הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תקופת הקנטוניסטים.
שנת .1827
"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.
*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
שנת .1827
"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.
*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
Reactions: חיפאית!!!!, רבקה שמואל, בובה בובה ועוד 5 משתמשים8 //