הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
- הוסף לסימניות
- #1
מי טונה / מבוסס על סיפור אמיתי מאוד
הערב הזה היה חוויה מתסכלת בהחלט.
זה התחיל עוד ברגעים הקסומים ההם, כשסיימתי את כדורי הבשר שנותרו במעמקי הסיר והרגשה מוזרה התנחלה לי בלב, מחלחלת שם באכזריות: זהו זה. בזאת חתמתי את דיני למשך ששת השעות הקרובות.
אין קפה. אפילו לא שוקו. גם לא איזה בורקס קטנטן או פיצה חפה מפשע.
כלום. גורנישט. אפילו לא קפה. גם לא שוקו. או בורקס, או פיצה. או כלום.
שעה שקטה של עבודה עברה. היה צמא לי בפה, וגם רעב. יצאתי לטיול קטן במטבח, לבדוק אם צריך לנקות אותו. היה צריך לנקות שזיף אחד מהמקרר, אבל לאחריו גם השזיפים נגמרו. שעה נוספת. אי אפשר קפה. גם לא שוקו, או בורקס או פיצה. יש אולי פפסי? אין. קולה? גם אין. חלב יש, ברור. אבל אי אפשר חלב. אולי מיץ? אפשר להתפשר אפילו על המתוק של הילדים, מלא בצבעי מאכל דוחים. צורך השעה. אין, כמובן. רק החלב והקפה הקורצים לי ממרחק, כאילו שאני לא רואה אותם בעצמי.
עוד שעה. כבר ממש היה לי צמא. רק פפסי אחד קטן. או סבן אפ. אבל אין. נגמר, צריך לקנות. אי אפשר לקנות, הכל כבר סגור. וצמא לי בפה למשהו קר כזה, חותך. עוד טיול במטבח, אבל הוא כבר מבריק ומצוחצח. אין. שום. דבר.
חוזרת למחשב. מגרדת את הראש. מנסה להתרכז. רק פפסי, זהו. קפה פצפון.
בשתיים אני כבר אומרת די. צריכה משהו קר. מוכנה להתפשר על מים קרים לנפש עייפה.
אין מים קרים. כמובן. גם לא קרח.
מכניסה תבנית של מים למקפיא. עכשיו צריך לחכות שעה עד שיקפא. מה?! כבר אחת. ואני עדיין לא חלבית.
בשתיים אני מתלבטת אם שווה לי לחכות עוד שעה אחת בודדת ואחרונה, עד שלוש, בו יגיע הקפה המיוחל. או שעדיף ללכת לישון וחלאס. אבל אי אפשר ללכת לישון, אני רק צריכה את השלוק הקר הזה. הולכת למקרר. ריק, רק חלבי. הולכת למקרר השני. מגלה שם בקבוק של מי טונה, שהחברה בטעות כתבה עליו "משקה מוגז בטעם לימון". בפעם האחרונה שטעמתי את הטונה הזאת כמעט הקאתי. שווה? לא שווה. לא שווה? שווה.
אני לוטשת מבט בבקבוק והוא לוטש בי מבט חזרה, אני שואלת אותו ללא קול "אתה שווה את זה?" הוא שותק בענוות חן. באין ברירה אני מחליטה שאין ברירה. הולכת להביא כוס. חוזרת למקרר, מוזגת שני סנטימטרים בחיל ורעדה. מקרבת לפה, מברכת שהכל, יודעת שזה הולך להיות דוחה. אבל דוחה ממש. לא משלה את עצמי. יודעת שזה אמור להיות גרוע. אבל העיקר קר.
לוגמת, הקור ממלא לי את הפה. מסתובבת מהמקרר.
ואז. פתאום. למול עיני.
פפסי.
עומד סגור על המדף, בשקט, עניו, לא פוצה פה. קורץ לי משם כמו ידיד קרוב, 'ידעתי שחיפשת אותי. הנה אני פה'.
עומדת נטועה על מקומי. מי הטונה עדיין בפה, עוד לא נבלעו.
הערב הזה היה חוויה מתסכלת בהחלט.
זה התחיל עוד ברגעים הקסומים ההם, כשסיימתי את כדורי הבשר שנותרו במעמקי הסיר והרגשה מוזרה התנחלה לי בלב, מחלחלת שם באכזריות: זהו זה. בזאת חתמתי את דיני למשך ששת השעות הקרובות.
אין קפה. אפילו לא שוקו. גם לא איזה בורקס קטנטן או פיצה חפה מפשע.
כלום. גורנישט. אפילו לא קפה. גם לא שוקו. או בורקס, או פיצה. או כלום.
שעה שקטה של עבודה עברה. היה צמא לי בפה, וגם רעב. יצאתי לטיול קטן במטבח, לבדוק אם צריך לנקות אותו. היה צריך לנקות שזיף אחד מהמקרר, אבל לאחריו גם השזיפים נגמרו. שעה נוספת. אי אפשר קפה. גם לא שוקו, או בורקס או פיצה. יש אולי פפסי? אין. קולה? גם אין. חלב יש, ברור. אבל אי אפשר חלב. אולי מיץ? אפשר להתפשר אפילו על המתוק של הילדים, מלא בצבעי מאכל דוחים. צורך השעה. אין, כמובן. רק החלב והקפה הקורצים לי ממרחק, כאילו שאני לא רואה אותם בעצמי.
עוד שעה. כבר ממש היה לי צמא. רק פפסי אחד קטן. או סבן אפ. אבל אין. נגמר, צריך לקנות. אי אפשר לקנות, הכל כבר סגור. וצמא לי בפה למשהו קר כזה, חותך. עוד טיול במטבח, אבל הוא כבר מבריק ומצוחצח. אין. שום. דבר.
חוזרת למחשב. מגרדת את הראש. מנסה להתרכז. רק פפסי, זהו. קפה פצפון.
בשתיים אני כבר אומרת די. צריכה משהו קר. מוכנה להתפשר על מים קרים לנפש עייפה.
אין מים קרים. כמובן. גם לא קרח.
מכניסה תבנית של מים למקפיא. עכשיו צריך לחכות שעה עד שיקפא. מה?! כבר אחת. ואני עדיין לא חלבית.
בשתיים אני מתלבטת אם שווה לי לחכות עוד שעה אחת בודדת ואחרונה, עד שלוש, בו יגיע הקפה המיוחל. או שעדיף ללכת לישון וחלאס. אבל אי אפשר ללכת לישון, אני רק צריכה את השלוק הקר הזה. הולכת למקרר. ריק, רק חלבי. הולכת למקרר השני. מגלה שם בקבוק של מי טונה, שהחברה בטעות כתבה עליו "משקה מוגז בטעם לימון". בפעם האחרונה שטעמתי את הטונה הזאת כמעט הקאתי. שווה? לא שווה. לא שווה? שווה.
אני לוטשת מבט בבקבוק והוא לוטש בי מבט חזרה, אני שואלת אותו ללא קול "אתה שווה את זה?" הוא שותק בענוות חן. באין ברירה אני מחליטה שאין ברירה. הולכת להביא כוס. חוזרת למקרר, מוזגת שני סנטימטרים בחיל ורעדה. מקרבת לפה, מברכת שהכל, יודעת שזה הולך להיות דוחה. אבל דוחה ממש. לא משלה את עצמי. יודעת שזה אמור להיות גרוע. אבל העיקר קר.
לוגמת, הקור ממלא לי את הפה. מסתובבת מהמקרר.
ואז. פתאום. למול עיני.
פפסי.
עומד סגור על המדף, בשקט, עניו, לא פוצה פה. קורץ לי משם כמו ידיד קרוב, 'ידעתי שחיפשת אותי. הנה אני פה'.
עומדת נטועה על מקומי. מי הטונה עדיין בפה, עוד לא נבלעו.
