בקשה מחפשת מפת עולם שצבועה לפי מדינות בעד ונגד ישראל כיום בעיקבות המלחמה

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
פרסמו כבר בעבר באחד האשכולות אבל אני לא מוצאת
תודה רבה
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
1698332143873.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
120 מדינות באו"ם הצביעו בעד הפסקת אש בעזה.
רק 14 התנגדו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    6
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    27
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 366
    • הספרן
    ביקורת ספרות "פרי פלסטין"
  • הספרן //
    • ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.

    איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים​

    מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
    אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.

    הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".

    "למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.

    "מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.

    "בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.

    "גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.

    "מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.

    מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.

    "חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.

    "מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.

    "זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.

    "לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.

    הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
    אחד מהם היה אשר שלמה.
    "אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".

    בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.

    רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".

    הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".

    האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.

    בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".

    בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.

    השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.

    ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
    "אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".

    "תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.

    "כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.

    "גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.

    "מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
    "הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".

    כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.

    ***

    למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.

    "העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".

    כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
    "מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
    לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".

    מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".

    נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".

    עד כאן הסיפור.

    ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.

    ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!

    כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.

    והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?

    הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.

    השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.

    וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.

    בשורה תחתונה:
    הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.

    התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
    הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.

    גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.

    אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.

    אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ספרות בנשמה, נכון מאוד, במקום כהן ועוד 16 משתמשים19 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נכון מאוד
    נכון מאוד
    לענ"ד, המסר של הסיפור הזה נדרש יותר למצבים פחות קיצוניים - לדוגמא ברצון של מבינים כאלו ואחרים...
  • 12
    • ח
    שיתוף - לביקורת חזית כפולה
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    חזית ביטחונית, וחזית משפטית

    (לפעמים עצם הפרסום הוא המסר, ברגע שהדברים נאמרו באמת, הם כבר בדרך למקום הנכון.)

    יש לי שאלות קשות.
    אני שואלת שוב ושוב, ועדיין לא מצאתי תשובה אחת שתיישב את הלב.
    לא תשובה משפטית, לא מוסרית, ולא ציבורית.
    רק תחושת אי־צדק שמעמיקה, ככל שאני מנסה להבין.

    איך ייתכן שמי שאינם בשלטון, הם אלו שמסוגלים לשבש אותו?

    איך קורה, שמערכת שלטונית נבחרת בקולות רוב העם, אך מוצאת את עצמה נרדפת על ידי שלוחות שאינן נבחרות, אך חזקות דיו כדי לשתק מהלך מדיני, משפטי וביטחוני?

    מהיכן שואבת האופוזיציה לשעבר, שאיבדה את אמון הציבור, את הכוח להמשיך ולהחזיק בידיה את ההגה מאחורי הקלעים? האם מדובר בהמשך לגיטימי של ביקורת, או בתופעה עמוקה בהרבה, שבה מוסדות שאינם כפופים לבחירה דמוקרטית קובעים בפועל את סדר היום של מדינה שלמה?

    ואיך מתאפשר כל זה, תחת הכותרת הרחבה והאלסטית כל כך של "עניין ציבורי"?
    האם אפשר עוד לקרוא ל"עניין ציבורי" דבר שציבור בוחר אחר בחר בו שוב ושוב, למרות, ואולי בגלל, מה שמייחסים לו?

    וכיצד ייתכן, שבמדינות מערביות רבות העבירות המיוחסות לראש הממשלה אינן נחשבות כלל לפליליות, ואילו אצלנו, הן משמשות עילה לטלטל מדינה, לעצור מהלכים אסטרטגיים, ולפרק הנהגה נבחרת?

    כמה אפשר לטלטל ראש ממשלה שנמצא בעיצומה של מלחמה על חיי אזרחי ישראל?
    כמה אפשר לדרוש ממנו לחלק את זמנו בין חדרי החקירה לאיומים בטחוניים, ובו בזמן לדרוש ממנו לתפקד כמבוגר האחראי של המערכת?

    ואיפה אותם כללים שנועדו להסדיר מדינה במצבי חירום?
    האם אין מנגנונים חוקיים שמכירים בכך שמלחמה משנה את פני השלטון, ומצריכה אחריות מערכתית, לא חיכוך פנימי?

    ואולי חשוב מכול,
    למה הגורמים המשפטיים מתעקשים לפעול כאילו שום דבר לא השתנה?
    איך הם מסוגלים לנתק את עצמם מהנסיבות, מההקשר, מההיסטוריה ומהאחריות הלאומית?
    האם בעיניהם צדק הוא ערך מוחלט, שמנותק מכל מציאות? או שמא זוהי עיוורון שמתחפש לנייטרליות?

    ומתי, אם בכלל, תתעורר תחושת האחריות הלאומית, לא לשם שמירה על החוק כנוסח, אלא לשם שמירה על העם?

    יש כאן אבסורד שקשה להכיל.
    ראש ממשלה נבחר, בעיצומה של מלחמה, מתייצב מדי שבוע באולם בית המשפט, בעוד אויבים מבחוץ מאיימים והעם מצפה להנהגה.
    והמערכת, במקום להתכנס לאחריות, ממשיכה לדרוש ממנו לפצל את עצמו: להיות גם לוחם, גם נאשם, גם קורבן, גם מנהיג.

    מול המציאות הזו, יש מי שעדיין חוזרים על מנטרות ריקות, כאילו אין מלחמה, כאילו אין עם, כאילו החוק מתקיים ברִיק.
    הם מדברים על "שוויון בפני החוק", בזמן שהם משתמשים בו ככלי פוליטי.
    הם מדברים על "טוהר מידות", בזמן שהם מבזים את מוסר האחריות.
    הם מבקשים צדק, אבל מונעים אותו מהציבור.

    ובשלב הזה, כבר אי אפשר שלא לראות:
    העמדה הזו לא רק מנותקת, היא מגוחכת.
    היא ממשיכה להיאחז בציפורניים בטיעונים שהתפוררו, בשם עקרונות שהושחתו, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות עצמה.

    האבסורד כל כך גדול, עד שהוא שוחק את מי שממשיך לטעון אותו.
    הוא הופך את הצד השני לנלעג, כי הוא חושף לא את עמדתו, אלא את ניתוקו.

    יש נקודה שצריך לומר ביושר:
    הכוח של מערכת המשפט לא תמיד מצדיק את התואר "מערכת שופטת".
    כשהמערכת הזו אינה יודעת לרסן את עצמה, כשהיא פועלת מתוך עיוורון הקונספט ולא מתוך ראיית האדם, היא כבר לא מגִנה על הצדק, היא חותרת תחתיו.

    במקום להיות משקל מאזֵן, היא הופכת לגורם שמטה את הכף.
    במקום לתקן עיוותים, היא יוצרת אותם.
    ואז, כשהביקורת גוברת, מנפנפים במילה "צדק" כאילו היא כלב השמירה האחרון של הדמוקרטיה –
    אבל הכלב הזה כבר שינן את הפקודות, שכח את המצפן, והוא נובח לא כי יש סכנה – אלא כי לימדו אותו.

    צדק אמיתי לא נולד מתוך עודף סמכות, אלא מתוך גבולות.
    וכשאין גבולות למערכת המשפט, אין גבול גם לעוול שהיא עלולה להסב.

    כשיש עוול שצועק, לא די לגנות אותו, צריך לבחון מחדש את הפרמטרים שאִפשרו לו להתקיים.
    כי לעיתים, העוול אינו תקלה, אלא תוצאה של מבנה מעוות.
    ואז, המאבק האמיתי אינו רק על צדק, אלא על חשיפת מוקדי כוח שתפסו לעצמם מקום לא הוגן בתוך משמרת הצדק.
    ואת זה, מוכרחים לומר בקול.

    פעם, גם כשלא הסכמת עם המחאה, יכולת לפחות להעריך את עומק הטיעון.
    הייתה אידיאולוגיה. הייתה השקפת עולם. הייתה תחושת אחריות.
    היום? נותר רק קומץ קולני של מפגינים אלימים, שמרעישים בשם הדמוקרטיה, אך פועלים נגדה.
    מי ששולח אותם מתעלם במפגיע מזעקת העם, מתעלם מהבחירה הדמוקרטית, מתעלם מהשכל הישר.
    והציבור, כבר לא מתרשם. לא מהחסימות. לא מהתחפושות. לא מההיסטריה.
    כשאין דרך, אין עומק. כשאין אמת, נשאר רק הרעש, והאלימות שהולכת ומתפשטת סביבו.

    והנה העובדות.
    בלי סיסמאות, בלי פרשנויות מוגזמות, רק התבוננות ישירה במציאות:
    מהם החשדות? מה המשקל האמיתי שלהם? מה נחשב לעבירה, ומה לא?
    ומה קורה במדינות אחרות, כשמנהיג נמצא בעיצומה של מלחמה?

    למען הבהירות, הנה פירוט החשדות, אך חשוב להדגיש: אף אחד מהם אינו כולל מעשה פלילי מובהק כפי שמקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות.

    1. מהן החשדות נגד נתניהו?​

    על פי מקורות מוסמכים, נתניהו עומד למשפט בשלוש פרשיות עיקריות :
    • תיק 1000 – קבלת טובות הנאה: קבב ובקבוקי שמפניה בשווי כ‑700,000 ש״ח ממילצ'ן ופאקר, allegedly בקשר להטבות לעסקים שלהם.
    • תיק 2000 – הטבות לתקשורת: הסכם עם עורכי Yedioth Ahronoth לכאורה – בתמורה לכיסוי אוהד.
    • תיק 4000 – הפרת אמון ושוחד: הטבות רגולטוריות לחברת בזק ואז כיסוי תקשורתי חיובי.
    ביחד, החשדות מחזיקים קיימים פלילית (שוחד, מרמה והפרת אמונים), ונאשמים כי המדינה הושפעה לטובתו האישית או של מקורביו.

    2. מה משמעות המשפט בזמן מלחמה?​

    • בית המשפט הישראלי עצמו עיכב את הדיונים השבוע, בעקבות בקשות הנוגעות לשיקולי בטחון ודיפלומטיה
    • זאת למרות שארה״ב ועוד מדינות רגישות מורידות משמעותית את תביעת מנהיגים בזמן מלחמה, נוהגים להתפשר עם מצב חירום על מגבלות משפטיות מסוימות .
    • הדיון סביב "גישור פלילי", שהוצע גם על ידי שופטים בכירים (כמו אהרן ברק), מודגם כדרך חוקית לאפשר למשפט להתנהל בלי לקרוע את השלטון במקביל למלחמה .

    3. האם עוד מדינות נדרשות לתצהיר מנהיגים בזמן משברים?​

    • בארה״ב ובליטיגציה בינלאומית, גם במלחמות העולם ובמלחמת האזרחים, מערכת המשפט ניגשה במשנה זהירות לפגיעה בזכויות במהלך חירום .
    • בתי דין בינלאומיים אף דנו בעבר באיזונים בין שלטון עריצי ובין הגנה על משפט הוגן, אך לא ניווטו הפגנת כוח בזהירות כפי שדורשים מחזיקים באינטרס לאומי.

    4. שלילת יתר של סמכויות בזמן מלחמה​

    • התערבות הצבא והממשל מלווה לרוב בהגבלות זמניות על זכויות, אך לרוב זה מותיר את המנהיג בתוך מערכת גמישה, לא תקיפה.
    • נכונות לפתוח משפט מנהיג בזמן מלחמה, בלי התאמות או פשרות, מהווה חריגה מכללי המשחק המקובלים בגזרה משטרית או דמוקרטית.

    5. מה אומרות חוויות מארה"ב על ניהול שלטון ומשפט בזמן חירום?​

    • תקדימים שופטים אמריקאים קיבלו חלק לחלוטין את המצב, וזאת מתוך הבנה שמצב מלחמה דורש איזונים מותאמים ולא הקשחת יתר של סמכות שיפוטית .
    • זו מדיניות שהתבססה אחרי וורלד וור 1 ו־2, החשיבה היא שעל מערכת המשפט לא להקריב את המנהיגות בטלות כהגנה על צדק שהיא מטילה עליו.

    מסקנה ואינטרפרטציה​

    המצב בישראל מוסיף עומס כפול:
    ראש ממשלה בוחר, מנהיג סיכונים ביטחוניים, נדרש למלחמה ולו בזמן שהוא עצמאי במשפט.
    זאת בזמן שמדינות ושלטונות אחרים בחרו בפתרונות גמישים: גישור, מעצורים משפטיים זמניים, ודיאלוג מוסדי.

    העובדה שישראל ממשיכה במשפט הזה דווקא עכשיו מעלה שאלות קשות:
    • האם מעגלי הכוח המשפטי שלנו מודעים לאיזון הנדרש בזמן חירום?
    • האם אינם פועלים מתוך ניתוק מהמציאות הלאומית?
    • ומתי, אם בכלל, נחזור ולזכור שמשפט ותביעה אינם מטרה, אלא אמצעי ליצור צדק, גם אם לא מוחלט?
    הטיעון לקידום "צדק" באמצעות המשך ניהול משפט נתניהו, בטל מעיקרו.
    לא משום שנתניהו מעל החוק, אלא מפני שהשימוש בחוק נעשה כאן בניגוד למהות החוק עצמו.

    כאשר מנהיג נבחר, המצוי בעיצומה של מלחמה קיומית, נדרש להתייצב תדיר בבית המשפט, תוך פגיעה ישירה ביכולתו למשול, אין זה קידום צדק.
    זה שיבוש צדק.

    המשפט לא מנותק מהקשר. הוא פועל בתוך מציאות.
    והמציאות הזו ברורה: אין כאן סכנה של בריחה, אין שיבוש הליכים, ואין דחיפות אמיתית.
    יש רק אובססיה מוסדית שמתחזה לחובה מוסרית.

    לכן, ההתעקשות להמשיך את ההליך אינה אקט של טוהר – אלא אובדן שיקול דעת במסווה של נאמנות לערכים.

    הטענה לפגיעה בטוהר המידות מחייבת לבחון את המשקל הממשי של הרווח הנטען, מול הנזק הממשי שמסב ניהול המשפט, לשלטון עצמו.

    הבה נשווה.

    לפי כתב האישום, נתניהו "לכאורה" פעל כדי לשפר את תדמיתו בתקשורת או קיבל טובות הנאה בדמות סיגרים ושמפניה, כל זאת בלי ראיה חד־משמעית לפעולה שלטונית בתמורה.

    עכשיו נשאל ברצינות:
    מה הוא היה יכול להשיג בפועל?
    כתבה מפרגנת? כיסוי נוח במהדורת ערב? מערכת יחסים תקשורתית חמה עם אתר מסוים?
    האם זהו רווח אישי ממשי שמצדיק רדיפה שלטונית כה חסרת פרופורציה?
    לכאורה, הרווח של נתניהו, תדמית חיובית או סיקור אוהד, מוצג כפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.
    אבל כדי שטענה כזו תעמוד, יש להוכיח שהרווח הזה השפיע בפועל על מהות הבחירה הציבורית.

    אלא שזה בדיוק מה שלא קרה.
    הסיקור לא היה אוהד, ולאורך מרבית הזמן, אף היה עוין.
    ובכל זאת, הציבור בחר בו. שוב. ושוב.
    לא בגלל כתבה, אלא למרות הקמפיין. לא בזכות תקשורת, אלא למרות ההטיה.

    כך שהתיאוריה כאילו סיקור חיובי שיבש את רצון העם, אינה רק מופרכת, אלא הפוכה מהמציאות.
    ולכן, גם אם יוכח רווח, הוא לא היה רווח פוליטי אפקטיבי.
    ואם אין רווח אמיתי, אין גם עילה לפגיעה באמון הציבורי.

    הטענה הזו, שאמורה להגן על הדמוקרטיה, עושה בדיוק את ההפך:
    היא מבקשת לערער על בחירת העם, בטענה שהוא הוטעה, בזמן שהוא דווקא הבחין, שקל, ובחר.

    ובנוסף, במקום שהחוק ישמש מגן לדמוקרטיה, נעשה בו שימוש כדי לחתור תחת הכרעת הרוב.
    זהו מצב שבו הכלי שנועד להבטיח שלטון תקין, מופנה נגד עצם רצון הציבור.
    וכך, גם אם נניח שהטענות המשפטיות מבוססות, ההליך כולו סוטה ממטרתו:
    החוק כבר לא משרת את הצדק, הוא פועל נגדו.
    זו הפיכת היוצרות, שבה אמצעי הפך למטרה, ומשפט הפך לכלי פוליטי במסווה של טוהר מידות.

    ומנגד, מה עומד היום על כף המאזניים?
    ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה.
    אחריות לשלום אזרחי ישראל.
    ניהול קואליציה סבוכה.
    מאבק בזירה הבינלאומית.
    מערכה אסטרטגית מול איראן.
    קידום הסכמי אזוריים.
    איחוי השסע החברתי.

    אז האם ניהול משפט סביב תדמיתו בתקשורת או מתנות אישיות, תוך כדי פגיעה שיטתית ביכולת ההנהגה, באמת נועד לשמור על איכות השלטון?

    או שמא מדובר בפגיעה חמורה הרבה יותר בעצם תפקודו של השלטון, בשם טענות שאפילו אם יוכחו, אינן נוגעות למהות הכוח השלטוני, אלא לשוליים שלו?

    ועד שההליך יוכרע בערכאות, לצד השאלות הקשות, זכות הציבור לדעת, אם בכלל נשארה לו זכות.
    • כועס
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן ו-מצפה לישועת ה׳2 //
    0 תגובות
  • 66
    • נ
    סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק א ו-ב.
  • נחמה 12 //


    • פרק א

    איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

    מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

    בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

    כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

    "הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

    דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

    רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

    דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

    "סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

    "מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

    "אבל זה לצורך לימוד?"

    "אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

    לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

    בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

    >>>>

    הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

    רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

    *******

    כמה ימים לאחר מכן.

    "אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

    "באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

    "הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

    "את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

    "הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

    איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

    "איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

    הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

    ***********

    איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

    איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

    הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

    "הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

    "איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

    "משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

    בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

    במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

    "את לא תרצי לשמוע את האמת".

    "אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

    "קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

    "אין חיה כזאת".

    "אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

    "בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

    היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

    "מה זה?"

    "שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

    מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

    "אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

    "שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

    "אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

    "איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



    פרק ב

    אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

    הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

    גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

    "כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

    "מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

    "מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

    "ומה עשה באלכסנדריה?"

    "בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

    "והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

    "יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

    "ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

    "סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

    "הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

    געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



    כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

    תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

    אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

    **************





    הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

    "נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

    "אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

    "אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

    "גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

    "עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

    "ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

    "העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

    "אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

    "היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

    "לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

    "אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

    "מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

    "אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

    ****************

    קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

    איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

    "ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

    "ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

    "אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

    "אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

    "אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

    "ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

    "אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

    "מה, את מתכוונת ליהדות?"

    "ליהדות כן, לדת לא".

    "מה ההבדל?"

    "ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

    "את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

    "לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

    "אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

    אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

    "אתה לא מפסיק להפתיע".

    "נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

    "נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

    אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נחמת שוטים, ללי99, yes I am ועוד 9 משתמשים12 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נחמה 12
    תודה רבה. מאוד היה חשוב לי. הפרק הראשון מעט מעייף אבל אחריו באים הפרקים המרתקים באמת. אני בסך...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה