה הכי נוגעת/מרגשת/מעוררת/מאמינה/מיוחדת...
בעל הנחמות ינחם אתכם, האבלים וירפא לכם.
רק הוא יכול...

 

[אלישבע שפירא]

עצוב.....
תנוחמו מן השמיים.

 

[אפיקים RA]

מוטי נפטר באור לי"ט כסליו תש"פ.
הילד המתוק ישראל מרדכי בן ר' אשר לעמיל.

הילד שמיום לידתו היה בייסורים קשים,
אבל לא היה סופרלטיב.

הוא אדם.
פשוט בן-אדם.
אהב את החיים, ואהב את הבריות.
תמיד רצה לחיות, ולא נכנע.

מוטי.
אהבתי, ועודני אוהב אותך,
כמו שלא אהבתי שם יצור עלי אדמות.
וכנראה שגם לא אוהב.
אלא זו אהבה מיוחדת, לילד מיוחד.

אימרו אתם,
ראיתם פעם ילד,
שיודע להרגיע את עצמו בשעת צערו?
מלטף את עצמו, מחבק.
מכניס את מוצצו לפיו,
ומסובב מספר פעמים,
עד שהוא נרגע.
ומשאיר אותו תמיד,
הפוך.
כשהציור נמצא במהופך.

למדנו ביחד,
לומר: "תרופה - מפחיד".
ולמרות זאת לקחת.
למדנו שניתן לפחד מהתחבושות על פיק-ליין (צינור עירוי קבוע להחדרת תרופות),
ועם זאת להשלים עם קיומן.
לחוות את הפחד,
להשלים איתו,
ולומר:
"איפה אוזן?
הנה אוזן!
איפה אף?
הנה אף.
איפה תחבושת?
הנה תחבושת!
איפה צינור?
הנה הוא, כאן."

מוטי.
תודה על שלימדתני,
תודה על שלימדתיך.
תודה על אהבתך אליי,
תודה על שלימדתני אהבה מהי.

מוטי, עתה עוד כאן, בבית.
בשבעה עוד אתה כאן, לא הלכת.
מוטי,
אני מתגעגע אליך.

קראתי ובכיתי,
ברוך דיין האמת
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאווה עוד.

 

[גלבוע]

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.
עצוב כל כך.

 

[מלפפון]

כואב לקרוא. כואב להכיל יסורים של ילד קטן,
והוריו שמביטים בו בעיניים כלות.

ברוך דיין האמת.
רק בשורות טובות!

 

[MusiCode]

הנה כמה תמונות של מוטי המתוק:
לא אולפניות במיוחד, צולם ע"י עדת מעריצותיו בנות ה14...

הנה הוא מתרפק על כתפי:

הוא נראה קצת עצוב,
אולי ידע שזו אחת מהפעמים האחרונות שניפגש?

והנה הוא, סתם. עם אור בעיניים:

והיה לו אור.
הרבה אור.

וכמה אור הכניס הוא לחיי!
ולא, איני אביו... למי ששאל.

כי איני יכול לתאר עומק הכאב והאובדן,
של אמו, ואביו.
אני אפילו לא יכול לתפוס זאת.

לא יכול בכלל לדמיין להיכנס לליבה של אימו,
שאמרה עליו: "אתה הלב שלי".
שאוהבת אותו עד כלות.
אנשים גיבורים,
אנשים מרגישים.

---
עכשיו, כבר הוא לא צריך שאלטף אותו,
אקל עליו את הפחד.
עכשיו אני כבר לא אוכל לחבק אותו לעולם,
להניף אותו לתקרה.
לא אוכל לנשק את לחייו השמנמנות, המתוקות.

היום, הוא שמח, וטוב לו.
ומה שאני אוכל לעשות לזכותו, לשמח אותו, הוא,
רק תורה ומעשים טובים.
https://new.tehilimyahad.com/mr.jsp?r=XNjinFnByFF

 

[מלפפון]

ולא, איני אביו... למי ששאל.

אז?
כי הכתיבה נוגעת. קורעת.

 

[MusiCode]

 

[חיולה]

אז?

@MusiCode

 

[Sara led]

עכשיו, לראשונה בחיי אני דומעת מול המסך, וזו לא טרגדיה ראשונה לצערי שאני נחשפת אליה.
נכנסתי לאשכול מקודם,קראתי על הניתוח, ריחמתי וקיוויתי שיבריא.
ופתאום אחרי ההזדהות עם הרצון הטבעי לחיים המפנה הנוראי והידיעה שהוא כבר לא פה.
לא מכירה לא את מוטי ולא את המשפחה אבל הסיפור הזה מעורר אותי עוד יותר לזעוק לגאולה השלימה.

 

[דג סלומון]

פשוט לבכות.
המקום ינחם אתכם. ושנשמע ונתבשר בשורות טובות.

 

[טנקס]

דייייייייייייייייייייייייייייי
רק גאולה!!!!!!!!!!!!!!
הרגע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
המקום ינחם אתכם ולא תוסיפו לדאבה עוד

 

[MusiCode]

השבעה עומדת להסתיים,
(שבעה שאני כלל לא חייב בה, למי ששאל),
ו - לא השלמתי. בכלל בכלל לא.
עדיין לא השלמתי עם העובדה שלא אפגוש אותו.
לעולם.

אבל, הכאב על המחשבה הזו קהה,
כך זה טבע העולם.
אני כבר לא פורץ בבכי, להזכר,
שמוטי המתוקי לא פה, לא איתנו.

ועדיין, כואב, כואב מאוד.
האומנם?
אולי בכל זאת, יום אחד אגלה אותו,
מתנמנם בעגלה, כמו תמיד?
מניח רגל על רגל, כמו שהוא אוהב,
ומוצצו תקוע לו בפה, כשהוא הפוך.

אני עדיין מרגיש שזה ייתכן,
ולא אופתע בכלל,
אם יום אחד הוא ירוץ לקראתי: "אבי!!"
אני אשאג לו: "מוטי!! אני אוהב אותך!"
ובחיוך מאושר אחבק אותו חזק חזק, שלא יברח לי שוב.

ובינתיים, כשזה עוד לא קורה, מנסה לעשות סדר בהרגשות,
ולומר לעצמי "מוטי לא יבוא עוד. לא".
ומרגיש חור, חלל.

פתאום, בלב שלי יש מין רווח,
חלל ריק, כואב,
זכר ללב בן החדר האחד, של מוטי מתוקי.
הלב שפתאום נדם, ואיש עדיין לא יודע למה.

אין חשק, לחזור לשגרת היום יום, בעוד ימים מספר,
ומוטי איננו.
אין רצון להמשיך להתעסק בסתם נושאים של שגרה,
והאור שהאיר למשך תקופה ארוכה את ליבי,
כבה.
והשאיר אחריו רק רכבת של זכרונות, הסרטות ותמונות.

איך תראה השגרה שאחרי?
מי יודע?
אולי כואבת, ומלאה רצופה בייסורי לב,
אולי מהירה וחפוזה, מדחיקה, מדלגת מעל הכאב,
ואולי, גזירה על המת שישתכח מן הלב??

תודה על המשוב והעידוד.
קשה לי.
קשה לי מאוד.
וכל מילה שלכם, נותנת כח.

 

[MusiCode]

הנה מוטי מתוקי,
מחייך חיוך מקסים:

הביטו בעיניו,
אתם רואים איזה עומק.
ילד שהסבל היה לו לרע, ממש מיום לידתו,
ובכל זאת, היה שמח עד יומו האחרון.


וכאן,
הוא מתייסר בבית החולים, לאחר ניתוח הלב,
חלש, כואב לו מאוד, ורצון החיים שלו כמעט ואינו נראה.

יושב / שוכב, רגל על רגל, מוצץ הפוך בפיו,
מנסה לאסוף את עצמו, לאחר שפתחו את חזהו,
הוציאו את ליבו, פירקו לחתיכות, והרכיבו שוב.

מלטף את עצמו בידו, מנסה להרגע, להקל על עצמו.
רצה, ביקש מאיתנו,
שנזדהה עם כאביו ופחדיו.

אל דאגה, הוא אחר כך חזר לעצמו, שב לחייך ולשמוח,
ולאחר כמה ימים שוחרר מבית החולים.
איזה שמחה הייתה אז!

וביום למחרת...
ברוך-דיין-האמת.

ושוב אבקש,
נגע הסיפור ללבכם,
אם מוטי מתוקי שבה גם את ליבכם,
עשו מעשה אחד קטן לזכותו.

ישראל מרדכי בן אשר לעמיל

ואשמח אם תעדכנו כאן באשכול,
או ב-תהילים יחד, כדי שאוכל מעט לשמוח,
שבטח עכשיו טוב לו יותר, שם איפה שהוא נמצא.