שיתוף - לביקורת מונולוג של אמא מיואשת #2 - פורים...

  • הוסף לסימניות
  • #1
למקרה שתהיתם, זו אותה אמא מ-מונולוג של אמא מיואשת #1 - שש דקות ושבע עשרה שניות.
קחו נשימה עמוקה.
התחלנו.






הזמן: מוצאי שבת, י"ג אדר. המיקום: לא ידוע.
כלומר, איפשהו ברחבי הבית, משתנה מידי שניה.

למי שיודע, ואני מקווה שכולם יודעים, בית במוצאי שבת, זה בית הרוס.
מה-זה-הרוס... שבור, מפורק, מנופץ, מנותץ.

מה שאומר, זקוק לשיקום יסודי.

בואו נגיד את זה דוגרי, לאף אחד לא באמת אכפת שפורים כבר ממש כאן.
שהשיכורים תכף יגיעו.
שהלכלוך מציץ מעבר לפינה.

הבית דורש את שלו, הרצפה מבקשת שטיפה, הכלים גם. השיש, השולחנות, החלונות, המצעים, הארונות, הכריות, הספות, כל פינה מהבית דורשת: נקו אותי.

אז מה, אני אישאר אדישה?! ניקיתי. קרצפתי. הכול. אחרי שעה וחצי, הבית היה מבריק, בוהק, נוצץ.

יצאתי לקרוא מגילה. חזרתי.

מבית נוצץ, מה נשאר?!

לא נשאר.
זאת אומרת, נשאר, ועוד איך נשאר. לא יודעת מתי הם הספיקו, אבל היין היה כבר במצב שלוליתי על הרצפה, כיד המלך, לא שתי טיפות!

הספיקו להקיא את היין, גם כן על הרצפה השטופה לשעבר.

הספיקו להדביק טופים על הרצפה, ומניסיון, זה אחד הדברים היותר מרתיחים... טופי! דבוק! אל! הרצפה!
המבין יבין...

הספיקו לפזר תכולה של כמה משלוחי מנות על הרצפה, כולל ביסלי, סוכריות גומי, ושוקולד. דרכו עליהם כבר, כמובן.

הספיקו גם להפוך את הסלון לברכת כריות ושמיכות, רק ה' יודע מה הם חשבו בדיוק כשהם עשו את זה.

מיואשת, אמרנו?!

נ.ב. לכל פורים יש גם מוצאי פורים...
תחשבו גם על זה---
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הסוכריות גומי הקטנות נדבקות לרצפה - אפשר להוריד אותם עם שפכטל.
(ככה הבן שלי אמר לי)
ממליצה לזרוק אותם לפני שמספיקים לפתוח אותם.
מעניין מי המציא אותם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הסוכריות גומי הקטנות נדבקות לרצפה - אפשר להוריד אותם עם שפכטל.
(ככה הבן שלי אמר לי)
תכלס, באמת יורד, אבל למי יש סבלנות לשבת ולגרד את הרצפה...?! ;)
ממליצה לזרוק אותם לפני שמספיקים לפתוח אותם.
מעניין מי המציא אותם?
מישהו אכזר במיוחד (:
נחמה אחת לאמא מיואשת:
שהלכלוך לא התערבב אחד בשני.
התערבב, התערבב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
ולכל הבוכים והדואגים, הכל בהומור (:
בפורים מותר הכל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
למי שיודע, ואני מקווה שכולם יודעים, בית במוצאי שבת, זה בית הרוס.
מה-זה-הרוס... שבור, מפורק, מנופץ, מנותץ.
מה שאומר, זקוק לשיקום יסודי.
ידוע שכל יום בבריאת העולם הוא כנגד יום בשבוע
יום א -- כנגד יום ראשון בבריאה
יום השביעי כנגד שבת וכ"ו
חשבתי ........ איזה יום בבריאת העולם הוא כנגד מוצ"אש ?????
ומצאתי ........ והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ידוע שכל יום בבריאת העולם הוא כנגד יום בשבוע
יום א -- כנגד יום ראשון בבריאה
יום השביעי כנגד שבת וכ"ו
חשבתי ........ איזה יום בבריאת העולם הוא כנגד מוצ"אש ?????
ומצאתי ........ והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום
חזק:LOL:
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
נ.ב. לכל פורים יש גם מוצאי פורים...
לא רוצה לתאר איך הבית שלנו היה נראה במוצאי פורים - וזה בלי שחגגנו את הסעודה אצלנו...
בואו נגיד רק שאם הייתי בוחרת לרצף את קיר הסלון שלי בעטיפות ממתקים - היה לי די והותר מזה, ועוד בלי כל הממתקים שטרם נאכלו!
(ומכיוון שאנחנו ירושלמים - היו לנו יומיים מאז מוצאי שבת לצבור בלגן...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
לא רוצה לתאר איך הבית שלנו היה נראה במוצאי פורים - וזה בלי שחגגנו את הסעודה אצלנו...
בואו נגיד רק שאם הייתי בוחרת לרצף את קיר הסלון שלי בעטיפות ממתקים - היה לי די והותר מזה, ועוד בלי כל הממתקים שטרם נאכלו!
(ומכיוון שאנחנו ירושלמים - היו לנו יומיים מאז מוצאי שבת לצבור בלגן...)
הירושלמים באמת היו צריכים שיקום רציני אחרי פורים--
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ב"ה

אמא למתבגרים בתקופת מלחמת העולם השלישית


פעם אמרו שזה אתגר לגדל מתבגרים.
היום זה כבר לא אתגר, זה פשוט לא בידיים שלנו.
(לפי דעתם, כן?)

ההתמודדות כולה שלהם.
תנסי לבקש שייכנסו לממ"ד, הם יסבירו שאין בזה שום צורך.

אני אומרת להם: "יש אזעקה, תיכנסו לממ"ד."
והם עונים: "אמא, זה צבע אדום רק באזורים הפנימיים של אזור ג'.
אנחנו באזור ג'-מערב, וזה ממש לא אותו דבר."
ואני, רק רציתי שהם ייכנסו לחדר בלי לצעוק.

לא פלא שהם מעדיפים לא להישאר בבית.
בבית יש אזעקות.
ובית זה מקום שבו עוד חושבים שצריך להיכנס כשיש אזעקה.

פעם עוד האשימו אותנו בשקט, היום הם פשוט אומרים לנו.
ותוך כדי מלחמה את שואלת איפה הם,
"הלכתי לקנות פיצה. בעיר אחרת.
כי פה סגור.
אבל אל תדאגי אמא, אני עובר עוד מעט לעיר אחרת, שם יש מקלט".

חושבים לבד, הולכים לבד, שוכחים לעדכן,
אבל תמיד נזכרים לשלוח רשימת דרישות מהסופר.
"מים בטעם ענבים, לא אפרסק",
"ולקנות שוב את הסבון הזה שהיה פעם בירוק זוהר",
"ולמה אין שוקולד קפוא?"

אזעקה? לא דחוף.
אבל שנגמרו הצ’יפס בטעם ברביקיו?
זה כבר מקרה חירום.

וכמובן, תמיד יש תזמון מושלם:
דווקא כשאני רצה למקלט,
הטלפון רוטט עם הודעה דחופה:
"אמאאא, את יכולה לבדוק אם יש לי חולצה לבנה בחדר כביסה?
יש לי עכשיו משהו חשוב!"

ואני לא יודעת מה יותר מלחיץ,
אזעקה באמצע הבית,
או חולצה לבנה שאיננה.

ובדיוק אז יש אזעקה נוספת.
ואני לא בטוחה אם לרוץ למקלט או לארון.

ולמה אני לא מבינה שהעולם ממשיך, שיש אוטובוסים, שיש סטטיסטיקות,
ובסטטיסטיקה, דווקא העיר שלי לא מועדת לפורענות.

תוך כדי הטילים, גם בירורים על שידוכים.
טוב שלאנשים יש זמן לענות.
ואז החקירה שלי על "המועמד" מצטרפת לחקירות הכלליות על "מה קורה בעולם".

רק שעכשיו צריך גם למצוא מקום מוגן לפגישה.
צריך לדעת איך מגיעים, איך חוזרים, מי בדיוק עם מי,
ומי כבר אכל פיצה.

אה, ומה ענו לי על הטיל המיועד,
סליחה, המועמד המדובר.
הכול מתערבב כשאת הורה למתבגרים בימי לחימה.
טילים, שידוכים, אזעקות, בירורים,
העיקר לא להתבלבל ולשלוח את הבן לפגישה עם קסדה.
הגיוני להתבלבל כשאת אמא למתבגרים, לא?

אני עדיין לא יודעת מה בדיוק המשמעות של מלחמת העולם השלישית.
אולי תכף אדע.
ודיי לי במלחמות העולם הקטנות שאני מנסה להרגיע.
ודיי לי באווירה טובה,
ואולי, אולי זה כל מה שהעולם מבקש.
שיתוף - לביקורת זאת'י מאתמול
ליל ראשון של חנוכה. הקורונה בעיצומה, ובימים קרים אלו הסכנה להדבקות אף עולה.
גשם עז ניתך ארצה, שוטף אספלט אפור ומלוכלך. מי היה מואיל בטובו לעשות את העבודה השחורה הזו אלמלא הגשם? אלוקים יודע.

חנות החד פעמי הקטנה שקקה אדם. מספר המרצפות המנוקדות שחיפו על הרצפה, היה מעליב ביחס לכמות האנשים שבה. שירה, אחראית משמרת ממושקפת, תזזה בין אישה לרעותה, מחווה דעה על שילובי צבעים מרהיבים לעריכת שולחן עבור ערב לביבות משפחתי ומגבש. וכמובן, לא שוכחת חלילה להזכיר לכל המי ומי - 'מי שעדיין לא שם לב, השלט בדלת הכניסה ברור דיו. אין כניסה בלי מסיכה!'

נס שהתווספה למערכת עובדת חדשה. פשוט נס חנוכה. מי חשב שיהיה כזה עומס - אם כל השנה, על כל חגיה, החנות המתחרה שלהם עוקפת אותם בפער בהשגת יעדים. ושלא תטעו - בחנות שלהם מייבאים את המוצרים הכי הכי טובים! פשוט המתחרים השקיעו יותר בפרסום.

הנה היא באה לכיוונה, כנראה בדיוק צריכה אותה.

"יעל, נכון?" שירה מוודאה עם העובדת החדשה שמתקרבת אליה ובידיה סט צלחות תכול. "הראש שלי לא עובד בלחץ המטורף הזה". היא מתנצלת על השאלה המטופשת.

"כן". יעל מחייכת. "הכל טוב. יש לנו עוד כזה במלאי?" היא מרימה את הסט, מנופפת בו.

"וואו, כל מה שעל המדף נגמר?" ברוך הוא וברוך שמו. שושי המנהלת תשמין מנחת. ספק אם תעבור בין המשקופים הצרים. "אני אבדוק במחסן אם נשאר עוד. ו... יעל". שירה עוצרת אותה רגע מלהסתובב אל עבר הלקוחה שממתינה בקוצר רוח לתשובה. "רוצה לצאת איתי להפסקת צהרים? יש עוד שלושה בנות. הן תסתדרנה". היא קורצת. מעניין להכיר אותה יותר, נראית בחורה לעניין.

"בטח!" יעל מאשרת בשמחה אמיתית. למה לא. לשבת לאכול לבד אף פעם לא כל כך נחמד.

---

"אז איך את מסכמת את העבודה?" שואלת שירה את יעל לאחר שהתמקמו שתיהן סביב שולחן האוכל בחדר הפנימי.

"האמת בסדר". יעל נוגסת בכריך עשיר מעשה ידיה. אמא כבר מזמן לא מכינה לה. אין לה כל כך כח. "ואת, אחלה אחראית". מחזירה לה קריצה על מקודם.

שירה צוחקת, צלחת הפסטה שלה לקראת סיום. "תודה. זו העבודה שלי כבר שנים אז חסר לי לזייף".

"אה, וואו. כל הכבוד לך". יעל מדברת קצר ותמציתי. מסתוריות ובגרות מעבר לגילה נלוות לעיניה של יעל, ומעלים בשירה סימני שאלה לפשרן.

רגע לפני שפצתה שירה את פיה שוב לשחרר את השאלה הבאה, נפתחה הדלת שמאחריה. היא הסתובבה. אביגיל, עובדת בעלת וותק של מספר שנים, עמדה נסערת בפתח.
"כן?" בטח לקוח עם דרישה מסוימת, חוסר במלאי או תקלה בקופה. ברקע נשמעו צעקות, גורמות לשירה לפקפק בהשערותיה.

"עוד פעם האישה המסכנה ההיא". אביגיל נושפת בתסכול. "היא פשוט חופרת! אמרתי לה לצאת מאה פעם אבל אין עם מי לדבר!"

"זאת'י מאתמול?" שירה מקווה שלא. אין לה כוחות לאנשים מהסוג הזה.

יעל מכחכחת בגרונה, משתנקת באמצע הביס. הצעקות מבחוץ נשמעות לה מוכרות מדי. רק-לא-זה. שירה מסתובבת אליה, שואלת אם היא בסדר. היא מהנהנת לחיוב, מרכינה ראש. אסור שיראו שהיא חיוורת.

"כן, היא. עוד פעם בלי מסיכה". אביגיל כועסת ממש. למה אנשים כאלה חסרי אחריות? זו ממש סכנת נפשות! "ועוד איך היא קוראת לי ליד כולם? בחורה עזת פנים. אני. בחורה. עזת. פנים". ידיה נקפצות לאגרופים.

שירה קמה ממקומה אל עבר הלוקיישן. היא תשים לאישה הזו סוף אחת ולתמיד. אביגיל כמעט ורצה אחריה, מפנה אותה לכיוון הנכון. יעל נותרה קפואה במקומה, רעש מחריש אזניים תוקף אותה, לחץ בחזה.

"הנה היא". מצביעה אביגיל. "תראי עוד איך היא ממשיכה לעמוד על שלה בצעקות על שילת. אישה משוגעת".

ממקומן ראו השתיים את שילת הקופאית, עומדת חסרת אונים. "את חייבת לשים מסיכה גברת, זה נוגד את החוק".

"מה את אומרת". קולה של 'זאתי מאתמול' גבוה מאד, וטון דיבורה מזלזל. "מעניין לי ת'סבתא. אמרתי לך שאסור לי לשים מסיכה!"

"הי הי הי גברתי". שירה מפציעה מאחוריה. כל ההצגה הזו לא לעניין, לקוחות יברחו מהחנות. "זה לא הטון ולא המילים המתאימות לחנות שלנו. אם לא טוב לך עם הכללים, המתואמים עם החוק יש לציין, פשוט תצאי מהחנות ואל תחזרי לכאן. יש מספיק מקומות לקנות בהם חד פעמי".

"את לא תדברי אליי ככה". טון דיבורה של הגברת עדיין בדציבל מכובד, אך מיתריה רועדים ודמעות עלו בעיניה. "אסור לי לשים מסיכה. אני יכולה להיחנק. את רוצה לחנוק אותי? זה מה שאת רוצה!" היא מתנשפת, דמעותיה זורמות. "את משתפת איתם פעולה!"

שירה התבלבלה. לזה לא ציפתה. "סליחה גברתי, על מי את מדברת?"

"את יודעת טוב מאד על מי אני מדברת". האישה לא נרגעה. חלק מהאנשים סביבן הידק את טבעת החנק הסוגרת עליהם, והחלק השני התרחק, רגיש לסטואציה. "בטח יעל ספרה לך, נכון? היא גם לא מאמינה לי. היא אומרת לי שאני עושה לה בושות. שאני אמא רעה. היא שונאת אותי". היא ממש בוכה. היא רק רצתה לבקר את יעל בחנות החדשה שבה היא עובדת. לאחל לה בהצלחה ולהביא לה שוקולד. למה היא נגדה גם כאן?

יעל. העובדת החדשה. ההתנהגות המוזרה שלה בחדר האוכל.

זו אמא שלה.

האגרוף שקבלה שירה לבטן היה מוחשי. אביגיל שלידה פערה את פיה בהלם, ושאר העובדות שנכחו בסיטואציה נבלעו אל תוך עצמן. לא שמענו לא ראינו.

האסימון אצל שירה החל לרדת לאט לאט, והיא התקדמה אל עבר חדר האוכל במהירות. רוצה להתנצל, רוצה לוודא, רוצה לדעת.

הפתק המאולתר שמצאה מונח ברישול על יד חצי הכריך של יעל, הפיל לגמרי את האסימון ברעש מחליא.

"גם אם אמא שלי היא חולה בנפש, זה לא אומר שהיא לא בנאדם.
לכאן אני לא אחזור יותר.
היית מדהימה שירה, אני יודעת שזו לא אשמתך".

---






נושא כאוב מאד לכתוב עליו, אבל גם נורא חשוב🙏
כתבתי
מאמר באותו הנושא, למי שמעוניין לקרוא ועוד לא קרא. והלוואי ותעלה המודעות קצת יותר.
שיתוף - לביקורת לא רק בציור
היא לא מחשיבה את עצמה כציירת. הציור הערב לעין ביותר שלה היה מגוון רחב של צבעי פסטל מרוחים ללא מרווח מיותר של לבן, 'קשקושים' בשפה המעודנת.
היא לא חושבת שניחנה בכשרון שכזה, וזה גם כלל לא אכפת לה. אבל כאשר היא רואה שהמצב בבית על סף פיצוץ, והתעסוקה ממשמשת מלבוא ליד פתח הבית היא מבינה שעליה לעשות מעשה.
ילדיה אוהבים לצבוע בצבעי מים וגואש, ועל אף חסרונם הברור של הנ"ל היא מספקת תעסוקה לא רעה לזמן בלתי מוגבל. אך כאשר היא מבחינה שעל אדן החלון פרוסים לרווחה ציורים עליזים היא מבינה שאיחרה את המועד. סימני גואש כבר היו מרוחים על כל פינה וזוית אפשרית, וסימני קוצר רוח ושעמום מהסוג הקיצוני הוכיחו לה שהזמן המוגבל חלף זה מכבר.
"מי הרשה?" קוצר רוח נשמע בקולה. "אתם צריכים לבקש רשות!" ראשים מושפלים מולה, אך סנטר מחודד אחד מראה לה את אחראי לשכת הציור ללא אישור. "חשבתי", הוא ממצמץ במבוכה, "שאת תרשי. היה משעמם, ויהודית אמרה שצבעי הגואש מאוכסנים למעלה, ויש מגוון רחב של דפים על השיש במטבח, אז לא עמדנו בפיתוי, וציירנו מהר לפני שתשימי לב".
קל לכעוס, אך היא נושכת את לשונה, שפתיה אדוקות. "זה לא יקרה יותר, נכון?" הנהון נמרץ מבהר לה שהמסר נקלט, אך התוכנית צריכה להיגנז, במה עוד אפשר להעסיק חבורת שובבים קטנים?
"רוצים לצייר?" היא ספונטנית, מגישה ערימה עבה של דפים, פורסת אותם על הרצפה המאובזרת בשלל חפצים. הם נוהרים לעברה, מתישבים בנינוחות עד כמה שאפשר ומתחילים לקשקש, כל אחד בהתאם לרמתו.
"מה אפשר לצייר?" יהודית מייללת, עיפרון מיותם תחוב בידיה הקטנות. "אפשר לצייר בית! בית עם עצים ופרחים, את אוהבת פרחים, נכון?" היא מחליקה את הדף המיותם. אך יהודית רק נותרת קפואה במקומה, אינה חשה לצייר את בית חלומותיה.
"אני לא יודעת!" היא מייללת, "אמא יודעת לצייר, את תראי לי!" איך? היא לא יודעת לצייר, והציורים שלה נראים ברמת גנון, ולא של אמא מכובדת שמנהלת חברה מוצלחת ומניבה רווחים נאים.
אך יהודית רוצה...
בקווים דקים היא מעטרת את הדף החיור, מוסיפה פה ושם פרחים עדינים, מגישה את הדף ליהודית. שתצבע.
הבית אמנם אינו נראה פרי עטה של ציירת מחוננת, אך היא לא הקטינה את עצמה.
כי גם אם ציוריה אינם מושלמים, היא העזה לצייר ולבקוע את הבועה של 'לא יכולה', ופרצה קדימה.
כי זה לא רק בציור.
הכתוב מדבר על נשים וגברים כאחד D:

תסגור.את.הדלת.
מכירים את זה שיוצא לכם להעיר למישהו והוא פשוט לא מיישם?
ואמרתם שוב ושוב.
לא פעם.
לא פעמיים
ולא גלידה אחת או שתיים.
אולי סניף שלם יספיק.
אולי אפילו לא.
וכמה כבר אפשר להגיד?
בזמן האחרון היה לי מקרה
שקניתי לעצמי משהו טעים
ולאחר שבשטח ציבורי הוא כמעט נגמר
החלטתי להחזיר אותו לשטח שלי בטאבו.
לא צריך להגזים ולהחביא
פשוט לשים בטריטוריה המוגדרת.
ואז יום אחד אני באה לקחת מהמשהו הטעים
שנשאר באותו מקום ב ד י ו ק .
באותה פוזה אפילו.
משום מה הוא הוריד במשקל
לא יכול להיות.
הקופסא ריקה.
מישהו אכל את הטעים שלי.
ולא רק שלא טרח לזרוק את הקופסא
אלא החליט להשאיר אותה עומדת על כנה כדי לתעתע
אולי כדי לתת לי עוד תקווה קטנה
לא יודעת מה חשב ה"גנב"
העצבים זרמו לי בכל הורידים
וקול שופר המבשר את בוא המלחמה נשמע:

"את יודעת שהוא עובר תקופה קשה"
- לא איכפת לי זה לא תירוץ!

"זה לא בכוונה"
- החטיף לא קפץ לפה שלו בטעות!
וחוץ מזה - למה לא לשאול? לבקש?

"אולי הוא התבייש או פחד ממך"
- לא זכור לי שנשכתי מישהו מאז המעון וגם זה בספק.

"אבל אולי גם את לפעמים לוקחת משהו בלי לבקש"
-לא לוקחת משהו שאי אפשר להחזיר!

"אפשר להחזיר!"
- אני לא אבקש ועכשיו רציתי ואין לי!

"ואם הוא היה חטוף?"
-

כאן עלתה בי מחשבה
אם הוא היה חטוף?
היית דנה לכף זכות.
למה? כי הוא סובל.
גם ה"גנב" שאותו אני מכירה סובל.
וכנראה היה זקוק למשהו שימתיק לו.
לא צריך להגיע לרמת סבל של חטוף בשביל לוותר.
כי לפעמים לפני שהמוח חושב היד פועלת..
לא.
כאן הוא חשב. וידע. ועשה.
אז מה עוד נשאר?

כאן נזכרתי במקרה שקרה גם הוא בתקופה האחרונה.
"למה אתם לא סוגרים את הדלת עד הסוף?? נכנסים זבובים!!"
כל פעם הדלת נשארת פתוחה ''קצת'' ואז נכנסים זבוב וצריך להלחם להוציא אותו.
איזה אסון.
כמה באמת אפשר להעיר על לסגור את הדלת?
כמה אפשר לסגור אחריכם כל פעם מחדש??
תסגור את הדלת.
אל תטפטף.
תנקה אחריך.
שים את הבגד בתוך סל הכביסה ולא בחוץ. (מוכנה שיצוץ לו חצי שרוול.)
למה זה זרוק על הרצפה ולא בתוך הארון??
למה שוב אכלת מתוך הסיר והחזרת את הכף??
למה שוב אכלת הכל לבד כשיש עוד אנשים בבית??
מה הבעיה להתחשב??
כמה. אפשר. להעיר. כמההה?

ואז.
בחסדי השם עלתה בי מחשבה.
פניתי לזה שהעיר על למה את הדלת לא סוגרים.
אבל גם אתה לא סוגר את הדלת ונכנסים זבובים?
-אני? מה פתאום אני תמיד סוגר!
כן אתה גם לא סוגר את הדלת.
כ-ו-ל-נ-ו לא סוגרים את הדלת.
שאלת כמה אפשר להעיר לבן אדם שיעשה מה שמבקשים ממנו?
כמה פעמים בורא עולם מבקש מאיתנו 'תסגרו את הדלת' ואנחנו לא סוגרים?
כמה פעמים הוא בכבודו ובעצמו צריך 'לקום' לסגור את הדלת שאנחנו השארנו פתוחה?
למה? למה אנחנו לא סוגרים??
יכנסו זבובים! מרעין בישין! צועק לנו אבא.
גם אם זה פתח קטן!
"לפתח חטאת רובץ"
לפחות תסגרו את הרשת!
תאמינו לי.
מספיק זבוב מרדן אחד שיכנס ויטייל לו בהנאה בכל הבית בשביל לטמטם משפחה שלמה.
ועדיין.
אנחנו לא סוגרים את הדלת.
והלוואי וזו באמת היתה רק דלת.
אבל לא.
יש יותר מזה.
לשון הרע. שמירת עיניים. קפדה. רכילות. גזל. קנאה. כעס. ברכה ללא כוונה.
כמה כבר אבא שבשמיים יכול לבקש מאיתנו?

אז ה' ברחמיו ריחם עליי והזכיר לי את זה.
בשביל לדון את אותו 'גנב' לכף זכות.
ולזכות לרגע אחד קטן של 'ארך אפיים'
מאז.
כל פעם שאני רואה שמישהו שוב לא ''סגר את הדלת''
אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה דלתות פתוחות אני השארתי.
וכמה ה' בכבודו ובעצמו סוגר אותן.
ואומר לנו שוב. ושוב. ושוב.
בניי.
אהוביי.
בבקשה.
תסגרו את הדלת.
שיתוף - לביקורת שקופה וחצי
סגנון שונה עלילתית שאני מנסה כעת. אשמח לחוות דעת.

*

זרם חשמל מקפיץ אותי וקול צחוק מתגלגל במדרגות גורם לי לעצום עיניים, לנשום עמוק פעמיים ולפקוח שוב אל הבוקר שנוגע בחלונות.

בוקר שהגיע מוקדם מדי. אני מכווצת אף, מנסה לאסוף ריחות שנערמים במטבח ומגששת ברגליים אחר נעלי הבית שלי.

הן אינן, לא מפתיע, וכששערותיי גורפות איתן אבק רצפות, ראשי משתבלל לו להנות מזיו תחתית המיטה.

אבק. מלא-מלא אבק שמכסה בין שלל דברים שמעולם לא יצרו איתי קשרים על נעלי הפונפון שלי.

שולפת אותן תוך אנקה שיעולית, ממלמלת על נחמה את כל הברכות שבעולם, בריאות בראשן. וסדר, טיפונת סדר.

"אמן!" מכריזה אמא מתוך, מסתבר, אדי הבישול. קולה מתרומם לשאגה: "נחמה! שוב דחפת הכול מתחת למיטה?!"

כן, אני חושבת חזק. ושולי חישמלה אותי. בקטנה, אבל חישמלה. וזהו, סיימתי את המנה להיום, מקווה. משתיקה מחשבות ורצה להתארגן.

צחצוח, שפשוף פנים עיקש, חולצת תכלת כפתורים, חצאית פליסה ארוכה, צמת צד, נעליים, תיק והמדרגות מקבלות את רגליי ברפרוף מהיר.

"מאוחר", נוזפת אמא כשאני גוהרת על השיש, מחלצת כוס חמה, שופכת שוקולית, מים רותחים והרבה חלב.

"יודעת", הוגית בלחישה, מתיישבת על כיסא בר ושותה תוך כיווץ פנים.

חם, כמעט לוהט, אבל המזגן מצנן פה, ובחוץ עלול להיות לוהט עוד יותר. מי צריך לצאת בכלל? מתחשק לי להישאר בבית, לשתות שוקו ועוד שוקו גם אם שולי תצחק עד מחרתיים.

"היא הלכה", מציינת אמא, מלהטטת בין חביתת ירק לאבא ומרק עוף של צהריים. "וגם את צריכה. תזדרזי!"

"בשביל מה?" אני רוטנת. מניחה את הכוס, ריקנית, ומתלבטת אם להכין אחת נוספת, כזו שתעניק לי כוויה, תנפח לשון ותגרור אותי לאשפוז של יום-יומיים.

"הגזמת, שרה", שוב אמא. שוב המחשבות שלי סוערות מדי. היא זונחת תפוח אדמה, הופכת חביתה ונעמדת מולי, מישירה אליי אישונים מסובבים חום דלוח. "יהיה בסדר", היא אומרת, בטוחה כל כך. "הימים האלו יעברו מהר, ויום אחד את תגחכי על הכול".

אני כמעט מגחכת עכשיו, לא עושה את זה רק בגלל כבודה של אמא, וכן, גם כי המחשבות שלי ייקלטו היטב ברדאר שלה.

"יהיה בסדר", חוזרת אמא, ומבטה השלו כל כך הופך מוטרד. "מה את משתיקה שם, שרוש?"

שונאת שקוראים לי שרוש. שונאת ששואלים אותי מה אני משתיקה. "כלום", אומרת בשאננות שטבועה בי מאז ימי קדם. מעיפה מבט אל ספל שעוני מעלה אדים, תלוי על קיר. "מאוחר לי. זזה".

זזתי, כמה כיף. מותירה מאחוריי כוס קרטון בפח, אמא תוהה וסנדוויץ' בוקר, אבל הנקודה האחרונה מתוודעת לי רק כשאני מגיעה מיוזעת אל הסמינר, שנמצא שני רחובות מקבילים מהבניין שלנו, מעבירה אצבעות בשני צידי השיער, מחזירה צמה קדימה ונבלעת בין השערים.

"שירההההה" קול רודף אחריי, וכשאני מסתובבת להבין למה הוא נשמע לי יותר מדי נחַמַתִי, קולטות עיניי שקית ניילון עמוסה מרחפת לעברי בכיוונון ישיר.

היא פוגעת בפנים שלי, איך לא. נופלת אל הרצפה, איך לא. וברוגז שצף בי פתאומית, אני מוסיפה עוד ברכה אחת על נחמה – שתלמד לעשות דברים עד הסוף, ופעם הבאה – שלא תהיה, אמן! - גם אם היא ממהרת - שתשחיל לי את הסנדוויץ' לתיק, כמו שהיא יודעת לעשות יפה מאד כשהיא ממש רוצה.

נאנחת, מתכופפת אל הסנדוויץ'. הברכות שלי מתבזבזות לריק, אני יודעת. וכמו שאבא אומר תמיד – כל עוד נחמה לא תראה רצון, דבר לא ישתנה.

ואני מה?!

אמא לא בקרבת מקום להאזין למחשבות שלי, שולי לא תזריק בי כעת זרמים כדי שאתנער מהבוץ שמשקיע אותי ולנחמה כבד להרים אותי אל הקומה השנייה של מפעל האברכיות אליו אני צועדת לאט וזהיר.

אני שקופה, זה ברור. ורצון, כמויות רצון, לא יעזרו פה. יעיד הכיסא הצמוד לשלי, שנותר מיותם יום אחרי יום, זו השנה השישית במספר.

יעידו עוד הרבה דברים. כמו פרצופים שננעצים בי כשאני עוברת את סף דלת הכתה ושתיקה שהומה מעל כל קול שסער קודם בצחוק ובמלל נרגש.

"בוקר טוב!" אסתי הראשונה לחזור אל עצמה, כרגיל, וידה מנפנפת מעל ראש כל המתקבצות סביבה. החברה'מנית התמידית.

אז רצתי מהר מדי, חבל. "בוקר אור", אני מותחת חיוך, מותחת אותו טיפה עוד יותר, נזכרת להרים מעט גם את שרירי העיניים וממהרת אל הכיסא הנאמן שלי, מניחה על המיותם תיק, מרצ'רצ'ת ודוחפת סנדוויץ'.

מתחרטת ושולפת אותו. תעסוקה תהיה לי טובה עכשיו, גם אם בגללה ארעב לקראת סוף היום ועוד יותר אם אצטרך לצאת, ליטול ידיים ולשוב אל אותה שתיקה מעקצצת.

אבל כשאני חוזרת אין שתיקה, כמו שאין אסיפת בנות סביב שולחן שני בטור רביעי. רק קול אחד מורתי שאומר בקולי קולות: "ממש הקדמתן היום! מתרגשות?"

"בטח!" רועמת דבורי, מאחרת תמידית עם כוח צילומי נדיר שמחפה קבע. "כולן הקדימו פה, אפשר שלא?!"

"שרה לא", מציינת אודליה, חדת עין. מבחינה בי ברגע, עומדת שלושה צעדים מהמשקוף, ומוסיפה מהר: "בעצם גם היא פה".

השתיקה מגיעה עכשיו, ארוכה ובוערת לי בלחיים עד שאני מתיישבת על הכיסא, ממלמלת ברכה ונוגסת.

חביתת ירק, מישהו התבלבל פה. נחמה, שתהיה לי בריאה.

ואם אמא הייתה לצידי כנראה שהייתה צועקת 'אמן' גדול עכשיו, או שהייתה גוערת בכל המחשבות שמתרוצצות מעליי. אותן מחשבות מאז שמלאו לי שתים עשרה, ובשונה משאר המתברמצות – לא התפרצתי אז עם שום כוח על.

לא אז וגם לא שש שנים אחר כך.

אמרתי שקופה?! שקופה וחצי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה