הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #41
עמוד ד: נכתב בצד
בבוקר שאלה אותי אשת הסויפר אם יש בעיה בשלפוחית.
מסתבר שכל הגיחות שלי מן המיטה למחשב כן נקלטו בססמוגרף הרגיש שלה.
"הטור מוכן" עניתי לה בקול סדוק מעייפות.
-
הטור כבר היה מוכן מתישהו בלילה. אלא שעדיין לא העזתי לשלוח את הקובץ. התכנון היה לעבור עליו עוד פעם בבוקר, מתוך רעננות ירוקה בניחוח שמפו פינוק.
רקדתי את כל הדרך למיטה, חוגג את ניצחוני באפילת המסדרון, על מצע נשימות וחרחורים והתהפכויות שעלו מחדר הילדים.
ביומיום אני סופר עד אחד וחצי ונרדם. הלילה זה נתקע קשות. התהפכתי מצד לצד כשניצל הודו, ולא השחמתי אפילו בקצוות. הכוכבים הציצו אלי מבעד לחרכי התריס כאל אחד משלהם, ושורות אקראיות מן הטור קפצו מולי כמו בטלפרומפטר עם ווירוס.
על משכבי באותו לילה התעכבתי על כל מיני אמירות וביטויים ומשפטים שזכיתי לכתוב, כשרעיונות ליטוש מבריקים הבזיקו בי שוב ושוב. כמו חיצים של אדרנלין הם נורו מאזור הכליות היישר למוח, מניסים בדרכם את גושי העייפות שניסו להרדים את טריליוני התאים המחוללים סביבם בחדווה, ושיגרו אותי פעם אחר פעם אל הגומחה, לתקן ולשייף ולמחוק ולשכתב ושוב למחוק ולהחזיר, להשמיט פסיק ולהחזיר אותו לאחר קריאה נוספת ושוב למיטה ושוב למחשב שאם אינני טועה כבר פיהק בעיניים אדומות.
כמובן שכל תיקון הביא אותי לחזור ולקרוא את הטור כולו, לראות איך השינוי משתלב במכלול. כאן עליתי לראשונה על התופעה הבלתי מובנת הזו, כשפעם אני מתמוגג מכל שורה, עד שאני יכול לדמיין את העיניים הנדהמות של הקורא תוהות – מי הגאון הזה שמצליח לכתוב ככה. ופעם אני חושב: מה זה הטמטום הזה. אוסף של איכס פתטי ונלעג, מטופש ומתחנחן, דביק ומעושה שבא להקיא.
בפעם המיליון מאתיים אלף שקראתי את הטקסט, פשה בי מיאוס נורא הוד מול תצבורת המילים המתאמצות אותן כבר ידעתי לדקלם על פה. ידעתי ששוב לא אוכל לקרוא את הטור לנצח.
כשהגיע זמן קריאת שמע של תרח'ס מניין הלכתי לישון עם עופרת בחזה, אולם כאמור, עם בוקר התפוגג כל זה ושוב הייתי על גג העולם: הטור מוכן!
אחרי התפילה התיישבתי בגומחה, נכון למשימת חיי: לשגר את הגיגיי הנלבבים לאומה.
הדרך לאומה, אמר רצף סיני מזדמן פעם, עוברת אצל העורך. ואת העורך, מובן מאליו, יש להרשים.
את המהמורה הזו לא צפיתי מראש. איך צריכה להיראות ההודעה לעורך?
הרי לא יעלה על הדעת לשלוח את הקובץ בלי כמה מילים מצורפות שיעידו על... על מה בעצם?
מצד אחד אני רוצה לשתף אותו בלילה הסוער שעבר על כוחותינו בעת מילוי המשימה, שלא יחשוב שזה הגיע ככה מהשרוול. השקעתי, רבינו. מנגד, הרי איזה טעם יהיה לזה אם אפול עליו עם כל הבלגנים העגומים האלו. בסוף הוא עוד עלול לחשוב שאני איזה חובבן שכותב טורים מחדר הכביסה שלו.
כמובן שאני מבקש להציג את עצמי כמקצוען מזקנקנו ומעלה, כזה שעתותיו לא פנויות בידו בשביל לטרחן עם מגילות על הטור ומאחורי קלעיו, מצד שני, חשוב לא להצטייר כצלופח רובוטי קפוא מדי שעושה את מה שעושה כלאחר יד.
צריך איזה משפט נונשלנטי מתוחכם, שיתן אמירה עניינית קטנה ופתח לביקורת אם יש, בתקווה מרומזת היטב שלא, ושיבין בבקשה שאני מחכה לתגובה, אם כי אינני נואש אליה, למרות שאני כן.
התזמון. גם הוא נושא חשוב. בבחינת אמור לי מתי אתה שולח מיילך ואומר לך מי אתה. הכי בנאלי לשלוח טור בשעה 19:30 ככה, לא באמצע הסדר אבל לא מאוחר מדי, בין ארוחת ערב למעריב, שעה כזו צו"לניקית, אם אפשר להגדיר כך שעה. מנגד, מייל שיישלח בשעה 3:17 בלילה, אין ספק שתהיה בזה אמירה מהדהדת.
לאור התובנה הזו הוחלט לרסן את הרצים הדחופים עד לסביבות אותה שעה מהדהדת. עד אז ניסחתי טיוטות ובדקתי תקדימים ואספתי השראה מספרות עממית, בניסיון למצוא פתרון לשאלה: מה לכתוב לו לעורך עם הטור הנשלח לראשונה.
לבסוף, באזור חצות הלילה, הבנתי שצריך לעשות סדר באופציות. שרבטתי בהודעת המייל את מה שיש לתמצת באותו משפט באופן אלגנטי. עוד בישיבה קטנה למדתי שקודם כל צריך לסדר את הדברים ורק אחר כך להתפייט:
אל תהיה זבל, תגיב. תחמיא גם.
ואני שונא שנוגעים לי בכתבה
ואני מקווה שברור לך שמגיעה לטור כזה הפנייה בולטת בשער
ושהגרפיקאי בשקל ינסה להתעלות על עצמו עם העימוד
ושתבין שיש לך עסק עם מקצוען אמתי שעושה לך טובה גדולה שהוא בכלל מסתכל עליך, רק תמצמץ ואלף עורכים רודפים אחרי
והנה עכשיו אחרי 3 בלילה, כי אני איש עסוק וחשוב מאוד שלא ישן בלילה
ועוד
עכשיו השאלה איך מצמצמים את כל זה למשפט אחד מנצח.
רפרפתי מהורהר עם העכבר על המסך, מחכך את הסמסונג הוותיק שלי בשפמי שידע ימים קצוצים יותר. שערה אחת נתפסה בכיסוי הסדוק וכמעט צווחתי בכאב.
רק כאשר פקחתי את עיני ראיתי את הברוך. הקליק הוקלק וההודעה נשלחה.
בעוד ליבי מזנק לגרוני, בתנועה אוטומטית ביקשתי ללחוץ על ביטול. היד המגששת שלי לא מצאה את העכבר השטני, וכשמצאתי וכבר מיקמתי על הביטול, בדיוק אז נפלה האופציה מהחלון. לרגע שקלתי גם אני ליפול מאיזה חלון.
זהו. את הנעשה אין להשיב.
בבוקר שאלה אותי אשת הסויפר אם יש בעיה בשלפוחית.
מסתבר שכל הגיחות שלי מן המיטה למחשב כן נקלטו בססמוגרף הרגיש שלה.
"הטור מוכן" עניתי לה בקול סדוק מעייפות.
-
הטור כבר היה מוכן מתישהו בלילה. אלא שעדיין לא העזתי לשלוח את הקובץ. התכנון היה לעבור עליו עוד פעם בבוקר, מתוך רעננות ירוקה בניחוח שמפו פינוק.
רקדתי את כל הדרך למיטה, חוגג את ניצחוני באפילת המסדרון, על מצע נשימות וחרחורים והתהפכויות שעלו מחדר הילדים.
ביומיום אני סופר עד אחד וחצי ונרדם. הלילה זה נתקע קשות. התהפכתי מצד לצד כשניצל הודו, ולא השחמתי אפילו בקצוות. הכוכבים הציצו אלי מבעד לחרכי התריס כאל אחד משלהם, ושורות אקראיות מן הטור קפצו מולי כמו בטלפרומפטר עם ווירוס.
על משכבי באותו לילה התעכבתי על כל מיני אמירות וביטויים ומשפטים שזכיתי לכתוב, כשרעיונות ליטוש מבריקים הבזיקו בי שוב ושוב. כמו חיצים של אדרנלין הם נורו מאזור הכליות היישר למוח, מניסים בדרכם את גושי העייפות שניסו להרדים את טריליוני התאים המחוללים סביבם בחדווה, ושיגרו אותי פעם אחר פעם אל הגומחה, לתקן ולשייף ולמחוק ולשכתב ושוב למחוק ולהחזיר, להשמיט פסיק ולהחזיר אותו לאחר קריאה נוספת ושוב למיטה ושוב למחשב שאם אינני טועה כבר פיהק בעיניים אדומות.
כמובן שכל תיקון הביא אותי לחזור ולקרוא את הטור כולו, לראות איך השינוי משתלב במכלול. כאן עליתי לראשונה על התופעה הבלתי מובנת הזו, כשפעם אני מתמוגג מכל שורה, עד שאני יכול לדמיין את העיניים הנדהמות של הקורא תוהות – מי הגאון הזה שמצליח לכתוב ככה. ופעם אני חושב: מה זה הטמטום הזה. אוסף של איכס פתטי ונלעג, מטופש ומתחנחן, דביק ומעושה שבא להקיא.
בפעם המיליון מאתיים אלף שקראתי את הטקסט, פשה בי מיאוס נורא הוד מול תצבורת המילים המתאמצות אותן כבר ידעתי לדקלם על פה. ידעתי ששוב לא אוכל לקרוא את הטור לנצח.
כשהגיע זמן קריאת שמע של תרח'ס מניין הלכתי לישון עם עופרת בחזה, אולם כאמור, עם בוקר התפוגג כל זה ושוב הייתי על גג העולם: הטור מוכן!
אחרי התפילה התיישבתי בגומחה, נכון למשימת חיי: לשגר את הגיגיי הנלבבים לאומה.
הדרך לאומה, אמר רצף סיני מזדמן פעם, עוברת אצל העורך. ואת העורך, מובן מאליו, יש להרשים.
את המהמורה הזו לא צפיתי מראש. איך צריכה להיראות ההודעה לעורך?
הרי לא יעלה על הדעת לשלוח את הקובץ בלי כמה מילים מצורפות שיעידו על... על מה בעצם?
מצד אחד אני רוצה לשתף אותו בלילה הסוער שעבר על כוחותינו בעת מילוי המשימה, שלא יחשוב שזה הגיע ככה מהשרוול. השקעתי, רבינו. מנגד, הרי איזה טעם יהיה לזה אם אפול עליו עם כל הבלגנים העגומים האלו. בסוף הוא עוד עלול לחשוב שאני איזה חובבן שכותב טורים מחדר הכביסה שלו.
כמובן שאני מבקש להציג את עצמי כמקצוען מזקנקנו ומעלה, כזה שעתותיו לא פנויות בידו בשביל לטרחן עם מגילות על הטור ומאחורי קלעיו, מצד שני, חשוב לא להצטייר כצלופח רובוטי קפוא מדי שעושה את מה שעושה כלאחר יד.
צריך איזה משפט נונשלנטי מתוחכם, שיתן אמירה עניינית קטנה ופתח לביקורת אם יש, בתקווה מרומזת היטב שלא, ושיבין בבקשה שאני מחכה לתגובה, אם כי אינני נואש אליה, למרות שאני כן.
התזמון. גם הוא נושא חשוב. בבחינת אמור לי מתי אתה שולח מיילך ואומר לך מי אתה. הכי בנאלי לשלוח טור בשעה 19:30 ככה, לא באמצע הסדר אבל לא מאוחר מדי, בין ארוחת ערב למעריב, שעה כזו צו"לניקית, אם אפשר להגדיר כך שעה. מנגד, מייל שיישלח בשעה 3:17 בלילה, אין ספק שתהיה בזה אמירה מהדהדת.
לאור התובנה הזו הוחלט לרסן את הרצים הדחופים עד לסביבות אותה שעה מהדהדת. עד אז ניסחתי טיוטות ובדקתי תקדימים ואספתי השראה מספרות עממית, בניסיון למצוא פתרון לשאלה: מה לכתוב לו לעורך עם הטור הנשלח לראשונה.
לבסוף, באזור חצות הלילה, הבנתי שצריך לעשות סדר באופציות. שרבטתי בהודעת המייל את מה שיש לתמצת באותו משפט באופן אלגנטי. עוד בישיבה קטנה למדתי שקודם כל צריך לסדר את הדברים ורק אחר כך להתפייט:
אל תהיה זבל, תגיב. תחמיא גם.
ואני שונא שנוגעים לי בכתבה
ואני מקווה שברור לך שמגיעה לטור כזה הפנייה בולטת בשער
ושהגרפיקאי בשקל ינסה להתעלות על עצמו עם העימוד
ושתבין שיש לך עסק עם מקצוען אמתי שעושה לך טובה גדולה שהוא בכלל מסתכל עליך, רק תמצמץ ואלף עורכים רודפים אחרי
והנה עכשיו אחרי 3 בלילה, כי אני איש עסוק וחשוב מאוד שלא ישן בלילה
ועוד
עכשיו השאלה איך מצמצמים את כל זה למשפט אחד מנצח.
רפרפתי מהורהר עם העכבר על המסך, מחכך את הסמסונג הוותיק שלי בשפמי שידע ימים קצוצים יותר. שערה אחת נתפסה בכיסוי הסדוק וכמעט צווחתי בכאב.
רק כאשר פקחתי את עיני ראיתי את הברוך. הקליק הוקלק וההודעה נשלחה.
בעוד ליבי מזנק לגרוני, בתנועה אוטומטית ביקשתי ללחוץ על ביטול. היד המגששת שלי לא מצאה את העכבר השטני, וכשמצאתי וכבר מיקמתי על הביטול, בדיוק אז נפלה האופציה מהחלון. לרגע שקלתי גם אני ליפול מאיזה חלון.
זהו. את הנעשה אין להשיב.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //