ביקורת ספרות מיומנו של בחור ישיבה / ישי משה

  • הוסף לסימניות
  • #1
שם הכותר: מיומנו של בחור ישיבה
המחבר: ישי משה (שם בדוי ככל הנראה)
כריכה רכה. 160 עמ'. הוצאה עצמית.


כשראיתי את הספר / קונטרס 'מיומנו של בחור ישיבה' בדוכן מכירת הספרים בבית הכנסת, לא הייתה לי שום סיבה בעולם לפתוח אותו ולראות במה מדובר. (ופה אני כבר משקר לצורך הרושם. האמת שהיו כמה וכמה סיבות. ראשית, סיימתי את תפילת הלחש זה מכבר, וחזרת הש"ץ לא נראתה באופק. שנית, שאר הספרים שעמדו ליד הספר הנ"ל עסקו בנושאים תורניים משמימים למדי, וסליחה מהרה"ג שחיבר ספר עב כרס על הלכות מים אחרונים בספירת העומר, כולל תשובות חדשות ממרן שה"ת).
'מיומנו של בחור ישיבה'. בינינו, יומן של בחור ישיבה זה ז'אנר די לעוס. ברגע זה עולים במחשבתי לפחות עוד חמישה ספרים שבנויים על הקונספט הזה. רובם מנקודת מבט 'משגיחית' ומעצבנת למדי.
אבל אז נזכרתי שלפני כמה חודשים התקשר אליי ידיד טוב כאשר הוא חנוק מצחוק וממליץ בכל פה על הספר הנ"ל. זו הסיבה שזרקתי לעבר הספר עוד חצי מבט. ואז הבחנתי בקריקטורה המשעשעת (פרי מכחולו של אור רייכרט) המופיעה על הכריכה, בה נראית דמותו של בחור ישיבה המתנמנם עמוקות על גבי גמרא עבה, כשהוא חולם שהוא עושה שטייגען עצום ונורא.

1591012237696.png

קיצורו של דבר, פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. מרוב שקיעוּת לא שמתי לב שחזרת הש"ץ יצאה לדרך בלעדיי. פספסתי קדושה וכמעט גם את ברכת כהנים. ואז המצפון שלי אמר לי שאם קראתי בספר כל כך הרבה זמן - מן הראוי שגם ארכוש אותו. (אתם שומעים ילדים? אז מה אתם סתם עומדים וקוראים שם את הקומיקסים?).

השקעתי את חמישה עשר השקלים, ורכשתי את הספר.
מה אומר לכם? הרבה זמן שלא קראתי חומר כל כך משובח. הומור איכותי, כתיבה מעולה, שנינות ישיבתית פיקנטית מהסוג הטוב, קצת חריף מלמעלה (כמו פלאפל אשכנזי), ועם נגיעות של 'מסר' שרק משביחות את ההנאה.

//ז'אנר
מעבר לזה שהספר נקרא 'מיומנו של', הוא לא ממש יומן. הוא לא כתוב כרונולוגי, ולא פותח כל קטע ב'יומני היקר'. הז'אנר הוא חד וחלק קומדיה.
חסרים ספרי קומדיה בספרות החרדית. אם משום שאין מספיק כותבים מוכשרים, אם משום שאין לזה ביקוש (רמז: לא נכון), ואם משום שספאסנישט (רמז: נכון).
יש ספרי בדיחות, יש מאספים של טורי הומור, אבל ספרות קומדיה ממש - נדירה במחוזותינו.
נקווה שהספר יהיה סנונית ראשונה (בעצם שניה, אחרי תן לישון געציל) ויפתח את השער לבאים אחריו.

//מבנה הספר
הספר בנוי מכמה עשרות פרקים קצרים. כל פרק הוא בן 3-4 עמודים ומכסה נושא מחייו של בחור ישיבה. חתונה, שידוכים, כביסות, ת"ת, חברותות, וכן על זה הדרך. בסוף כל פרק יש קטע בפונט אחר שהוא ה'מוסר השכל', קטע רציני יותר שתוקף מזווית מיושבת את אותו נושא. יצוין שגם החלק הזה כתוב באותה חינניות וישירות שמאפיינת את כל הספר. אבל הוא פחות מעניין. מה לעשות.
בתחילה תהיתי מה הייתה המטרה העיקרית שלשמה הספר נכתב. האם המסרים נכתבו לשם המסר, והולבשו במחלצות של הומור כדי שיחליקו היטב בגרון, כפי שרומזת ההקדמה, או שמא הקומדיה נכתבה לשם הבידור וההנאה, ואחר כך נוספו קטעי המסר כדי שבכל זאת תהיה לדוד משה סיבה טובה לקנות את הספר ליום הולדת של אחיינו. כנראה שהאמת נמצאת כמו תמיד אי שם באמצע.

//הדמויות
כדרכן של קומדיות, אין בספר הרבה דמויות. יש דמות ראשית אחת, וכמה דמויות רקע בודדות נוספות.
  • 'ישי', הגיבור הראשי, המספר - בחור ישיבה בשידוכים בן עשרים וקצת, מגדל זקן, מעשן, ונמנה על קהילת תלמידי החזון איש. הוא מאופיין בבטלנות, עצלנות, בלגניסטיות, חוסר כנות עצמית, וכנות עצמית בשפע (תשאלו: איך שני האחרונים מסתדרים ביחד? בשביל זה תצטרכו לקרוא את הספר...)
  • 'פונקטפרקרט' - חבר החדר של ישי. טיפוס מרובע וחובב סדר וניקיון. (תשאלו: איך פונקטפרקרט וישי מסתדרים ביחד? זהו שהם לא)
  • 'שמרלפפיר' - החברותא של ישי שמתארס ומתחתן במהלך הסיפור.
  • 'שטרודלמאכער' - הזקן מהשטיבלאך שאין לו הנאה בעולמו אלא לרטון על הדור הצעיר של היום ולספר על השנים שבהן הוא היה בישיבה.
  • המשגיח - אין צורך להסביר.

//ביקורת
מה שהפריע לי בספר הוא בעיקר רמת הגימור הטכנית שלו. יש בו יחסית הרבה שגיאות כתיב וטעויות פיסוק, העימוד שלו מעצבן, הוא כתוב בפונט שלוקח זמן להתרגל אליו, אין 'תוכן העניינים', ועוד כל מיני פיצ'יפקעס שכאלה.
וזה ממש חבל. כי בתשלום של כמה שקלים ל@מ. י. פרצמן למשל או לכל עורך לשוני וספרותי אחר, היה אפשר לקחת את החומר המשובח הזה ולעשות ממנו דבר מושלם יותר ממה שהוא.
יש למשל פרק שלם שכתוב בארמית. זה די נחמד ומגניב, ואני בטוח שהכותב מאד גאה בפרק הזה, אבל כל עורך אובייקטיבי היה אומר לו להעיף את הפרק הזה היישר לגניזה או לספרים של הרבי מנדל. הוא לא תואם לקונספט, סתם תקוע שם כחיזרא במסאנא.

//מי יהנה במיוחד מהספר
  • הורים שיש להם בן בישיבה ורוצים לנסות להבין מה עובר עליו שם.
  • מי שנזכר בנוסטלגיה בשנותיו בישיבה, מי שאי פעם הסתכסך עם המשגיח, עשה משמר בליל שישי, נסע בטרמפים לצפון, גנב טשולנט מהמטבח המוסדי, התגעגע הביתה, חזר הביתה והתגעגע לישיבה. בקיצור, כל מי שלמד בישיבה וכבר הספיק לשכוח מה ההבדל בין נכסי מילוג לנכסי צאן ברזל.

// מי פחות יהנה מהספר
  • מי שאין לו רקע תורני או ישיבתי בכלל. הוא לא יבין הרבה מהפאנצ'ים. (אבל גם החלקים שהוא כן יבין שווים לא מעט)
  • מי שלא יקרא את הספר.

מדד הפיצה:
7 מתוך 8 משולשים. עם זיתים, בצל ופטריות.
(משולש אחד ירד בגלל הגימור הירוד והפרק בארמית)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ממ... כריכת הספר נראית לי קצת מזלזלת...
לא קראתי (למרות שהפוסט עשה לי חשק לקום ולקנות את הספר. אהה, אופסס... אני בבידוד),
אבל לספר שבנוי כקומדיה לא רואה בעיה באיור כזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
נהדר!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
סקירה מעניינת, מדויקת והומוריסטית כמו נושאה.
(אולי כיוון שאיני מחבבת כל-כך קומדיות - קצת הציקו לי חלקים בסקירה, שהתפרשו אצלי כזלזול...)

אבל למרות הניסוח המשכנע ביותר, כנראה שלא אקנה את הספר, כי
א. מעולם לא הייתי בחור ישיבה. (אם כי תוהה אני אם בעלי יוכל ליהנות מהספר הזה...)
ב. מבחינתי חוסר הקפדה על הגשה נאותה באיות ודקדוק וגם בניראות החיצונית מוריד יותר ממשולש פיצה אחד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
לשכוח לעמד את הספר זה כמו לשכוח לשים את הפיצה בתנור,
גם לא אכיל, גם יתפח ויתפח עד שיימכר בבתי כנסת במבצע שנים בעשר.
חבל מאד.
אם התוכן הוא משובח, הוא יחטף כלחמניות טריות, גם כשיהיה כתוב בפונט הכי מעצבן בעולם.
עובדה שלאחר יום מאז שראיתי את הספר בדוכן הספרים של בלוי, הוא כבר לא היה שם. ולי לא היה מה לקרוא...
ולעומת זאת, שאר הספרים התורניים שם, המעומדים יפה יפה, ממתינים לקונה עד ביאת גואל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אם התוכן הוא משובח, הוא יחטף כלחמניות טריות, גם כשיהיה כתוב בפונט הכי מעצבן בעולם.
עובדה שלאחר יום מאז שראיתי את הספר בדוכן הספרים של בלוי, הוא כבר לא היה שם. ולי לא היה מה לקרוא...
ולעומת זאת, שאר הספרים התורניים שם, המעומדים יפה יפה, ממתינים לקונה עד ביאת גואל.
סובייקטיבית, אינני מסוגל לכבד ולקרוא באופן רציני תוכן שבעליו אינו מכבד אותו,
לא עלוני שבת עם פונט ברירת מחדל, וקל וחומר לא ספרים כאלו.
מאמין שיש אנשים שונים בעולם.
והספר ההוא נחטף בגלל הפוסט של הדוויג...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
סובייקטיבית, אינני מסוגל לכבד ולקרוא באופן רציני תוכן שבעליו אינו מכבד אותו,
לא עלוני שבת עם פונט ברירת מחדל, וקל וחומר לא ספרים כאלו.
מאמין שיש אנשים שונים בעולם.
והספר ההוא נחטף בגלל הפוסט של הדוויג...
כנראה שלכבודו יש מספיק תוכן לקרוא, שיש לו את הפריבילגיה לערוך סלקציה...
אנשים אחרים מרגישים כנראה שאם העלון היחיד שיש בו מה לקרוא כתוב בפונט של גוטמן, זה לא ממש שיש להם ברירה...
אפשר לקחת כדוגמא את העלון הנפלא 'אז נדברו', שמודפס בכתב יד מזעזע, עם אותיות קטנות, עם כתיבה לא הכי תקניתתתת, אבל יש בו מה לקרוא! ואלפי אנשים הורסים מדי שבת את עיניהם בשביל לקרוא בו שורה נוספת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אנשים אחרים מרגישים כנראה שאם העלון היחיד שיש בו מה לקרוא כתוב בפונט של גוטמן, זה לא ממש שיש להם ברירה...
אפשר לקחת כדוגמא את העלון הנפלא 'אז נדברו', שמודפס בכתב יד מזעזע, עם אותיות קטנות, עם כתיבה לא הכי תקניתתתת, אבל יש בו מה לקרוא! ואלפי אנשים הורסים מדי שבת את עיניהם בשביל לקרוא בו שורה נוספת...
א. יש גם כושים שמצביעים לטראמפ, וניקים בפרוג שלא מתנגדים לרפורמה באתר. אז מה.
ב. אז נדברו לא יכול לקבל עימוד נורמלי, זה לא שמחפשים מתנדב. הז'אנר המיוחד והשנוי במחלוקת, סימני הקריאה הרבים והנוסח החופשי מדי, אין נשמרים אלא בפחות שבכלי חרס.
לא קוראים אותו למרות העימוד, אלא בגללו.
אם הוא היה מעומד כהלכה, ונכנס להתחרות בנישת הממוסדים המסודרים הממושקפים והמרובעים, לא היה לו כל סיכוי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
א. יש גם כושים שמצביעים לטראמפ, וניקים בפרוג שלא מתנגדים לרפורמה באתר. אז מה.
ב. אז נדברו לא יכול לקבל עימוד נורמלי, זה לא שמחפשים מתנדב. הז'אנר המיוחד והשנוי במחלוקת, סימני הקריאה הרבים והנוסח החופשי מדי, אין נשמרים אלא בפחות שבכלי חרס.
לא קוראים אותו למרות העימוד, אלא בגללו.
אם הוא היה מעומד כהלכה, ונכנס להתחרות בנישת הממוסדים המסודרים הממושקפים והמרובעים, לא היה לו כל סיכוי.
הוא שולח במייל כל שבוע את העלון בשני פורמטים.
אחד זה עם כל הסימני שאלה והקריאה!!!!!!!!
והשני מיושב בדעתו עם אותיות יקיות מרובעות.
יש איזה גיל שבו אתה עובר לקרוא את המרובע.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה