הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אמצע היום. קומה שניה בקניון. שלהי מסע הקניות. כשגיליתי שהארנק שלי לא איתי.
לפני חמש דקות עוד השתמשתי בו, ועכשיו – נעלם ואיננו. נשכח? נשמט? נגנב?
נעצרתי והמתנתי. אולי עוד רגע יגש אלי מישהו עם הארנק.
בינתיים ניסיתי להיזכר בכל הסגולות האפשריות למציאת אבידה.
הלכתי על כל הקופות – מ'אמר רבי בנימין', 'אמתלאי בת קרנבו' ו'אלקה דרבי מאיר'... ועד קבלות בלב ובעל פה על קדושה וברכות וזמן תפילה ולימוד תורה ועין טובה וכו' וכו'... הבטחתי בל"נ לתת צדקה לוועד הרבנים ולקופת העיר ולהכנסת כלה ולפדיון שבויים... וכשקלטתי את עצמי ממלמלת באמצע מרכז קניות בעמידה, השתתקתי והתיישבתי על ספסלון סמוך.
אין ארנק. והוא לא נראה באופק. מה אני עושה עכשיו???
קודם כל היה שם כסף, והרבה.
דבר שני, היו שם הדרכון שלי, שני פנקסי צ'קים, בערך עשרים כרטיסים, כולל כרטיסי אשראי, ורק המחשבה על השחזור של כל זה גורמת לי סחרחורת ושחור בעיניים.
רבונו של עולם, למה עשית לי את זה??
יצאתי החוצה. בכל מקרה אין לי אפשרות לקנות משהו כרגע.
השמים היו שחורים, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו, ''אבא, אתה יודע שאני לא יכול בלי זה, אז, בבקשה, עזור לי''.
שתיקה.
''אבא, עזור לי. בבקשה. בפקודה"...
שתיקה.
נגשתי למודיעין, חזרתי לכל החנויות שנכנסתי אליהן, פתחו בעבורי שלוש מצלמות אבטחה, התקשרתי להתלונן במשטרה... אבל שום דבר לא עזר. אין ארנק. נאדה. נעלם ואיננו.
"השם, תגיד, זה רציני?"
כן.
"זה אמיתי הדבר הזה? אתה בטוח?"
כן.
לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שיש משהו שאין לי שליטה עליו.
לשבריר שניה עלו לי המילים ששמעתי השבוע בשיחה שהייתי – להגיד תודה להשם, על המקום שהכי שמח או כואב...
לא היה לי מה להפסיד. הסתכלתי על זה כמו על עוד-סגולה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו, "אה... כן, אבא... תודה לך שאתה לא עוזר לי למצוא את מה שאני מאוד רוצה... תודה לך! לא יודעת על מה בדיוק, אבל, נו טוב, תודה"...
ובשבריר השניה הבא מצאתי את עצמי זועקת: "אבל אני לא מבינה, על מה אבא? על מה תודה? על זה שאין לי???"
כן.
על זה!
"אוקי. תודה, אבא.
תודה שאבד לי הארנק ותודה על שלא מצאתי אותו למרות שהפכתי עולמות.
תודה שסגרת לי את הדלת. תודה על התסכול שממלא אותי עכשיו עד לשד עצמותי והכעס וחוסר האונים. תודה"...
יכולתי להמשיך, אם לא שהופיעו פתאום כאלו דמעות. דמעות שאין לי מושג איך הן לא התייבשו מרוב שנים שהן מחכות לבכות...
לרגע שוב עלו בי הקולות המוכרים של '"איזה תמימה, מה את נכנעת?! תלחמי! אל תוותרי! אסור לך להשלים עם זה!'
אבל ברגע הבא המשכתי להודות: "השם הטוב, כל הסיפור הזה כבד עלי, אתה יודע, אין לי מצב לשחזר עכשיו הכל, הכרטיסים והדרכון ופנקסי הצ'קים... אבל, תודה.
תודה שככה החלטת בשבילי".
'מה תודה שככה הוא החליט, הוא החליט שתלמי, ואת מרפה כמו חסרת אמונה--- ניסה קול אחר לשדל אותי...
"נכון. כי זהו.
אני חלשה וזקוקה לעזרה. אין לי כוח להילחם יותר. זה מאמץ גדול עלי. יודע מה, אבא? עזבתי, וזהו, מהרגע – מה שתחליט.
מה שהחלטת, זה הכי טוב. אז תודה לך.
בלי להבין איך ולמה, סתם ככה.
כי ככה. תודה.
תודה שאתה כאן.
תודה שאתה אחראי עלי".
משהו בשריר הגב התפוס התחיל להשתחרר...
ככה, כמה דקות כאלה, ישבתי ומלמלתי תודה על זה שאין, על זה שלא יהיה לי, על זה שבזבזתי שעות סתם, על זה שקרה בדיוק מה שלא שרציתי.
* * *
נו, נו, ואיך זה נגמר? אולי זאת מין סגולה כזאת – לומר תודה ולהלוות מהעתיד ולהכין כלים לשפע וכו' וכו'?
זהו שלא.
חזרתי הביתה בידיים ריקות. לא קבלתי כלום ממה שרציתי. אבל קבלתי משהו אחר.
שנים שעל הלב שלי מתנהלת מערכה חשאית ושמה: "לא אכנע!"
שנים שנשאתי על גבי משאות כבדים של אחריות ותפקוד על הכל!!
שנים שנלחמתי, עם מלא-מלא כח, וכמעט תמיד מצליחה...
והשם יתברך ברוב רחמיו נתן לי לשחק אותה המנהיגה, כמו אמר לי: רוצה לבד – קחי, חשבתי לעזור לך אבל אם את מתעקשת לבד – בכבוד...
שנים של מערכה בין ההכנעה להשם לבין השליטה המדומה שלי.
ידעתי שהיא מתחוללת ואורבת לי בכל צומת בחיים שלי, אבל לא ידעתי שהניצחון במלחמה הזאת עובר דרך התודה.
לא ידעתי שלומר תודה, משמעו, להיכנע.
לא ידעתי שלהודות להשם על משהו זה להודות שהוא השליט והוא המנהיג והוא מעלי.
הוא ולא אני.
לא ידעתי שהודאה והכנעה לא רק הולכות ביחד אלא הן ממש אותו הדבר.
שנים של קרב על הלב, שמפחד מדיכוי ומהשפלה, ומאכזבות... שלא מאמין, שיש טוב גם בלי מאמץ ובלי מלחמות.
עכשיו נשאר לך להחליט מה את עושה – ממשיכה לקחת את ההגה או נותנת לאבא להוביל? מי שנותן לאבא להוביל, יושב רגוע בצד, מקבל ואומר בסוף תודה.
בחרתי באפשרות השנייה.
אז, נכון. במובן המקובל, אין הפי-אנד לסיפור הזה.
אמצע היום. קומה שניה בקניון. שלהי מסע הקניות. כשגיליתי שהארנק שלי לא איתי.
לפני חמש דקות עוד השתמשתי בו, ועכשיו – נעלם ואיננו.
נשכח? נשמט? נגנב?
נעצרתי והמתנתי. אולי עוד רגע יגש אלי מישהו עם הארנק.
בינתיים ניסיתי להיזכר בכל הסגולות האפשריות למציאת אבידה. הלכתי על כל הקופות – מ'אמר רבי בנימין', 'אמתלאי בת קרנבו' ו'אלקה דרבי מאיר'... ועד קבלות בלב ובעל פה על קדושה וברכות וזמן תפילה ולימוד תורה ועין טובה וכו' וכו'... הבטחתי בל"נ לתת צדקה לוועד הרבנים ולקופת העיר (לא זכרתי על מי מהן ממליצים יותר) ולהכנסת כלה ולפדיון שבויים... וכשקלטתי את עצמי ממלמל באמצע מרכז קניות בעמידה, השתתקתי והתיישבתי על ספסלון סמוך.
אין ארנק. והוא לא נראה באופק. מה אני עושה עכשיו???
קודם כל היה שם כסף, והרבה. דבר שני, היו שם הדרכון שלי, שני פנקסי צ'קים, בערך עשרים כרטיסים, כולל כרטיסי אשראי, ורק המחשבה על השחזור של כל זה גורמת לי סחרחורת ושחור בעינים.
רבונו של עולם, למה עשית לי את זה??
יצאתי החוצה. בכל מקרה אין לי אפשרות לקנות משהו כרגע. השמים היו שחורים, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו, ''אבא, אתה יודע שאני לא יכול בלי זה, אז, בבקשה, עזור לי''.
שתיקה.
''אבא, עזור לי. בבקשה. בפקודה"...
שתיקה.
נגשתי למודיעין, חזרתי לכל החנויות שנכנסתי אליהן, פתחו בעבורי שלוש מצלמות אבטחה, התקשרתי להתלונן במשטרה... אבל שום דבר לא עזר. אין ארנק. נאדה. נעלם ואיננו.
"השם, תגיד, אתה רציני?"
כן.
"זה אמיתי הדבר הזה? אתה בטוח?"
כן.
לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שיש משהו שאין לי שליטה עליו.
לשבריר שניה עלו לי המילים ששמעתי השבוע מהמנחה בסדנה – להגיד תודה להשם, על המקום שהכי שמח או כואב... לא היה לי מה להפסיד. הסתכלתי על זה כמו על עוד-סגולה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו, "אה... כן, אבא... תודה לך שאתה לא עוזר לי למצוא את מה שאני מאוד רוצה... תודה לך! לא יודע על מה בדיוק, אבל, נו טוב, תודה"... ובשבריר השניה הבא מצאתי עצמי זועק: "אבל אני לא מבין, זה מה שאתה רוצה ממני?! שאתענה?! שאצטער?! על מה תודה? על זה שאין לי???"
כן. על זה.
"אוקי. תודה, אבא. תודה שאבד לי הארנק ותודה על שלא מצאתי אותו למרות שהפכתי עולמות. תודה שסגרת לי את הדלת. תודה על התסכול שממלא אותי עכשיו עד לשד עצמותי והכעס וחוסר האונים. תודה"... יכולתי להמשיך, אם לא שהופיעו פתאום כאלו דמעות. דמעות שאין לי מושג איך הן לא התייבשו מרוב שנים שהן מחכות לבכות...
לרגע שוב עלו בי הקולות המוכרים של 'איזה טמבל. מה אתה נכנע?! תלחם! אל תוותר! אסור לך להשלים עם זה!' אבל ברגע הבא המשכתי להודות: "השם הטוב, כל הסיפור הזה כבד עלי, אתה יודע, אין לי מצב לשחזר עכשיו הכל, הכרטיסים והדרכון ופנקסי הצ'קים... אבל, תודה. תודה שככה החלטת בשבילי".
'מה תודה שככה הוא החליט, הוא החליט שתלחם, ואתה מרפה כמו אדיוט'--- ניסה קול אחר לשדל אותי...
"נכון. כי זהו. אני חלש וזקוק לעזרה. אין לי כוח להילחם יותר. זה מאמץ גדול עלי. יודע מה, אבא? עזבתי, וזהו, מהרגע – מה שתחליט. מה שהחלטת, זה הכי טוב. אז תודה לך. בלי להבין איך ולמה, סתם ככה. כי ככה. תודה. תודה שאתה כאן. תודה שאתה אחראי עלי". משהו בשריר הגב התפוס התחיל להשתחרר...
ככה, כמה דקות כאלה, ישבתי ומלמלתי תודה על זה שאין, על זה שלא יהיה לי, על זה שבזבזתי שעות סתם, על זה שקרה בדיוק מה שלא שרציתי.
*
נו, נו, ואיך זה נגמר? אולי זאת מין סגולה כזאת – לומר תודה ולהלוות מהעתיד ולהכין כלים לשפע וכו' וכו'?
זהו שלא.
חזרתי הביתה בידים ריקות. לא קבלתי כלום ממה שרציתי. אבל קבלתי משהו אחר.
שנים שעל הלב שלי מתנהלת מערכה חשאית ושמה: "לעולם לא אכנע!"
שנים שנשאתי על גבי משאות כבדים של אחריות ותפקוד על הכל!!
שנים שנלחמתי, עם מלא-מלא כח, וכמעט תמיד מצליח... והשם יתברך ברוב רחמיו נתן לי לשחק אותה המנהיג, כמו אמר לי: רוצה לבד – קח, חשבתי לעזור לך אבל אם אתה מתעקש לבד – בכבוד...
שנים של מערכה בין ההכנעה להשם לבין השליטה המדומה שלי. ידעתי שהיא מתחוללת ואורבת לי בכל צומת בחיים שלי, אבל לא ידעתי שהניצחון במלחמה הזאת עובר דרך התודה. לא ידעתי שלומר תודה, משמעו, להיכנע. לא ידעתי שלהודות להשם על משהו זה להודות שהוא השליט והוא המנהיג והוא מעלי. הוא ולא אני. לא ידעתי שהודאה והכנעה לא רק הולכות ביחד אלא הן ממש אותו הדבר.
שנים של קרב על הלב, שמפחד מדיכוי ומהשפלה, ומאכזבות... שלא מאמין, שיש טוב גם בלי מאמץ ובלי מלחמות.
עכשיו נשאר לך להחליט מה אתה עושה – ממשיך לקחת את ההגה או נותן לאבא להוביל? מי שנותן לאבא להוביל, יושב רגוע בצד, מקבל ואומר בסוף תודה.
בחרתי באפשרות השניה.
אז, נכון. במובן המקובל, אין הפי-אנד לסיפור הזה. הארנק לא נמצא עד עצם היום הזה, אבל יהודי אחד בעם ישראל למד שיש מנהיג לבירה וזה בכלל לא הוא, שקורים מלא דברים בחיים וכולם מכוונים על ידי מי שמעליו, שהוא אחראי על הרצונות אבל השם על ההצלחות.
סגולות עובדות. אין אפס.
לפני חמש דקות עוד השתמשתי בו, ועכשיו – נעלם ואיננו. נשכח? נשמט? נגנב?
נעצרתי והמתנתי. אולי עוד רגע יגש אלי מישהו עם הארנק.
בינתיים ניסיתי להיזכר בכל הסגולות האפשריות למציאת אבידה.
הלכתי על כל הקופות – מ'אמר רבי בנימין', 'אמתלאי בת קרנבו' ו'אלקה דרבי מאיר'... ועד קבלות בלב ובעל פה על קדושה וברכות וזמן תפילה ולימוד תורה ועין טובה וכו' וכו'... הבטחתי בל"נ לתת צדקה לוועד הרבנים ולקופת העיר ולהכנסת כלה ולפדיון שבויים... וכשקלטתי את עצמי ממלמלת באמצע מרכז קניות בעמידה, השתתקתי והתיישבתי על ספסלון סמוך.
אין ארנק. והוא לא נראה באופק. מה אני עושה עכשיו???
קודם כל היה שם כסף, והרבה.
דבר שני, היו שם הדרכון שלי, שני פנקסי צ'קים, בערך עשרים כרטיסים, כולל כרטיסי אשראי, ורק המחשבה על השחזור של כל זה גורמת לי סחרחורת ושחור בעיניים.
רבונו של עולם, למה עשית לי את זה??
יצאתי החוצה. בכל מקרה אין לי אפשרות לקנות משהו כרגע.
השמים היו שחורים, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו, ''אבא, אתה יודע שאני לא יכול בלי זה, אז, בבקשה, עזור לי''.
שתיקה.
''אבא, עזור לי. בבקשה. בפקודה"...
שתיקה.
נגשתי למודיעין, חזרתי לכל החנויות שנכנסתי אליהן, פתחו בעבורי שלוש מצלמות אבטחה, התקשרתי להתלונן במשטרה... אבל שום דבר לא עזר. אין ארנק. נאדה. נעלם ואיננו.
"השם, תגיד, זה רציני?"
כן.
"זה אמיתי הדבר הזה? אתה בטוח?"
כן.
לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שיש משהו שאין לי שליטה עליו.
לשבריר שניה עלו לי המילים ששמעתי השבוע בשיחה שהייתי – להגיד תודה להשם, על המקום שהכי שמח או כואב...
לא היה לי מה להפסיד. הסתכלתי על זה כמו על עוד-סגולה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו, "אה... כן, אבא... תודה לך שאתה לא עוזר לי למצוא את מה שאני מאוד רוצה... תודה לך! לא יודעת על מה בדיוק, אבל, נו טוב, תודה"...
ובשבריר השניה הבא מצאתי את עצמי זועקת: "אבל אני לא מבינה, על מה אבא? על מה תודה? על זה שאין לי???"
כן.
על זה!
"אוקי. תודה, אבא.
תודה שאבד לי הארנק ותודה על שלא מצאתי אותו למרות שהפכתי עולמות.
תודה שסגרת לי את הדלת. תודה על התסכול שממלא אותי עכשיו עד לשד עצמותי והכעס וחוסר האונים. תודה"...
יכולתי להמשיך, אם לא שהופיעו פתאום כאלו דמעות. דמעות שאין לי מושג איך הן לא התייבשו מרוב שנים שהן מחכות לבכות...
לרגע שוב עלו בי הקולות המוכרים של '"איזה תמימה, מה את נכנעת?! תלחמי! אל תוותרי! אסור לך להשלים עם זה!'
אבל ברגע הבא המשכתי להודות: "השם הטוב, כל הסיפור הזה כבד עלי, אתה יודע, אין לי מצב לשחזר עכשיו הכל, הכרטיסים והדרכון ופנקסי הצ'קים... אבל, תודה.
תודה שככה החלטת בשבילי".
'מה תודה שככה הוא החליט, הוא החליט שתלמי, ואת מרפה כמו חסרת אמונה--- ניסה קול אחר לשדל אותי...
"נכון. כי זהו.
אני חלשה וזקוקה לעזרה. אין לי כוח להילחם יותר. זה מאמץ גדול עלי. יודע מה, אבא? עזבתי, וזהו, מהרגע – מה שתחליט.
מה שהחלטת, זה הכי טוב. אז תודה לך.
בלי להבין איך ולמה, סתם ככה.
כי ככה. תודה.
תודה שאתה כאן.
תודה שאתה אחראי עלי".
משהו בשריר הגב התפוס התחיל להשתחרר...
ככה, כמה דקות כאלה, ישבתי ומלמלתי תודה על זה שאין, על זה שלא יהיה לי, על זה שבזבזתי שעות סתם, על זה שקרה בדיוק מה שלא שרציתי.
* * *
נו, נו, ואיך זה נגמר? אולי זאת מין סגולה כזאת – לומר תודה ולהלוות מהעתיד ולהכין כלים לשפע וכו' וכו'?
זהו שלא.
חזרתי הביתה בידיים ריקות. לא קבלתי כלום ממה שרציתי. אבל קבלתי משהו אחר.
שנים שעל הלב שלי מתנהלת מערכה חשאית ושמה: "לא אכנע!"
שנים שנשאתי על גבי משאות כבדים של אחריות ותפקוד על הכל!!
שנים שנלחמתי, עם מלא-מלא כח, וכמעט תמיד מצליחה...
והשם יתברך ברוב רחמיו נתן לי לשחק אותה המנהיגה, כמו אמר לי: רוצה לבד – קחי, חשבתי לעזור לך אבל אם את מתעקשת לבד – בכבוד...
שנים של מערכה בין ההכנעה להשם לבין השליטה המדומה שלי.
ידעתי שהיא מתחוללת ואורבת לי בכל צומת בחיים שלי, אבל לא ידעתי שהניצחון במלחמה הזאת עובר דרך התודה.
לא ידעתי שלומר תודה, משמעו, להיכנע.
לא ידעתי שלהודות להשם על משהו זה להודות שהוא השליט והוא המנהיג והוא מעלי.
הוא ולא אני.
לא ידעתי שהודאה והכנעה לא רק הולכות ביחד אלא הן ממש אותו הדבר.
שנים של קרב על הלב, שמפחד מדיכוי ומהשפלה, ומאכזבות... שלא מאמין, שיש טוב גם בלי מאמץ ובלי מלחמות.
עכשיו נשאר לך להחליט מה את עושה – ממשיכה לקחת את ההגה או נותנת לאבא להוביל? מי שנותן לאבא להוביל, יושב רגוע בצד, מקבל ואומר בסוף תודה.
בחרתי באפשרות השנייה.
אז, נכון. במובן המקובל, אין הפי-אנד לסיפור הזה.
אמצע היום. קומה שניה בקניון. שלהי מסע הקניות. כשגיליתי שהארנק שלי לא איתי.
לפני חמש דקות עוד השתמשתי בו, ועכשיו – נעלם ואיננו.
נשכח? נשמט? נגנב?
נעצרתי והמתנתי. אולי עוד רגע יגש אלי מישהו עם הארנק.
בינתיים ניסיתי להיזכר בכל הסגולות האפשריות למציאת אבידה. הלכתי על כל הקופות – מ'אמר רבי בנימין', 'אמתלאי בת קרנבו' ו'אלקה דרבי מאיר'... ועד קבלות בלב ובעל פה על קדושה וברכות וזמן תפילה ולימוד תורה ועין טובה וכו' וכו'... הבטחתי בל"נ לתת צדקה לוועד הרבנים ולקופת העיר (לא זכרתי על מי מהן ממליצים יותר) ולהכנסת כלה ולפדיון שבויים... וכשקלטתי את עצמי ממלמל באמצע מרכז קניות בעמידה, השתתקתי והתיישבתי על ספסלון סמוך.
אין ארנק. והוא לא נראה באופק. מה אני עושה עכשיו???
קודם כל היה שם כסף, והרבה. דבר שני, היו שם הדרכון שלי, שני פנקסי צ'קים, בערך עשרים כרטיסים, כולל כרטיסי אשראי, ורק המחשבה על השחזור של כל זה גורמת לי סחרחורת ושחור בעינים.
רבונו של עולם, למה עשית לי את זה??
יצאתי החוצה. בכל מקרה אין לי אפשרות לקנות משהו כרגע. השמים היו שחורים, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו, ''אבא, אתה יודע שאני לא יכול בלי זה, אז, בבקשה, עזור לי''.
שתיקה.
''אבא, עזור לי. בבקשה. בפקודה"...
שתיקה.
נגשתי למודיעין, חזרתי לכל החנויות שנכנסתי אליהן, פתחו בעבורי שלוש מצלמות אבטחה, התקשרתי להתלונן במשטרה... אבל שום דבר לא עזר. אין ארנק. נאדה. נעלם ואיננו.
"השם, תגיד, אתה רציני?"
כן.
"זה אמיתי הדבר הזה? אתה בטוח?"
כן.
לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שיש משהו שאין לי שליטה עליו.
לשבריר שניה עלו לי המילים ששמעתי השבוע מהמנחה בסדנה – להגיד תודה להשם, על המקום שהכי שמח או כואב... לא היה לי מה להפסיד. הסתכלתי על זה כמו על עוד-סגולה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו, "אה... כן, אבא... תודה לך שאתה לא עוזר לי למצוא את מה שאני מאוד רוצה... תודה לך! לא יודע על מה בדיוק, אבל, נו טוב, תודה"... ובשבריר השניה הבא מצאתי עצמי זועק: "אבל אני לא מבין, זה מה שאתה רוצה ממני?! שאתענה?! שאצטער?! על מה תודה? על זה שאין לי???"
כן. על זה.
"אוקי. תודה, אבא. תודה שאבד לי הארנק ותודה על שלא מצאתי אותו למרות שהפכתי עולמות. תודה שסגרת לי את הדלת. תודה על התסכול שממלא אותי עכשיו עד לשד עצמותי והכעס וחוסר האונים. תודה"... יכולתי להמשיך, אם לא שהופיעו פתאום כאלו דמעות. דמעות שאין לי מושג איך הן לא התייבשו מרוב שנים שהן מחכות לבכות...
לרגע שוב עלו בי הקולות המוכרים של 'איזה טמבל. מה אתה נכנע?! תלחם! אל תוותר! אסור לך להשלים עם זה!' אבל ברגע הבא המשכתי להודות: "השם הטוב, כל הסיפור הזה כבד עלי, אתה יודע, אין לי מצב לשחזר עכשיו הכל, הכרטיסים והדרכון ופנקסי הצ'קים... אבל, תודה. תודה שככה החלטת בשבילי".
'מה תודה שככה הוא החליט, הוא החליט שתלחם, ואתה מרפה כמו אדיוט'--- ניסה קול אחר לשדל אותי...
"נכון. כי זהו. אני חלש וזקוק לעזרה. אין לי כוח להילחם יותר. זה מאמץ גדול עלי. יודע מה, אבא? עזבתי, וזהו, מהרגע – מה שתחליט. מה שהחלטת, זה הכי טוב. אז תודה לך. בלי להבין איך ולמה, סתם ככה. כי ככה. תודה. תודה שאתה כאן. תודה שאתה אחראי עלי". משהו בשריר הגב התפוס התחיל להשתחרר...
ככה, כמה דקות כאלה, ישבתי ומלמלתי תודה על זה שאין, על זה שלא יהיה לי, על זה שבזבזתי שעות סתם, על זה שקרה בדיוק מה שלא שרציתי.
*
נו, נו, ואיך זה נגמר? אולי זאת מין סגולה כזאת – לומר תודה ולהלוות מהעתיד ולהכין כלים לשפע וכו' וכו'?
זהו שלא.
חזרתי הביתה בידים ריקות. לא קבלתי כלום ממה שרציתי. אבל קבלתי משהו אחר.
שנים שעל הלב שלי מתנהלת מערכה חשאית ושמה: "לעולם לא אכנע!"
שנים שנשאתי על גבי משאות כבדים של אחריות ותפקוד על הכל!!
שנים שנלחמתי, עם מלא-מלא כח, וכמעט תמיד מצליח... והשם יתברך ברוב רחמיו נתן לי לשחק אותה המנהיג, כמו אמר לי: רוצה לבד – קח, חשבתי לעזור לך אבל אם אתה מתעקש לבד – בכבוד...
שנים של מערכה בין ההכנעה להשם לבין השליטה המדומה שלי. ידעתי שהיא מתחוללת ואורבת לי בכל צומת בחיים שלי, אבל לא ידעתי שהניצחון במלחמה הזאת עובר דרך התודה. לא ידעתי שלומר תודה, משמעו, להיכנע. לא ידעתי שלהודות להשם על משהו זה להודות שהוא השליט והוא המנהיג והוא מעלי. הוא ולא אני. לא ידעתי שהודאה והכנעה לא רק הולכות ביחד אלא הן ממש אותו הדבר.
שנים של קרב על הלב, שמפחד מדיכוי ומהשפלה, ומאכזבות... שלא מאמין, שיש טוב גם בלי מאמץ ובלי מלחמות.
עכשיו נשאר לך להחליט מה אתה עושה – ממשיך לקחת את ההגה או נותן לאבא להוביל? מי שנותן לאבא להוביל, יושב רגוע בצד, מקבל ואומר בסוף תודה.
בחרתי באפשרות השניה.
אז, נכון. במובן המקובל, אין הפי-אנד לסיפור הזה. הארנק לא נמצא עד עצם היום הזה, אבל יהודי אחד בעם ישראל למד שיש מנהיג לבירה וזה בכלל לא הוא, שקורים מלא דברים בחיים וכולם מכוונים על ידי מי שמעליו, שהוא אחראי על הרצונות אבל השם על ההצלחות.
סגולות עובדות. אין אפס.
