שיתוף - לביקורת מי שהלך היום בבית וגן בעיר הקודש ירושלים, היה רואה אותם

  • הוסף לסימניות
  • #1
למה לא כל יום פורים?

ככה כמו שזה,
בפשטות הכי פשוטה שיש.
ובאהבה הכי תמימה שיש.

מי שהלך היום בבית וגן בעיר הקודש ירושלים, היה רואה אותם.
בחורי חמד ממלאים את הרחובות בריקוד של אש קודש.

הולכים מאושרים, מדברים עם כולם, שמחים עם כולם.
אין מעמדות
ואין עדות.
רק אמת אחת של אהבה גדולה.

אף אחד לא חושב מה בדיוק חושבים עליו.
וגם לא יודע אם חושבים עליו.
ובעצם לא מזיז לו.
הוא כזה שמח עכשיו. כזה מאושר. מחובר לשמחה ורוקד איתה יחד.
קופץ במדרכה או בכביש איפה שיש מקום, ללא תמרורים וללא מעצור.
מסכים לפתוח יד לקבל ולתת.
מתברך ומברך כל אדם שעובר מולו בלי לדעת שם או משפחה.
ממש כמו עיוור בדרכים, שלא רואה מי עומד מולו, ורק מקשיב לקול.
והקול הוא קול יעקב,

ולא רק שם.
זה יום כזה, בלי מסכות ובלי פחד.
בלי מחסומים של דחייה או שנאה,
וכמעט בלי כלום.
רק אהבה.
והשמיים הם הגבול לאהבה שכזאת.

מחוברים, מחובקים עם העולם, ועם עצמם פנימה.
ושרים בהתרגשות של תינוק, שירי נשמה וקרבה.

לדמיין את העולם ככה,
בלי מסכות, יום יום, לא רק בפורים
כמה טוב היה כאן.
כמה אמת.
כמה תמימות,.
ככה פשטות.
ככה אהבה.
אהבה טהורה מלב אל לב, של אח לאח.
ללא פחד וללא דחייה.
ממש כמו ילדים קטנים, שלא יודעים לזהות מי חשוב יותר, ומי פחות.
או מי יש לו בית ענק ורכב גדול.
שצועקים מתי שהם רוצים,
ובוכים מתי שהם רוצים,
שרים בקול גדול ברחובות,
מספרים שקיבלו מכה מחבר,
ומשתפים כשלא קיבלו סוכריה על מקל.

עולם נקי וטהור.

ללא מסכות של הבדלי מעמדות.
ללא מסכות של הבדלי דתות,
ללא מסכות של הבדל גיל.
ללא מסכות שתלויות בהצלחה שלך.
ובעצם ללא הבדל כלל.
רק סתם כך.
בפשטות, בתמימות, באהבה ובנתינה. בלי סיבה. שום סיבה. רק כי אנחנו אחים.

כמה כייף לראות שיש עוד אפשריות לחיות כאן יחד. והם כאן. אפילו שזה רק ליום אחד.

לא סתם, פורים שמח.

 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הלוואי כל יום.
בעגלא ובזמן קריב...
רק לא הבנתי מה מיוחד בבית וגן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
וואו, איזה יפה שזה
תודה שהקפצת, שנהנה כולנו
את כותבת ממש ממש יפה
והתוכן כל כך אמת.
ככה אמת, בלי עוד כלום.

(בבית וגן יש הרבה ישיבות...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
בתור ישיבע-בוחר קלאסי התרגשתי מכל מילה.
פשוט וואו אחד ענק.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת לתת(?)
קטע שכתבתי ונראה לי משום מה כמו של בינה מלאכותית.

אני יודעת שבעולם יש דין ויש דיין.
אינני יודעת איך הדין עובד, אבל כנראה שזה עובד בצורה כזו, בה הנשמה שלנו יודעת את האמת:

הנשמה יודעת שכולנו אחד, וצריך אחדות.
הנשמה סולדת מחוסר קדושה,
הנשמה רוצה רוחניות, תפילה, לימוד תורה, מחשבות טובות.
הנשמה יודעת את העובדה שכולנו שווים והיא גם יודעת שלא טוב לשלוט ולנצל את הזולת, ושכעס זה דבר שלילי.
הנשמה רוצה לחוות ביטחון
הנשמה רוצה להתבטא, למלא את שליחותה.,

*
אבל אנחנו בעולם הזה, ובעולם הזה יש הסתרה.
זה המשחק, אילו לא היה הסתרה - לא היה מאבק,
כולנו היינו טובים וזהו, אבל כדי לקבל שכר, צריך לבחור בטוב.

אנחנו לא יודעים מה הרצון האמיתי של הנשמה.
אנחנו עוברים מסע, מחפשים בחוץ: הכרה, הערכה, תשומת לב.
אנחנו נלחמים, גם בזולת וגם בעצמנו.

והנשמה? היא שותקת, מקשיבה.
אבל גם כואבת את הנפרדות, את הריחוק, את השקר.

העולם פשוט, כל כך פשוט.
אנחנו בוחרים לחפש דרמות, כבוד, פרסום, קמצוץ של הכרה.
לפעמים גם מחפשים אשמה עצמית, כעס, תסכול.
שוכחים את הפשטות והיציבות שיש בנשמה.

הנשמה, לפני שירדה לכאן, הסכימה לקבל על עצמה סבל וכאב שיזכירו לה מי היא באמת, את המרגלית היקרה שהיא.
שהיא לא צריכה את העולם, אלא שהיא רוצה לתת, כל הזמן לתת. זה מה שיתן לה אושר.
אבל אנחנו לא נותנים לנשמה לתת. אנחנו כולאים אותה, נלחמים בה.
אולי כי גם לנתינה יש גבול, וצריך איזון.

כשהנשמה סובלת, זה מתבטא במחלות, בכאבים, בחרדות.

הנשמה תהיה משוחררת, כשנשחרר אותה.
כשניכנע לתורה ולמצוות מתוך אהבה ופחות מתוך כפיה,
כשנסכים להיכנע לעובדה שצריך לאהוב את עצמנו ואת העולם.

לשחרר את הנשמה,
זה להיכנע לחשיבה טובה.

אני חושבת שהדין בעולם - הוא השפיטה של עצמנו, אנחנו מאמינים ברע, אנחנו כועסים, אנחנו שופטים, אחנו חושבים רע, אנחנו מאמינים בדין.

התפקיד שלנו זה להפוך את החשיבה - לרחמים, לחמלה.

לא לשפוט. לדון לכף זכות.
לא לחשוב רע, לחיות בחשיבה טובה כמה שניתן.

אבל זה קשה, קשה לחיות כל הזמן בטוב.
יש מחשבות ויש חששות ויש תחושת אשמה ויש עולם של עשיה
שדורש לצאת מאזור הנוחות.
ויש את העולם מסביב, שמערער את החשיבה היציבה.

אבל זו המלחמה.
נאמר: טוב מושל ברוחו מלוכד עיר.

הנשמה רוצה טוב,
היא רוצה לחוש בסדר, ולא לחוש אשמה.
היא רוצה לחיות בתחושה טובה של שמחה, של רוגע.

כשנביא לנשמה את מה שהיא צריכה,
העולם יהיה יפה ומואר, הלוואי.


האמת - שהנשמה לא רק מתמודדת עם אמת ושקר,
היא פשוט, רוצה להתגלות ולהאיר.
בלי מסכות. פשוט להיות.
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫
שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

"אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
"אני מקשיבה, צדיק".
אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
"אה... אני. אה" הוא נתקע.
"הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

"אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
"למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
"ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
"שרולי הסמן".
יש משהו במגילת רות שמרחף.
לא ברקים, לא ניסים, לא נביאים.
רק שדות, שקט, פסיעות זהירות של אישה זרה שמבקשת מקום בעולם.
רק מילים קטנות שנאמרות בלחישה, אבל משהו בהן נע עמוק.
זו מגילה שאין בה דרמה רועשת – אבל יש בה סוד שקט, קדושה בלי הצגה.
ואני, כשאני פוגש את המגילה הזו, אני מרגיש איך היא נכנסת לי פנימה לאט.
לא מטלטלת – אלא מפעפעת.
כמו אור ראשון על אדמה עייפה.

זה ששומעים את מגילת רות בעיניים חצי עצומות, זה רק מוסיף למסתורין המעורפל של המגילה המקסימה הזאת.
משהו בי משתנה כשאני שומע את מגילת רות.
לא שינוי דרמטי, לא הבזק של הארה – אלא לחישה.
קול דק של תנועה.
היא לא אומרת לי מה לעשות, היא לא מצווה כלום, ובלי להבין. עד הסוף אינני מבין. משהו מתעורר בתוכי. ואני מחליט.
אני מחליט להיות נאמן.
להתמסר למשהו שאני עוד לא מצליח להגדיר.
אולי זו אהבה. אולי אמת. אולי פשוט לא לברוח כשקשה.

יש במגילה הזו שקט שמוביל.
רות לא יודעת לאן היא הולכת, אבל היא הולכת.
ואני מבין פתאום שגם אני יכול לצעוד, גם בלי מפה.
בלי ביטחון.
רק עם כוונה.
סודות שלא צריך להבין – צריך ללכת אחריהם.

:sleep:

מאז ומתמיד היה קשה לי לקום בבוקר.
יש בקרים שבהם הגוף שלי כבד כמו אדמה שלא נחרשה.
הראש עטוף בענן אפור,
והלב שואל בלי קול: בשביל מה? למי?

אני שוכב ויודע: אם לא אקום – כמעט איש לא ירגיש.
ואם אקום – מי ערב לי שמשהו ישתנה?

ואני נלחם ונלחם ונלחם.
לפעמים מנצח לפעמים מובס.

כמו נעמי, בתחושת ריק, כלום לא נשאר.
מתהפך מתהפך ולא מסוגל לקום.
לא רק מהמיטה — אלא מעצמי. מהשתיקה. מהעייפות שאין לה שם

והיום. יום אחרי המגילה, פתאום נפתח בי סדק ודרכו אני רואה את רות.
איך היא קמה.
לא כי יש לה כוח. לא כי היא יודעת מה יקרה.
היא קמה באהבה גם כשאין ודאות. ופוסעת בשדות לראות אילו שבולים יפלו בחלקה.

ואני שואל את עצמי — מה אם לקום זה לא ניצחון, אלא פשוט נוכחות?
מה אם ההחלטה לקום היא עצמה המעשה הקדוש?

אז אני לא מבטיח לעצמי מהפכות.
אבל אני כן מחליט — לקום.
גם אם זה רק לעמוד ולהביט סביב בלי לעשות כלום.
גם אם זה רק כדי לדעת שלא ברחתי מהיום.
כמו רות, מתוך חסד שקט. אולי שם, בקימה הקטנה, תתחיל הגאולה שלי

וכבר התיישבתי במיטתי. עדיין בעיניים עצומות
וכל הבוקר הזה מרגישלי כמו הדרך לבית לחם:
רגליים רוצות לשוב לאחור,
אבל משהו בי נאחז. לא בודאות – בתקווה.
שתי נשים מתרוצצות בקרבי.
אחת, עייפה, זקנה, חסרת מטרה ומוטיבציה, שאומרת:
**"אַל-נָא תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קִרְאֶן לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁקַּי לִי מְאֹד".
והשנייה, צעירה ושקטה, כמו רות – לוחשת:
"כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאֱלֹקַיִךְ אֱלֹקׇי".

כמו רות, אני לא קם כי אני יודע לאן –
אני קם כי יש בי החלטה לא להיעלם.

אני קם – כי אולי מישהו מחכה לי שם.
אני קם – כי גם אם אני לא מרגיש חי, זו הדרך להתחיל לחיות.
"וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן עַד בֹּאָן בֵּית לָחֶם..."
ואני — הולך איתן.
חֲתוּרָה
עיניו כבויות היו, כמו התייאש מלראות את האור בקצה המנהרה הנוראית הזו. גופו שפוף, נותן לחיים להכתיב לו את קצב הליכתו האיטי. וכך הוא ניגש אל קיר הזכוכית, כך ראה אותו עורך הדין לראשונה.

עורך הדין, שישב כבר מן העבר השני, התרומם, רצה להיראות למרשו בפעם הראשונה במלוא גובהו. האסיר התייישב, עורך הדין התיישב אחריו, מסדר ת כיסאו אל מולו. הקיר העבה בינהם משדר את ההבדל הכל כך קטן שעומד בין החופש והחירות לבין קירות הכלא. ההבדל הקטן הזה שעושה את החיים שלהם כל כך שונים.

"אולי תספר לי קצת" הוא אומר "מה היה, מה קרה" הוא מסדר את החליפה החדשה שלו. תיק ראשון שהוא מייצג. מנסה להראות קצת אמפתיה, למרות שקשה לו לחשוב מה המניעים של מעשה שכזה.

"הכל התחיל לפני חמש שנים" בעל הבגדים הכתומים מתחיל לדבר בקול נמוך שמשתלב היטב בקירותיו האפורים של המקום. "יש לי אח, קטן ממני בשנה, מסיבות שונות הורי החליטו ללדת אותו לבד בבית ולא לדווח עליו לאף אחד הוא לא עבר בבית ספר ולא נכנס לשום מקום בו הוא היה צריך להציג תעודת זהות לעצם קיומו

כל חיינו, לפחות מאז שגדלנו מעט והבנו את משמעות הדברים אחי קינא בי קנאה עזה מאוד אחי קינה על היותי קיים, היותי בן אהוב יותר ממנו על הורי, וממילא על כל דבר ודבר שהיה לי.
הוא קינא בי על היותי הוא קינא בי על היותו, או על אי-היותו

והוא שנא את הורי ככל שהם אהבו יותר ופינקו אותי יותר הוא שנא אותם. שנא אותם כשהתגייסתי. שנא אותם כשהשתחררתי ונסעתי להודו. והוא שנא אותי כשלמדתי מקצוע. את כל הדברים האלה הוא לא יכל לעשות בגללם, ולדעתו גם בגללי.

לפני חמש שנים הוא נעלם הוא השאיר לי פתק קטן בחדר משפט אחד היה כתוב אפילו לא חתום "הם יעלמו ואתה תידפק" האמת, פחדתי ,לא ידעתי מה הוא יעשה איך אני אצא מזה אבל איך שהכרתי את אחי מוכשר והוא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה

במשך שנים הוא בנה לי זהות נוספת הוא קנה בשמי דברים הקבלה הייתה שמי היעד היה מקום שכביכול חתמתי על חוזה השכירות שלו.



עורך הדין, יש לומר, היה מופתע.
הוא הגיע לכאן בלי הרבה רצון. תיק שקיבל מהסנגוריה הציבורית, שאף אחד לא רצה לייצג, ולא בכדי. אדם ששרף את הוריו למוות זה לא משהו שמישהו רוצה להוסיף לרזומה שלו, וודאי שלא להתחיל איתו. אבל זה היה התיק היחיד שהוא קיבל, והוא היה צריך להתחיל עם משהו.

הבעיה הכי גדולה שלו עד עכשיו בכל הסאגה הייתה שהוא רצה שהנבל הזה יישב מאחורי סורג ובריח. לא היה דחוף לו שזה יהיה דווקא סורגי כלא; זה יכול להיות גם הסורגים של בית משוגעים, לשם הוא תכנן להכווין את הלקוח.

אבל, כאמור, הוא היה מופתע. מתברר שתפרו לאדם הזה תיק. שכל ההסרטות הברורות, הקבלות, השיחה הבהולה למשטרה של האם שמפחדת מבנה. הכול תפור, ובצורה גאונית, אם באמת נאמין לאותו אדם.

הוא הסתכל בעיניו של האדם המפוחד שישב מולו. הן נראו מפוחדות, מאוימות, תבוסתניות, אבל לא של שקרן או נבל. לא שהוא ראה אי־פעם אחד כזה. הוא התלבט: האם ככה נראה פסיכופת?

קולו החד-גוני של האסיר המשיך בסיפור, מחזק את ריחות הטחב שעלו מהקירות חסרי הסיד מסביב.

"ככל הנראה אחי תפר לי את התיק בצורה מושלמת, בעוד אני גר לי בביתי, חי את חיי הבודדים, אחי חי בשמי חיים אחרים. חיים כפולים שלי, חיים מחקים שלו, מחוקים.

כל מה שהוא רצה בחייו הוא להרוס לי את האליבי. הוא תכנן את הרגע הזה, יצר לי את זהות הפושע, הקרימנל, חסר הרגשות. כך שכניו הכירו אותו, ככה בעבודה הכירו אותו. הם יעידו שזה אני. אנחנו דומים מדי, והוא הזדהה בשמי ובתעודת הזהות שלי.

אני צריך שאתה תספר לי מה שאתה יודע על אותו יום כדי לסגור לי את הסיפור.

עורך הדין מתנער ממחשבותיו ומתחיל לדבר "בשעה 19:07 בערב, ביום ד, חנה רכב שרשום על שמך, בחזית הבית של הוריך.
יצא ממנו אדם, שיש לומר, נראה כמוך. אמנם חשוך וקצת לא ברורה התמונה, אבל צורת הגוף וההליכה די מסגירים שזה אתה.

אותו אדם, שאתה טוען כרגע שהוא אחיך, מתקרב לבית עם שקיות מלאות ומחזיק זר פרחים. הוא מנסה לדפוק על הדלת, אבל לא מצליח בגלל כל הדברים. לכן, הוא מניח את החפצים על הרצפה, דופק בדלת, ומתכוףף להרים אותם בחזרה.

הוריך, כך נראה מהצילום, קצת מופתעים לראות אותו/אותך עם כל הרבה שקיות אבל פותחים את ביתם למרות זאת. מה שמתברר כטעות גורלית. ארבע דקות אח"כ, בשעה 19:11 מתקבלת שיחת טלפון למשטרה בו אימך צועקת "הבן שלנו רוצה להרוג אותנו" ומתנתקת. בשעה 19:25 מתקבלת שיחה מהשכנים על שריפה בבית של הוריך, ועד שכוחות ההצלה מגיעים כבר לא נשאר את מה להציל.

ואתה מחכה שם בחוץ, בהלם, באלם, ובצחוק מטורף.



האסיר מליט את ראשו המגולח בין ידיו. "אז אין לי מה לעשות?" הוא ממלמל

עורך הדין ננער לפתע. "אולי יש איזה הבדל במראה בינך לבין אחיך? משהו שנוכל להוכיח על פיו שאין בינכם קשר?"

"האמת, יש משהו, אבל אני לא יודע אם זה יעזור. שבוע שעבר הסרתי מגבי קעקוע ענק של נחש ססגוני. אני משער לעצמי שאחי עדיין לא חיקה אותי בזה.

עורך הדין ספקטי, למה שיראו את הגב של השורף בתמונה? אבל מבטיח לנסות.

אחרי דין ודברים קצר עם החוקר האחראי, נותנים להם, לשניהם, הזדמנות לראות את ההסרטה ביחד.

ברגע בו אחיו מתכופף להרים את הדברים חזרה, בכניסה לבית. באותו יום ארור ונמהר. גבו נחשף, לא כולו, אומנם, אבל מספיק כדי לראות שיש שם קעקוע אדיר של נחש צבעוני.

עורך הדין מתחיל להתמלאות בתקווה. יש אולי אור, יש אולי מוצא התיק הסבוך הזה.

הוא מתחיל להאמין לאותו איש אומלל שעומד מולו, מבין שייתכן שהוא בן אדם שנתפר היטב מכל הכיוונים.

הוא ניגש אל האסיר "אתה מבין מה זה אומר? אתה רק צריך להתכופף והראות את הגב שלך לשופט. קעקוע כזה אי אפשר להסיר בין קירות בית המעצר."

האסיר מצנן את התלהבותו. "רגע" הוא אומר, " זה אומר שאני אצטרך להתכופף, אין לי כוח"

עורך הדין מסתכל עליו בעצב ורחמים מהולים ברוגז "אתה משוגע? כל מה שאתה צריך זה רק מעט להתכופף, ואתה יוצא החוצה לגמרי, אתה חופשי, משוחרר. ללא עול בכלל. וכל מה שמפריע לך זה טיפונות מאמץ עכשיו?" עורך הדין נעמד, אדום מהצעקות "אתה בכלל מבין מה אתה אומר כאן? אתה מעדיף לסבול 30 שנה בכלא, רק כדי לא להתאמץ טיפה, להקריב קצת מעצמך, את עצמך?

או שאתה לא מבין מה הכוח של ההתכופפות הזו, או שאינך מודע לקושי של הכלא.

אם לא, אתה קשה יום, הרי המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להימלט על נפשך?"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה