הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הפרופסור שירך את רגליו על פני הקרקע הלוהטת. השמש קפחה על ראשו בעוז והטילה צללים ארוכים על הרחוב השטוף באור כתום. הוא הסיר את משקפיו העגולים ושפשף את עיניו, אינו מאמין שזה באמת קורה.
הרחוב המוכר שבו צעד כל יום, שינה לחלוטין את פניו.
השביל הסלול בדרך לביתו, שהוא הכיר בו כל אבן, נעשה זר לפתע.
הפרופסור בחן את סביבתו המוכרת למחצה בעיניים מצומצמות. מבנים חדשים שלא היו שם מעולם - צצו משום מקום, צמחים מזן שאף פעם לא ראה באזור - צמחו בן יום.
הוא שרק בשקט כשקלט את המשמעות. רקותיו פעמו בהתרגשות כשעיכל לאיטו את גודל הרגע.
שנים היה קבור במעבדתו הטחובה. הקדיש את גופו למדע בחייו. שיעבד את עצמו מהשעות הקטנות של הבוקר ועד השעות הגדולות של הלילה. שאף אל קרבו אדי חומצות וחלקיקי חומרים כימיים. התעלם מצרכיו הבסיסיים והתמסר למען האנושות.
אבל על אף שעבד בפרך - מעולם לא הגיע לפריצת דרך משמעותית. המחקר שערך היה מסובך ומורכב, פירמידה שנבנית באומנות ושוקעת שוב ושוב בחול הטובעני. פיתום ורעמסס.
והיום, כמעט באקראי, הוא מצא את הנוסחה הבלתי אפשרית לחזור בזמן.
הוא!
השלומיאל הכרוני, בעל כתב החרטומים, הפרופסור המפוזר והרחפן שהיה תמיד ללעג ולקלס בעיני חבריו המדענים, הוורקוהוליסט חסר המזל שלא הצליח לרשום על שמו אף הישג ראוי לשמו.
הפרופסור חייך בעונג, ההיסטוריה נרמסה תחת פסיעותיו הרחבות.
אשתו לא תאמין.
היא זו ששמעה את צעקתו האילמת. ראתה אותו חוזר בלילות בעיניים טרוטות, מתוסכל מפרדוקס הסבא. חמלה עליו, עודדה, לחצה. גם כשהנוגש חסר הרחמים שדחק בו - היה הוא עצמו.
אישה צדקנית, שתמיד האמינה שייגאל.
בזכותה הוא עוד ייצא ברכוש גדול, יגיע אל הארץ המובטחת.
המאמץ השתלם, בסוף הוא קלט את הפתרון: פשוט, מבריק, מגוחך כמעט.
הפרופסור הרגיש כמעט נלעג. רק היה צריך לזנוח את המבחנות, את התמיסות ואת חוקי הפיזיקה, ולחשוב בהיגיון בריא. כל הזמן הזה גישש את דרכו בחושך סמיך כדינר, ולא קלט שהאושר הנכסף, המתין לו קרוב כל כך.
הוא דחף במאמץ דלת כבדה, מגולפת בסגנון מצרי עתיק. היא חרקה מעט, והשתתקה.
אשתו העיפה בו מבט מבולבל, אחר כך בשעון, ולבסוף בשמש הקופחת שבחוץ.
"הקדמת?"
הוא זרח מאושר. "כן, חזרתי בזמן".
הרחוב המוכר שבו צעד כל יום, שינה לחלוטין את פניו.
השביל הסלול בדרך לביתו, שהוא הכיר בו כל אבן, נעשה זר לפתע.
הפרופסור בחן את סביבתו המוכרת למחצה בעיניים מצומצמות. מבנים חדשים שלא היו שם מעולם - צצו משום מקום, צמחים מזן שאף פעם לא ראה באזור - צמחו בן יום.
הוא שרק בשקט כשקלט את המשמעות. רקותיו פעמו בהתרגשות כשעיכל לאיטו את גודל הרגע.
שנים היה קבור במעבדתו הטחובה. הקדיש את גופו למדע בחייו. שיעבד את עצמו מהשעות הקטנות של הבוקר ועד השעות הגדולות של הלילה. שאף אל קרבו אדי חומצות וחלקיקי חומרים כימיים. התעלם מצרכיו הבסיסיים והתמסר למען האנושות.
אבל על אף שעבד בפרך - מעולם לא הגיע לפריצת דרך משמעותית. המחקר שערך היה מסובך ומורכב, פירמידה שנבנית באומנות ושוקעת שוב ושוב בחול הטובעני. פיתום ורעמסס.
והיום, כמעט באקראי, הוא מצא את הנוסחה הבלתי אפשרית לחזור בזמן.
הוא!
השלומיאל הכרוני, בעל כתב החרטומים, הפרופסור המפוזר והרחפן שהיה תמיד ללעג ולקלס בעיני חבריו המדענים, הוורקוהוליסט חסר המזל שלא הצליח לרשום על שמו אף הישג ראוי לשמו.
הפרופסור חייך בעונג, ההיסטוריה נרמסה תחת פסיעותיו הרחבות.
אשתו לא תאמין.
היא זו ששמעה את צעקתו האילמת. ראתה אותו חוזר בלילות בעיניים טרוטות, מתוסכל מפרדוקס הסבא. חמלה עליו, עודדה, לחצה. גם כשהנוגש חסר הרחמים שדחק בו - היה הוא עצמו.
אישה צדקנית, שתמיד האמינה שייגאל.
בזכותה הוא עוד ייצא ברכוש גדול, יגיע אל הארץ המובטחת.
המאמץ השתלם, בסוף הוא קלט את הפתרון: פשוט, מבריק, מגוחך כמעט.
הפרופסור הרגיש כמעט נלעג. רק היה צריך לזנוח את המבחנות, את התמיסות ואת חוקי הפיזיקה, ולחשוב בהיגיון בריא. כל הזמן הזה גישש את דרכו בחושך סמיך כדינר, ולא קלט שהאושר הנכסף, המתין לו קרוב כל כך.
הוא דחף במאמץ דלת כבדה, מגולפת בסגנון מצרי עתיק. היא חרקה מעט, והשתתקה.
אשתו העיפה בו מבט מבולבל, אחר כך בשעון, ולבסוף בשמש הקופחת שבחוץ.
"הקדמת?"
הוא זרח מאושר. "כן, חזרתי בזמן".
איזה צירוף מקרים מעניין).
