מחפשים את האתרוג המושלם - וקוריאני אחד קוריאני מופתע.

  • הוסף לסימניות
  • #21
אני חושבת שהערות על החוסר חשיפה קצת מוגזמות,
יש אולי תמונה שתיים שסובלות מאנדר קל,
(עבדת על מנואל? או אוטומט?)

אבל הסגנון והאוירה עוברים יופי, ובמקומות כאילו בד"כ אין תאורה שוטפת וחזקה, כך שהתצלומים נאמנים למקור.

אישית, נהניתי מתמונת הקוריאני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
מה מוגזם??
אמרתי תחילה שאפו והלכתי גם לבקר בשאר הגלריות שלו וכתבתי שגם נהניתי מהן מאד.
בנוסף, מילכי העירה שחסר מעט אור, ומכיוון שהיה נראה חוסר הבנה הראתי איך.

אף אחד לא כתב: "ווואי חשוך חשיפה באנדר מטורף". רק אחרי השבחים (ובהחלט יש על מה) העירו שטוב יותר אילו היה מואר יותר, זה הכל.

חבל לעשות פיל מנמלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
נכתב ע"י יונה יונה;1085537:
אני חושבת שהערות על החוסר חשיפה קצת מוגזמות,
יש אולי תמונה שתיים שסובלות מאנדר קל,
(עבדת על מנואל? או אוטומט?)

אבל הסגנון והאוירה עוברים יופי, ובמקומות כאילו בד"כ אין תאורה שוטפת וחזקה, כך שהתצלומים נאמנים למקור.

אישית, נהניתי מתמונת הקוריאני.
תודה, אני עובד רק על מנואל.
נכתב ע"י לשם שינוי;1085540:
מה מוגזם??
אמרתי תחילה שאפו והלכתי גם לבקר בשאר הגלריות שלו וכתבתי שגם נהניתי מהן מאד.
בנוסף, מילכי העירה שחסר מעט אור, ומכיוון שהיה נראה חוסר הבנה הראתי איך.

אף אחד לא כתב: "ווואי חשוך חשיפה באנדר מטורף". רק אחרי השבחים (ובהחלט יש על מה) העירו שטוב יותר אילו היה מואר יותר, זה הכל.

חבל לעשות פיל מנמלה.
אני לא חושב שהיא התכוונה שאנשים הגזימו או שאת הגזמת, היא התכוונה שמבחינה אובייקטיבית החשיפה לא כל כך נמוכה.
ותודה על השבחים, אני תמיד שמח לקבל, וגם הערות...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!
שיתוף - לביקורת פרי עץ הדר
רעש בבית.
במטבח יגעות הבנות בקקפוניה משולבת של מיקסר בוש רב עוצמה, שירי חג בווליום מוגזם וציפצופיו הנואשים של התנור שעמל וטיפס למאה ושמונים מעלות סלציוס, ולאף אחד לא אכפת. גם ככה הבצק עדיין במיקסר. בסלון שני נערי חמד קולעים קוישאלאך תוך פלפול בהלכות ארבעת המינים פלוס הלכות כבד את אביך ואת אמך, בדגש על ה'את'. בכניסה ערמות ארגזים עמוסים בכל טוב רמי לוי, וכל הטלפונים תפוסים, מי באיחולי חג שמח לדודים ומי בשיחה דחופה מהמכולת או מחנות הטמבור.

ולתוך הקלחת הזו היא נכנסת, מבררת איפה אפשר להושיט יד, מבינה שעוד לא אכלו כאן היום. מוציאה מחבת, ביצים, כמה ירקות וקרש חיתוך, מאלתרת ארוחת ביניים לאחים הקטנים שלה. מסתכלת סביב, מחפשת מה עוד אפשר לעשות, לא מוצאת. אמא אומרת שעוד מעט המייבש יסיים, היא תצטרך עזרה בגיהוץ, אבל לא נעים לה לחכות על הספה כשכולם סביבה עובדים. היא שוקלת לקפוץ הביתה לרגע ואז לחזור, אבל אז הוא מגיע. ילד חינני בן שלוש, נוסע על בימבה בפראות ראויה לשמה מעיף את הארגזים המלאים, מכריז שהוא אוטובוס. אח שלה. היא מסתכלת עליו, מבינה איזו עזרה אמא שלה צריכה עכשיו.
הוא לא מסכים לרדת מהבימבה, האוטובוס חייב להגיע לבית של סבא מהר, הוא מסביר לה. הסוכה של סבא עוד לא מקושטת. אז הם נוסעים לסוכה, מדמיינים שהיא הסוכה של סבא. נהג האוטובוס מצביע בגאווה על מלבן צבעוני, 'זה אני עשיתי!' הוא אומר. היא מתקרבת, בוחנת את הסוכה העשויה מקלות ארטיק והסכך העשוי מנקה מקטרות ירוק. והתמונה באמצע. התמונה של הילד החינני בן השלוש, אח שלה. פאותיו מתנופפות ברוח ובידו הוא אוחז בובת ארבעה מינים, והחיוך שלו כובש, מאושר. האותיות הצבעוניות התלויות בקשת מעל לסוכה הקטנה מאחלות לאבא ולאמא שלה הרבה נחת מפרי עץ ההדר שה' נתן להם.

נהג האוטובוס הקטן בוהה בה, מצפה להתפעלות הנדרשת, היא לא מגיעה. העיניים שלה מהופנטות לתמונה, לחיוך, לנחת מפרי עץ הדר. והן נרטבות, העיניים. היא נשענת על הסדין הלבן כאילו היה הכותל המערבי. היא רוצה פרי עץ הדר, אבא. על זה היא חולמת. על חיוך של ארבעת המינים, על פאות מתנופפות ברוח, על פלפולי הלכות בסלון וחלות לכבוד יום טוב במטבח. אחת היא שואלת, מבקשת, בוכה. שיתמלא הבית רעש, שיתמלא הלב שמחה, שיתמלאו קירות הסוכה שלה בסוכות קטנות עשויות מקלות ארטיק ומנקי מקטרות, ותמונות.

וזו לא שעת הדלקת נרות, אך היא מרגישה את שערי השמים נפתחים, את עת הרצון. וזכני, היא לוחשת, לגדל בנים ובני בנים אוהבי ה', היא מתחננת.
נהג האוטובוס שואל אותה אם היא עצובה. היא מרימה אותו, מחבקת ומחביאה את פניה בין כתפיו. מה פתאום, היא לוחשת אל תוך אוזנו, אני הכי שמחה בעולם.
אם אתם עדיין לא מכירים את ר' נוחעם, 'התרעה' מפיקוד העורף זה בדיוק מה שאתם צריכים כדי לרדת ל'מקלט' ולגלות את ה'התמדה' של ר' נוחעם שאיננה יודעת מלחמה מהי...

ר' נוחעם יהיה תמיד זה שנכנס אחרון למקלט כשבידו ספר, בפעם הראשונה היה זה 'חומש שמות', בפעם השנייה 'משנה ברורה' חלק ו, וכך בכל פעם ר' נוחעם יורד עם ספר אחר כדי שמי שעוד לא הבין, יבין סוף סוף שכל מה שהרשעים הארורים באיראן רוצים זה להפסיק אותו מתלמודו.

אם האזעקה תפסה את ר' נוחעם אחרי 'חצות הלילה' הוא ייכנס למקלט עם ארשת פנים מסתורית כשהוא מסתיר עם האצבעות את שמו של ספר קבלה מוכר, את ה'שדרה' הוא משאיר גלויה כדי שמי שיתאמץ יותר יגלה שר' נוחעם התחיל ללמוד 'קבלה'.

אם תשאלו את ר' נוחעם ה'מקלט' זה בסך הכל 'בית המדרש השלישי' שלו, ולמי שלא הבין הבית זה 'הבית מדרש השני'.

אלא שמשום מה, כשמתקבל העדכון ש'האירוע הסתיים!' ר' נוחעם תמיד שוכח להעלות את הספרים בחזרה הביתה, מה שהפך את אזור הישיבה של ר' נוחעם במקלט ל- מיני 'אוצר הספרים' כשאט אט מתמלא האוצר בשלל ספרים בכל מקצועות התורה.

פעם כששאלתי את ר' נוחעם למה הוא יורד למקלט אם הוא תמיד באמצע ללמוד, הרי 'תורה מגנא ומצלא'? הוא הרצין את מבטו והצביע על ילדי המקלט ואמר 'כדי שחלילה הילדים הטהורים האלו לא יעלו על דעתם שה'מקלט' הוא זה שהציל אותם, כשהם יגדלו הם יספרו שה'תורה' של ר' נוחעם היא זו שהצילה אותם'...

מיותר לציין שר' נוחעם לא ממש מצליח ללמוד ב'מקלט'. 'שמעתתא בעיא צילותא' ובמקלט יש בעיקר 'צלצוליתא' שעולה ויורדת... כשבין לבין ותוך כדי יש צרחות של תינוקות ודיונים קדחתניים שונים שלא ממש מאפשרים לר' נוחעם לשקוע בתלמודו.

פעם ופעמיים ניסה ר' נוחעם לפתח דיון הלכתי בין יושבי המקלט ב'דיני קדימה בכניסה למקלט' ו'אם יש דין 'זריזין מקדימין' לפני האזעקה', אך עד מהרה התערבו בדיון כמה 'אברכיות' למדניות שהפכו את הדיון ההלכתי היבש והקר למסע מרגש של מידות והתחשבות בזולת, ומופע של חרדות ופחדים, ור' נוחעם ששונא שמערבים 'הלכה' עם 'רגש', מיהר להכריז ש'האירוע [הרגשי הזה] הסתיים! ולהלכה כל אחד ינהג לפי מנהג רבותיו', וחזר לדפדף בספר שבידו.

אחת האזעקות שכנראה תפסה את ר' נוחעם כשהוא לא עירני במיוחד, גרמה לו לקחת ספר מבלי להסתכל באיזה ספר מדובר, וכך למטה כשר' נוחעם התיישב במקומו הוא גילה להפתעתו ביחד עם כל ילדי המקלט שהוא הוריד את הספר עם התמונות של 'ארבעת המינים', לר' נוחעם יש קשר מיוחד ל'ארבעת המינים' אבל לא בערב פסח, וכך הוא מצא את עצמו עונה לשאלות של הילדים על איך מבדילים בין אתרוג תימני לאתרוג חזון איש.

אחד השכנים שהתקשה להאמין שבשעת האזעקה ר' נוחעם עסק בביתו בלימוד 'ארבעת המינים', סנט בר' נוחעם ושאל אותו 'תגיד, האתרוג הזה כשר לפסח?', ר' נוחעם התבלבל לרגע אבל אז פנה אל השכן בכאב 'כשמתחילים ללמוד הלכות ארבעת המינים שבועיים לפני סוכות לא פלא שהאתרוג נראה כמו שהוא נראה...',
'אני' - אמר לו ר' נוחעם - 'מייד אחרי התפילה על האתרוג בט"ו בשבט מתחיל ללמוד את ההלכות'...

בינתיים, האזעקות במרכז ממשיכות, וערימת הספרים במקלט שלנו הולכת וגדלה, 'וועד הבית' נדרש לעניין וביקש מר' נוחעם להעלות חלק מהספרים מאחר והמטראז' במקלט הצטמצם משמעותית בעקבות ה'אוצר' המתפתח.

ר' נוחעם הזדעק לשמע הבקשה והתחנן 'אני מוכן לפנות את מקומי ולהישאר מחוץ למקלט, את הספרים אני לא מוציא עד סיום המלחמה, אתה יודע כמה 'הערות' יש לי שם, אם חלילה יפגע רסיס בספרייה כל ה'חידושי תורה' שלי ילכו לאיבוד ח"ו...

מאז ר' נוחעם נשאר להגיד 'תהילים' מחוץ למקלט אך מקפיד בכל פעם לשלוח ספר נוסף לשמירה והגנה בתוך המקלט.


לעוד קטעים על ר' נוחעם
  1. ר' נוחעם והחלה של...
  2. ר' נוחעם במבחן הסבירות...
  3. ר' נוחעם יודע לתקוע...
  4. ר' נוחעם בעל 'האתרויג' #3#
  5. נראה אתכם מצחיקים את ר' נוחעם...
  6. הווידוי של ר' נוחעם!
    ויש עוד...
כשיצאתי לאור (הכוונה – כשהסכמתי לעצמי להשתדל בכל דרך לפרסם את ספריי ובהמשך את רעיונותיי וכתיבתי וכו') חשבתי שיש לי מטרה לשנות את העולם.

היתה לי בזה מטרה מסוימת, אישית, שלא אוכל לפרט.

עם הזמן אני מתחילה להבין את הפואנטה.

אני לא פונקציה, לא הייתי ולא אהיה פונקציה - אני לא חשובה בתמונה הכללית, אפילו לא מעט, בטח לא יותר מאדם אחר.

אני לא צריכה לשנות. אני לא צריכה להיות במרכז.

מצד שני, אני קצת מצטערת שלא הגעתי למרכז, זה היה מעניין לראות, אם היה לי קהל משמעותי מאוד או אם דעתי היתה מקבלת במה ציבורית, זה היה מעניין לראות אם היה לי אכפת מאנשים אחרים או הייתי מתרכזת בשליחות שלי.

היה מעניין לראות אם הייתי עוזרת לאנשים אחרים לצאת לאור או הייתי רוצה שיקשיבו רק לי.
מצד שני, זה קצת מפחיד לעמוד בניסיון כזה. לא בטוחה שיש אדם שהיה מסוגל לעמוד בזה.
לפעמים אני רואה אדם שמקבל במה וחושבת שהיה נחמד אם היה מביא לכל אחד במה - אבל זו חשיבה לא הגיונית, על זה נאמר "מרוב עצים לא רואים את היער" - כן יש מקום לאומן וקהל. זה העולם...

*

כיום אני מבינה שהתפקיד של כל אחד זה לקבל את השני באופן שוויוני.

אולי אני טועה (ואני טועה הרבה פעמים).
אולי כן יש מקום לדמויות מפתח, למנהיגים, כי העם חייב מנהיג, דמות אחת עם קו ברור שתנהיג את כולם.

אבל אני חושבת מצד שני, שבתודעה – צריך לזכור שכולנו שווים, אין צורך להתלהב מאדם ספציפי אלא לתת ערך לכל אדם.

זו תודעה שהביטוי "ציבור למען הציבור", מסביר אותה היטב.

לציבור יש כח. האמת היא שהכח היחיד שקיים הוא הכח הציבורי.

הבעיה שכיחידים אין לאף אחד כח, כמעט.

כציבור – יש לנו כח עצום.

ככל שהציבור יותר רחב ומאוחד כך הכח שלו גדל.

"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".

אם הציבור יכיר בכח שלו, יכנע לעובדה הפשוטה שהכח שלנו הוא באחדות שלנו! אז נזכה אט אט להשתקם.

לכן הממסד עמל להפריד, לסכסך, לפלג, להשפיל, לבזות את היחידים, כדי שכל אחד ילקק את פצעיו ונשכח שאנו יכולים להאיר פנים זה לזה, לתמוך, לעודד, להיות בשביל השני, ל

שמעתי לאחרונה שהטבע הבסיסי הנכון שלנו הוא אהבה.

לכן אנחנו רוצים מחמאות, רוצים לייקים, רצים לצאת לאור.

הכל זה כדי להגיע לאהבה.

אבל לא צריך לאהוב בגלל סיבה.

לא צריך לאהוב את האדם מכיוון שהוא מפורסם ויש לו קהל או כסף, או נראות טובה, או כי זה יביא לנו ערך.

צריך לאהוב אהבת חינם.

המון מילים טובות סתם ככה, איפה שאפשר...

זה מביא תודעה בריאה, שמחה, יציבה.

זה יביא טוב לעולם.

*

אם נאהב אהבת חינם, סתם ככה, נלמד לחלק מחמאות סתם כי בא לנו לחפש את הטוב.

נחפש לראות את האנשים האנונימיים, הרגילים, ולא להסתנוור דווקא ממפורסמים.

נאמר שהתורה באה דווקא מהר סיני, ממקום נמוך, לאנשים האנונימיים יש חכמה, צריך להקשיב לה.

וגם אם יש אדם שמדבר שטויות, להבנתנו, אפשר לאהוב אותו ולהעריך את דבריו כי 'הוא', חלק אלוק ממעל, אמר אותם.

בפרקי אבות יש במה לכל דעה.

וזה כיף גדול לנטרל את השיפוטיות, מתוך ענווה, ולהקשיב לכל אדם, כי כל אדם מתקן איזה ניצוצות של קדושה.

אני בהחלט חושבת שצריך לחזור למי שאנחנו – עם ישראל בתפארתו – שנותן במה תודעתית, לכל יהודי, לאו דווקא כדי להיות מושפעים, כי האמת היא פנימית ולא חיצונית, ולכל אחד יש שליחות עצמאית, אלא כי כולנו צריכים אחדות אמיתית.

באופן אישי אני למדתי להקשיב גם לאנשים כופרים (אבל זה רק לאחר שחקרתי היטב וביססתי בעצמי את החשיבה המאמינה, וגם אין לי אינטרס לכפור), ולמדתי להקשיב לכל מיני אנשים.

אמנם בהתחלה, כשהייתי מקשיבה להם, הייתי למרבה הבושה שמחה לאיד (אוף, מה לעשות...) כי היה לי קשה לקבל שיש אנשים מלבדי, אבל עם הזמן אני לומדת שאמונה בה' היא משהו פנימי ולא שיכלי. הכוונה – האמונה היא מלשון אימון, כמו בחדר כושר שמתאמנים, אז גם אמונה היא לפתח את התודעה ולא לצמצם אותה, להכניס חשיבה של אור, של תקווה וכו'. ומי לנו גדול כהרמב"ם ששילב הקשבה לעולם והגיע למקום רחב.

התורה רחבה מיני ים ונמצאת בכל העולם, וכל הדרכים מובילות אליה.

יש לי דודה שהתחנכה בקיבוץ ותמיד היו לה דברי כפירה, זלזול או דיבורים ציניים ובדיחות.

לאחרונה היא מדברת מעצמה דיבורים של אמונה. הופתעתי שאמרה לא פעם, מעצמה, בלי לחזור בתשובה: "רק מצוות רק תורה זה מה שצריך".

כל אחד כשמתחבר לפנימיות שלו, לומד בכוחות עצמו שמשה אמת ותורתו אמת, כך שדעות של אנשים לא מפחידות, לדעתי, כי האמת היא אמת, וכל דעה שבעולם לא יכולה לשנות את האמת.

מצד שני, דיבורי כפירה כן יכולים להשפיע כי נאמר "תנו עוז לאלוקים", האדם מביא עוז לבורא עולם בעצם האמונה שלנו בו יתברך, כך שצריך להשאר באמונה תמימה כל הזמן.

כמו שנאמר על אברהם אבינו שהתחסד עם בוראו.

צריך להשאר תמיד באמונה ובתודעה מחוברת לה', אבל להבין שאם אדם כופר, זו הדרך שלו, המסלול בדרך לאסוף ניצוצות קדושה עבור עולם מתוקן יותר.

לסיכום, כמו שארבעת המינים מאוגדים (אבל אתרוג קצת נפרד, רמז ללומדי התורה שתמיד צריכים להיות מובדלים מעט בגלל תפקידם), אז כמו ארבעת המינים כך יש מקום אמיתי להסכים לקבל כל יהודי, לא לדחות, ולסגל חשיבה מקרבת ואוהדת.

וזה ייעשה אם נבין שכולנו שווים, כי רק ה' קיים ואין עוד מלבדו.

אני חושבת שצריך להגיע למקום בו אנחנו שמחים בשמחת הזולת ורוצים שיהיה טוב לכולם ולא מרגישים שמשהו לוקח לנו משהו, אלא הכל קיים בתוכנו. זה קשה, מאתגר ביותר ואפילו בלתי אפשרי, אבל אין מה לעשות - זה אנחנו:
ערבים זה לזה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה