אתמול תמה השבעה.
משום-מה יצא, שרק היום עליתי לקבר.
הקבר שעדיין מצבה אין בו, ורק הררים של חול ואבנים,
ושלט קטן "הילד ישראל מרדכי בן ר' אשר לעמיל",
שלט תקוע, במוט ברזל קטן.
קבר תחום באבני חצץ, שיוצרות מלבן קטן,
מצטנע, בפינה.
ליד הקיר, בין מצבות גדולות ונישאות,
של אנשים ונשים גדולים ונשגבים.
מוטי.
מוטי.
מוטי.
אני עדיין אוהב אותך.
לא אשכח אותך כל חיי.
מוטי, אתה עשית תפקידך בשלימות, שלא ידעתי שקיימת.
רק שאז, לא ראיתי מה מעבר,
בסך הכל ראיתי שהיה פה תינוק קטן,
תינוק ששבה את ליבי.
ומאז, הכל קרה במהירות.
אהבתי אותך, חיבקתי, נישקתי,
פשוט העזתי.
ואתה - החזרת אהבה,
כמו שרק אתה ידעת.
וביחד - היינו מאושרים.
היו שהתלחשו מאחורי גבך, "צצצ, רחמנות,
ילד קטן,וכל כך סובל.
ניתוחים, מחלות, בתי-חולים ללא הרף..."
אני לא ראיתי כל זאת.
אני ראיתי את מוטי המתוקי שלי,
מוטי שאני כל-כך אוהב.
לא צדיק נסתר ולא מושג,
לא נשמה גבוהה שקפצה לביקור בעולמינו.
רק ילד קטן ומתוק.
ופתאום...
פתאום הלכת.
בלי להודיע קודם,
בלי שום סימן שיבשר.
ופתאום...
נחשף מולינו, אנשים פשוטים,
מארג אלוקי,
תוכנית שמימית מורכבת ועשויה לפרטי פרטים.
מוטי מתוקי, כן היה נשמה גבוהה שקפצה פה לביקור.
נשמה שבאה לבצע כמה משימות.
מוטי, אתה לימדת אותי לאהוב!
באת לעולמי, עולם קר ומנותק.
עולם קשה ומלא חרדות.
ו - לימדת אותי שפה!
את שפת הרגש, שפת האהבה.
מוטי, היית מורה נהדר, מורה אהוב,
למדנו ביחד מה היא שפת האהבה,
מה המבטא שלה,
באיזה מילים היא משתמשת.
עשית עוד כמה משימות קריטיות פה בעולם.
הן לא קשורות אליי, כך שאיני מתיר לעצמי להרחיב...
וכולנו, אלה שחיים אמונה,
וגם אלה (כמוני) שלא זכו להרגיש זאת,
עומדים הלומים:
הייתכן?
מארג כל כך מורכב, מערך של תוכנית אלוקית,
בילד אחד מתוק וחולה.
כל כך הרבה מעגלים,
נסגרו פתאום.
החל בעיתוי לידתך,
והמשך ביום בו אני הכרתי אותך,
היום בו התחלנו ללמוד ביחד,
את עולם הרגש, שפת האהבה.
אם היית מגיע לחיי חצי שנה מוקדם יותר,
לא היה לך בכלל תלמיד.
לא הייתי פנוי.
לא יכולתי.
ופתאום...
בלי הכנה מוקדמת,
עזבת בחטף את עולמינו,
ולפרמדיקים כבר לא נותר מה לעשות.
מצב שהם לא פגשו הרבה...
אין - מה - לעשות.
וכששמעתי על כך -
בכיתי, ובכיתי, עד שהתעייפתי.
וכשראיתי פתאום מיטה מונחת בבית ההלוויות,
ועליה טלית מכסה גופיף קטן,
שוב.
בכיתי, ובכיתי.
וזעקתי - מוטי, לא יכול להיות שהלכת פתאום!
ובכיתי.
ויבשו עיניי, ויבש ליבי מדמעות.
וכשראיתי שמכניסים דמות קטנה,
עטופה בדים, לתוך בור גדול ממנה בפי כמה,
שוב פרצתי בבכי:
מוטי!
מוטי!
מוטי!
האומנם לא ניפגש עוד??
לא ייתכן!
לא יכול להיות!
ושלושה ימים, כל פעם שנזכרתי באובדן,
שוב בכיתי. ובכיתי.
ובכיתי.
ופתאום אני חושב:
לו היה נפטר מוטי לפני חצי שנה,
גם אז הבכי המטהר,
הבכי המנקז את הכאב,
היה יכול להשתחרר??
הרי מוטי, הוא זה שלימד אותי את שפת הרגש!
אם לא מוטי, הבכי היה נשאר תקוע בתוכי,
ומנסה לצאת,
ומחולל שמות בנסיונותיו להשתחרר.
וההבנה פתאום לא נותנת לי לברוח:
כן.
גם עיתוי הפטירה הכואב של מוטי,
גם הוא חלק מתוכנית השגחה מפורטת,
שלא מחסירה אף פרט.
שלוקחת הכל בחשבון.
פתאום, הכל ברור,
פתאום רואים בעיניים.
וכולנו, עומדים הלומים,
מול תוכנית ההשגחה שנגלתה פתאום.
- - -
תודה לך מוטי, שאהבת אותי.
תודה לך מוטי, שאהבתי אותך.
תודה על שהראית לי, שלא שכחו אותי בשמיים,
ושלחו שליח מתוק כמוך, כדי להציל אותי.
תודה על מה שלימדת אותי,
תודה על מה שלמדנו ביחד.
מוטי, אתה פחות מגיל שלוש - חינוך.
לא עשית אפ' עבירה אחת בכל חייך המתוקים.
בטח אתה כבר הלכת ספיישל למקום האמיתי שלך,
מקום שמי יודע אם תהיה לי השגה בו, בבוא העת.
ואבקש ממך,
אתה אוהב אותי,
תבקש עליי רחמים, לפני ה',
שאוכל להיות מחובר,
ללמוד את קורס ב' למה שאתה כבר לימדת אותי.
שאזכה להאמין בה' תמיד,
ולראות את ההשגחה שלו תמיד.
שתמיד אוכל להרגיש טוב,
ולעשות את תפקידיי כאן בעולם,
מתוך אהבה אליהם.
תודה שנתת לי את הזכות להיות קשור אליך,
נשמה גבוהה.
מתגעגע,
אבי.
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //