מחפשת שיר דחוף

  • הוסף לסימניות
  • #1
יהי רצון ... שתזכנו לעשות מעשים טובים בעיניך וללכת וללכת בדרכי ישרים לפניך...
כדי שנזכה לחיים טובים לחיים טובים וארוכים ולחיי העולם הבא רינונו של עולם...

מישהו יכול להעלות??
תודה רבה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
שמתי ב"איש את רעהו".
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
תודה רבה אבל זה לא השיר הזה. ההוא אמור להיות קצבי יותר...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בסד

מעשה בחורבן שלא התרחש מעולם, במקום שלא מופיע כלל על גבי הגלובוס.

ציפורה דחפה את עגלת התאומים לעבר הצרכנייה השכונתית. זה היה יום חמישי בערב. המקום המה בקונים שהזדרזו לעשות את קנייתם השבועית ולהספיק גם להכין משהו לפני שבת.

ציפורה חלמה על ליל שבת ודמיינה את עצמה יושבת ומשתעשעת עם תאומיה בני השנה. סוף סוף מגיעה שבת קודש.

בלי כביסות בלי טלפונים בלי לבשל בלי לגהץ בלי לרוץ להספיק את ההסעה למטפלת. להיכנס למרחב המוגן של שבת קודש, להתענג על הרגע בו בעלה יחזור מבית הכנסת כשכולו הוד והדר קורן מתפילת השבת להתכנס בנינוחות ליד שולחן השבת, להאזין ואולי להצטרף לשירתו החגיגית. ובין לבין לשמוע את הוורטים המרתקים על פרשת השבוע.

לפני שניגשה לקופות לערוך את חשבונה, שמה לב לדבר מוזר ביותר. רחש לא מוכר עבר בין כל הממתינים. קשה היה שלא לראות את ההתגודדות הסוערת שהתרחשה בתור שאליו החישה את עגלתה.

"מה קרה?" הרים הקופאי את ראשו מעל המספרים המרצדים .

"ביטלו את השבת." זרק לו הגבוה בקול לא לו.

"לא יכול להיות?!" ענו כמה מהקונים והרעידו את האווירה

"זה קרה היום, זה קרה! זה קרה! נשבר קולו של הגבוה



"הזוי , השבת כבר קיימת 3300 שנה . הייתכן שהיא התבטלה?? נרעשו הקונים שנגשו האחרונים לתור.

ציפורה המומה מהמחזה הנוראי ומהידיעה המזוויעה, חשה איך רגליה סמרו למקומם. כשראתה איך הקונים מחזירים מוצרים למקומם ויוצאים שפופי ראש, התנפץ משהו גדול בליבה.

מה זאת אומרת התבטלה השבת. לפני שהספיקה להתאושש קבלה טלפון מהבוסית שהודיעה לה בקול ניחר "לצערי מחר יום שישי נאלץ לעבוד רגיל עד 4 וביום השביעי כנ"ל."

"יום השביעי? אין דבר כזה. יש שבת, שבת קודש."

כולנו בצער ציפורה אבל אם אין שבת. אז גם אין יום קודש . וכל השבוע הוא נהפך לחולין אז אין טעם לא להגיע למשרד, בפרט שחייבים להספיק את הפרוייקט שאנו עובדות עליו"

"לא, למה אנו נכנעים בכלל לדבר הנורא הזה. הרי אין טעם לחיים ללא השבת."

"ציפורה . לא בחרנו את זה. זה נפל עלינו משמיים וכנראה יעברו שנים כדי שנדע על מה גלינו מעל שולחן אבינו שבשמיים."

על הצג הופיע בעלה. היא מיהרה לענות. "שלמה, אל תגיד לי שגם אתה יודע על חורבן השבת, לא. זה חייב להיות חלום רע ומיד אתעורר."

לקח לשלמה כמה דקות עד שהצליח לבלוע את דמעותיו ולענות.

"זה כל כך נורא אבל נכון. אני יודע שאני לא איש בשורה אבל כנראה הדמיון גדול מהמציאות."

"אז מה נעשה?" זלגו דמעותיה וגלשו על ראשם של התאומים שעיקמו את שפתותיהם כלפי מטה לבכי שעוד רגע התפרץ.

"תחזירי את הבקר ואת הסלומון. גם הגלידה מיותרת, את יודעת שאנו קונים זאת רק לכבוד ...." את המילה האחרונה לא הצליח שלמה לבטא. "אני לחוץ בכסף וחייב להחזיר חובות."

"לא, אני לא מוותרת. חלמתי כל השבוע על שבת. אתה לא יכול להגיד לי את זה. חוץ מזה אולי מחר בכל זאת תופיע השבת. אולי."

יללות של בכי נשמעו בשעה היעודה לכניסת השבת והתגברו למחרת. ציפורה הביטה על הפמוטים המיותמים שזו הפעם הראשונה שנראים כה עלובים ואבלים. הדמעות סיממו את עיניה כשהביטה למטה מבעד לחלון אל רחבת החצר. הבנות שהיו אמורות להיראות במחלצות של שבת זוהרות ומקושטות, שבו מבית הספר כשהן בבגדי תלבושת וילקוטן על גבם. הכביש חולל לגמרי ברעש של פקקי החולין.

אין רצה והחלצינו. ניטלה חמדת ימים, אין שמור ואין זכור, אין אבות ובנים ואין סעודות שבת, אין מזמורים. ניטל טעם החמין, ניטל טעם הדגים, ניטל כבוד היום, ניטלה כבודה של השבת

אין מוסף ואין קידוש. אין מנוחה ואין משפחתיות. היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו.

אולי שבוע הבא, אולי כבר נזכה שתשוב חמדת הימים. היא מיששה את המפה הלבנה בגעגוע וחשה איך ליבה מתפלץ . לעולם לא אוותר על הריח הנפלא על קדושת השבת . מישהו השמיע את מזמור אשת חייל וציפורה התעלפה.

70 שנה אחרי

סבתא ציפורה החזיקה את הסידור הישן שלא מש מידיה כששמעה את הדלת נפתחת. אביגיל נכדתה נכנסה לבקר ולהגיש לה מאפה קלוע מבריק ועליו שומשום.

"סבתא . אמה קבלה מתכון מדהים ללחם חגיגי שמגישים אותו במסיבות יוקרה. והיא רצתה שתטעמי."

"חלה אמיתית?!" זקפה סבתא את גווה הזקן ופתחה זוג עיניים גדולות.

"חלה אמיתית?" חזרה אחריה אביגיל. אין זאת אלא שסבתא מתחילה להיות סנילית. "את מכירה את זה?"

" למה הייתם חייבות להכאיב לי" יתייפחה לפתע כילדה קטנה בפני אביגיל המופתעת.

"אבל סבתא, אמא רצתה לתת לך מעשה ידיה. למה זה אמור להכאיב לך?"

"חלה כזו אכלנו בשבת כל שבוע עד לאסון הגדול. וזכר היום הקדוש הזה מחניק אותי ומחיש את סופי."

"שבת? את מתכוונת ליום השביעי?"

”היום השביעי כיום הוא יום חול. כשזכינו לחסות תחת כנפי השכינה, זו הייתה שבת קודש."

"למה את לא מצליחה לצאת מהעבר הזה. מה כל כך נורא היום. למי זה חסר?" אביגיל הביטה חסרת הבנה על רגשותיה של הישישה. כמה הם מוזרים הזקנים האלה עם הזיכרונות הלא מובנים.

"אביגיל יקירתי, את לעולם לא תוכלי להבין מה הפסדת. גם הירידה שלך מהדרך היא ממש מאותה סיבה, שלא טעמת מעולם מה זו שבת. מעולם לא ראית אימא מדליקה נרות שבת . מעולם לא חשת איך השבת עוטפת אותנו. ומעולם לא זכית בברכתה של השבת. את כל כך רחוקה . ימי השבוע שלך חפים מכל השפע שרק השבת בכוחה לתת . והכי גרוע שלא שזפו עיניך שולחן שבת אמתי. וכי כיצד תוכלי להבין?"

סבתא הגישה את החלה בידיים רועדות לאביגיל ששתקה. "איך אוכל לאכול את החלה הזו שהיא כלחם הפנים בקודש הקודשים. הרי הוא מכאיב לי עד כלות הכוחות ומזכיר את מה שהפסדנו."

"אז למה אימא סיפרה לי שאת שומרת על הפמוטים העתיקים הגביע והסידור במהדורה הישנה עם תפילת השבת בארון למעלה?"

"כדי לספר לכם שפעם הכול אחרת ויום השביעי היה פעם חמדת הימים. ולהמחיש באוזניכם את הקדושה, את שמחת הנשמה את הסיפוק שבמנוחה ששרתה על היום הזה. כדי שאולי גם את, יום אחד כשתחזרי ליהדות תוכלי להזיל דמעה, על מה שהיה ואיננו. אילו רק יכולת להבין שזו מתנה יקרה ערך מבית גנזי ד' , זה ודאי היה מחיש את הגאולה."

<<<<<<<<<



נכתב על פי רעיונו של הרב יהודה עמית הי"ו כשניסה להמחיש את עומק השבר על חורבן בית המקדש. שכל הנכתב למעלה זה אפס קצהו וצל קלוש על מה שהפסדנו ודוגמה דמיונית, כואבת מאוד אבל חיוורת לעומת חורבן בית המקדש שהיה ואיננו.

יהי רצון שנזכה להעריך נכון את השבת, מקור הברכה ולשומרה כהלכה.

יהי רצון שימי האבלות ייהפכו לימי שמחה ונזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו. אמן!!!
אני רוצה לשתף חלק מסיפור חיי, ואם תרצו אמשיך לפרקים הבאים...

פרק א - בין פטיש לסדן, מסע של התמודדות ותקווה

קוראים לי שניאור אני בן 24 זה עתה סיימתי את מסלול הלימודים בישיבה והשליחות במסגרת חב"ד. ברוך השם אני בחור פעיל ומלא אנרגיה, עשיתי הרבה למבצע תפילין בכותל המערבי, ובחגים גם בבית הרפואה מעיין החיים, אני זוכה לשמח חולים ומנהל קבוצת מתנדבים שמזכים יהודים במצוות החג, ומחדירים בהם שמחה ואור של תקווה, וכן גם בי מחדיר סיפוק עצום, לעזור ולסייע לאחרים זו הרגשה נפלאה מאין כמוה.

אני בשידוכים כבר יותר משנה, במקביל לאחותי שצעירה ממני בשנתיים, שגם זה עתה סיימה את חוק לימודה במסגרות חב"ד, וכרגע מחפשת את בן זוגה - החצי שאבד לה. אני בדיוק ניצב על פרשת דרכים מה לעשות כרגע לבנתים עד שאמצע את החצי ששייך לי, השידוך שלי, המיועדת שלי.

באחד הימים כשאני חוזר לבית אחרי לימוד מוצלח עם החברותא, עייף ומותש אך מלא סיפוק. בעודי מחכה לארוחת הצהרים שאחותי מבשלת, אני שם לב למכתב שמונח על השולחן על המכתב היה כתוב את שמי המלא והכתובת של הבית, זה ריגש אותי מאוד למען האמת, לא ידעתי שיש מישהו שממש מתעניין בי עד כדי כך שהוא שולח לי מכתב באופן אישי.

פתחתי את המכתב בהתרגשות, וברגע אחד כל רגש השמחה וההתרגשות שלי התהפך לרגש של פחד וחרדה, התברר שהמכתב נשלח מטעם המוסד לביטוח לאומי, והוא בעצם הודעת חוב על סך של כ10,000 ₪. לא ידעתי מה זה אומר בדיוק, היה לי מוזר מאיפה הגיע החוב הזה, אני לא לוויתי כסף בכזה סכום ובוודאי שלא מהמוסד לביטוח לאומי, אם כבר אז הולכים לבנק לא אליהם.

אחרי זמן קצר התברר לי שגם אחותי קיבלה מכתב זהה לחלוטין, היה לי מוזר, ביררתי איתה וגם היא לא לוותה מהם כסף, מה שכן שמתי לב שסכום החוב שלה היה קצת פחות מהסכום שהיה נקוב בהודעת החוב שלי, לפחות זה חצי נחמה.

רק אחרי בירור קצר הבנתי שכל מי שלא עובד צריך לשלם חובות לביטוח הלאומי, גם בלי שהוא לווה מהם כי ככה זה החוק, להרבה בחורי ישיבה ההורים משלמים עבור הילדים, אך במקרה שלי איך לומר עם כל הרצון הטוב של הורי לשלם זאת בעבורי, זה לא באמת היה ביכולתם.

אפילו שאנחנו משפחה קטנה רק אני אחותי וההורים, בכל זאת הניירות הצבעוניים האלה מה שמכנים כסף, הם היו חסרים אצלנו בבית, אפילו שזה רק נייר, המצרך הזה היה קשה מאוד להשגה בעבור הוריי ובמיוחד באותה התקופה, אימא שלי עקרת בית ולא ממש יכולה לצאת ולהביא כסף עקב ענייני בריאות, ואבא עובד קשה מאוד כדי להביא פרנסה לבית, ואת זה הוא בקושי מצליח אם בכלל.

הימים עוברים אני ואחותי מנסים למצוא דרך כדי להשיג את סכומי הכסף, ולבנתיים אנו זוכים לקבל עוד ועוד מכתבים "אישיים" שבכל אחד מהם הסכום הולך וגודל, וגם נוספים עוד ועוד שורות אזהרה.

למכתב הבא הביטוח הלאומי החליפו את גוון המעטפה לאדום, וזה כבר לא היה עוד מכתב, אלא איום מפורש "הוצאה לפועל" זה מה שהופיע בכותרת, לא צריך לתאר לכם מה שעבר לי בראש באותו הרגע, עד כאן! זהו די די! אני אומר לעצמי צריך לעשות משהוא ומהר.

כסף לא היה לי להביא להם באותו הרגע, אז עשיתי מה שיכולתי לעשות באותו הרגע, הלכתי להתפלל בקברו של האדמו"ר מזוועהיל, עשיתי את הסגולה הידועה של שני חמישי שני, והתפללתי לה' שבזכות הצדיק נראה ישועות גדולות בקרוב, ואני מבטיח לפרסם כשהוושע.

ביום שני האחרון, התפללתי מעומק הלב ממש, דמעות זלגו מעיניי, אבל הייתי בטוח שהישועה שלי ושל אחותי קרובה לבוא, נפרדתי מהקבר של הצדיק אחרי שהדלקתי נר ותרמתי כמה שקלים לצדקה לזכות הצדיק, ואני הולך בדרכי לכיוון הבית כשאני שקוע במחשבות על מה אני הולך לעשות עכשיו.

פתאום אני פוגש ידיד ותיק שלא פגשתי אותו כבר שנים, אחרי ששאלתי בשלומו כנהוג, תוך כדי שיחה התברר שהוא סוג של עסקן ויש לו השפעה על המוסד לביטוח לאומי, נפרדתי ממנו בהבטחה שהוא ינסה לראות מה הוא יכול לעשות בנידון.

אני מתמלא ברגש של שמחה, סוף סוף רואים אור בקצה המנהרה. אני חוזר לבית שמח ומאושר רוצה לבשר זאת לאחותי ולהורי שהנה דיברתי עם עסקן אחד שינסה לעזור בנידון, ואין מה לדאוג מההוצאה לפועל.

אך כשאני מגיע לבית, אני רואה את הורי ואחותי יושבים יחד, נראים מודאגים ועצובים. מה קרה זרקתי שאלה באוויר, קיבלנו מכתב אמרה אחותי וזה לא מהביטוח הלאומי! לא ידעתי עם המשפט הבא מבשר טובות או חלילה...

המכתב שנועד עבור הורי, נשלח מטעם ישיבת ******* אחת מהישיבות הידועות והמוצלחות בעולם הישיבות, לרגע חשבתי שהם רוצים שאני יכנס ללמוד שם אולי... אבל תוכן המכתב היה דווקא משהוא אחר, הם הודיעו לנו שהם הבעלים החדשים של הדירה שלנו. הדירה שלנו היא דמי מפתח זה לא בדיוק שכירות וזה גם לא דירה של ההורים שלי. הבעל הבית הזקן שהיה ניצול שואה נפטר והוריש את הדירות שלו לישיבה, וכרגע זה הקדש להם. באותו הרגע לא הבנתי בדיוק מה זה אמור להיות אכפת להורים שלי מי בדיוק הבעלים של הבית, העיקר שנוכל לגור בדירה ולשלם את דמי השכירות בזמן וזהו.

וביננו למה שיהיה אכפת למישהו מהדירה הזו, הדירה קטנה וישנה עם קירות מתקלפים, ובחורף כל הבית שלנו מתמלא בדליים, הברכה של הגשם חודרת את תקרת הבית ואנו נאלצים לאסוף אותם עם דליים, כדי שהברכה הזו לא תהפוך לבריכה.

כמה ימים אחרי, אני חוזר לבית ומוצא את הנציגים של הישיבה אצלנו בחצר של הבית, הבנתי שמשהו שונה קצת מבעל הבית הקודם... הם הציגו את עצמם דיברו עם אבא בעיקר, והציגו את התוכנית שלהם, הם רוצים לעשות שינויים במבנים ובדירות שהם ירשו. ובגלל שהדירות הקדש, הם צריכים להוציא מהם את המקסימום לטובת הישיבה כמובן, ואם על הדרך הם ידרכו על הראש של הדיירים המסכנים זה לא נורא, כי מצווה כזו זה מצווה גדולה ולא משנה עם על הדרך יפגעו כמה אנשים...

כבר בסוף של אותו השבוע הם הגיעו שוב עם תוכנית מפורטת, על החצר של הבית אנחנו לאלץ לוותר, כי שם הולך להיבנות בניין מפואר שיהווה הכנסה מכובדת לישיבה. ובמילים פשוטות מסביב המחסן שבו אנו גרים הולכים להיבנות להם ארמונות פאר, ואנחנו נוותר על החצר ונהנה ממוזיקת הרקע של מקדחות ופטישים.

אז נפתח בעבורנו עולם מושגים חדש שהתוודינו אליו בעל כורחנו, חוזים עורכי דין בתי משפט, ואם צריך זה לא מספיק כדי לשכנע אותנו על הצורך של ההקדש, יש גם אנשים שיודעים לשכנע בצורות שונות ומשונות, אנשים שהם פשוט לא מהעולם הזה אלא מהעולם התחתון.

אין ספק התקופה הזו הייתה קשה וסוערת, כאילו לא מספיק לנו הסיפור עם הביטוח הלאומי, והסיפור עם הדירה עכשיו, וכן כנראה שזה לא הספיק והשענת הכלכלית היחידה שהייתה לנו באותה התקופה נשברה, ודווקא אז אבא פוטר מעבודתו.

לא קשה לתאר את האווירה המתוחה ששרה בבית באותה התקופה, אנו טרודים ולא יודעים מה ילד יום, על שידוכים מי מדבר בכלל.

בבית שעדיין גרנו בו התחלנו להרגיש את המחסור הגדול בכסף, וכך גם בכל הדברים הנצרכים לחיים בסיסים כמו אוכל אפילו זה היה כבר מצרך לא נפוץ אצלנו בבית. בתוך תוכי ידעתי שכמו שכל דבר טוב חולף כך זה גם בדברים הפחות טובים.

באחד הלילות, כשישבנו בסלון בחושך כדי לחסוך חשמל, נשמעה דפיקה חזקה בדלת. כולנו קפצנו בבהלה. אבא ניגש בזהירות לפתוח את הדלת כולנו היינו במתח, עומדים מאחוריו ובראש המחשבות רצות לכל עבר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה