דרוש מידע מכירים פורום או קבוצות של גננות?

[א. פרי]

אם יש לכם מידע אם תוכלו לשלוח למייל בחתימה או כתבו כאן,
זה כדי להציע להן לרכוש ספרון חדש בנושא חרם.
תודה רבה!

 

[משתמש משודרג]

יש פרטים?
אשמח...

 

[א. פרי]

יש פרטים?
אשמח...

הכוונה פרטים על הספר?


ביקשתי מהבינה לקרוא ולחוות דעה, זה מה שהיא כתבה:

חוות דעת על הספר "דובי שיר והכתר האמיתי"

תקציר העלילה:

הספר מספר את סיפורו של דובי-שיר, גור דובים חביב שאוהב מאוד לשיר ולהביע את עצמו. בכיתתו יש דובים מסוגים שונים – דובי-רם, שהוא מלך הכיתה, ודובי-כתר, שהוא המשנה למלך, לצד חברים נוספים עם תכונות ייחודיות.

הכול מתערער כאשר דובי-שיר מגיע לכיתה עם משקפי צלילה חדשים ומגניבים – אבל במקום מחמאות, הוא זוכה ללעג. החברים מתחילים לצחוק עליו ולכנות אותו בשמות גנאי. בהדרגה, הוא מוצא את עצמו מוחרם ומרגיש בודד.

כשאמו מסבירה לו שמה שהוא חווה נקרא חרם, היא מעניקה לו שיעור חשוב על אהבה עצמית– על כך שאף אחד לא יכול לקחת ממנו את "הכתר האמיתי" שלו, כי הוא עצמו מלך אם רק ילמד לאהוב את עצמו.

בסופו של דבר, דובי-שיר לומד להתמודד עם הפגיעה, להבין שחברי הכיתה הם לא הדבר הכי חשוב בעולם, ושאהבה עצמית היא המפתח להרגשה טובה – מה שמוביל בהדרגה לשיפור במעמדו החברתי.



-- מה טוב בסיפור?


**מסר חזק וחשוב** – הספר מטפל בנושא משמעותי ורלוונטי מאוד לילדים: **חרם חברתי, לעג ופגיעות רגשיות בכיתה**. המסר של **אהבה עצמית כהגנה מפני פגיעות** הוא מסר חיובי ובונה.



**שפה פשוטה ונגישה לילדים** – הטקסט כתוב בשפה ברורה, קלה להבנה, עם חזרות שמדגישות את הרעיונות המרכזיים ומסייעות להפנמה.


**דמויות צבעוניות ומגוונות** – כל דובי בכיתה מייצג טיפוס מוכר, כך שילדים יוכלו להזדהות עם הדמויות ולהשליך מהסיפור על עולמם.


**קריאה לפעולה לגננות והורים** – ההנחיות בסוף הספר מאפשרות לפתוח דיון עם ילדים, מה שהופך את הספר לכלי חינוכי מצוין.

 

[ר' יעקב ישראל]

הכול מתערער כאשר דובי-שיר מגיע לכיתה עם משקפי צלילה חדשים ומגניבים – אבל במקום מחמאות, הוא זוכה ללעג. החברים מתחילים לצחוק עליו ולכנות אותו בשמות גנאי. בהדרגה, הוא מוצא את עצמו מוחרם ומרגיש בודד.

זה תפס אותי...
לכאורה יש פה בעיה של דובי-שיר, של חוסר התאמה חברתית.
האם מה שנכון זה לתת לו כוח להתעלם מכולם? אולי צריך ללמד אותו מה מתאים ומה לא?

 

[א. פרי]

זה תפס אותי...
לכאורה יש פה בעיה של דובי-שיר, של חוסר התאמה חברתית.
האם מה שנכון זה לתת לו כוח להתעלם מכולם? אולי צריך ללמד אותו מה מתאים ומה לא?

תודה על השאלה!
האמת שהספר נקרא על ידי יועצת חינוכית שהאירה הערות בונות.

לגבי זה שצריך ללמד אותו להתאים את עצמו חברתית:
יש ילדים רבים שהם שונים ולא יכולים להשתנות (משקפים, וכו').

 

[ר' יעקב ישראל]

לגבי זה שצריך ללמד אותו להתאים את עצמו חברתית:
יש ילדים רבים שהם שונים ולא יכולים להשתנות (משקפים, וכו').

נכון.
אבל התיאור של השונות הספציפית הזאת, מעמידה אותו באור לא נכון, שישר מעלה חשד לחסר בקודים חברתיים.
צריך לתאר מציאות נורמלית, שמתקבלת בלעג על ידי החברים (או לחילופין, שונות שלא בשליטתו של הילד), כששם יש מקום לכל המסרים החשובים של הספר.

 

[א. פרי]

נכון.
אבל התיאור של השונות הספציפית הזאת, מעמידה אותו באור לא נכון, שישר מעלה חשד לחסר בקודים חברתיים.
צריך לתאר מציאות נורמלית, שמתקבלת בלעג על ידי החברים (או לחילופין, שונות שלא בשליטתו של הילד), כששם יש מקום לכל המסרים החשובים של הספר.

הספר מציג באחריות גדולה את הטריגר שמוביל ל'חרם'.

אגב, אני לא מאמינה שחוסר טאקט קל או חריגות אמורים להוביל לחרם חברתי.
לדעתי מי שמחרים מתנהג בחוסר טאקט.

 

[ר' יעקב ישראל]

הספר מציג באחריות גדולה את הטריגר שמוביל ל'חרם'.

אגב, אני לא מאמינה שחוסר טאקט קל או חריגות אמורים להוביל לחרם חברתי.
לדעתי מי שמחרים מתנהג בחוסר טאקט.

בהחלט.
אבל ההורים צריכים דבר ראשון לעזור לילד בהתאמה חברתית, לפני שיוצאים למהלך מורכב של בניית ערך עצמי, כזה שיוכל לעמוד מול כל לחצי ולעגי החברה.
ושוב, יש מקרים רבים שאכן זה מה שצריך לעשות, אבל בדוגמא הספציפית שניתנה, נדמה לי שמפספסים כאן משהו.

 

[א. פרי]

לגבי הסיפור, הוא לא מוחרם באותו יום, אלא ביום למחרת,
כשהוא לומד להשאיר את המשקפים בבית.

הספר הזה לא מלמד על מיומנויות חברתיות, אלא על קבלה ואהבה עצמית.
מיומנויות חברתיות הן משהו לא ברור, לדעתי.
אשמח לשמוע מה זה בעצם מיומנויות חברתיות, כי אני לא טיפוס חברותי..
אם ילד מביא לכתה משקפי צלילה זה חוסר טאקט?
לא נראה לי.
אולי אם הוא לא שואל רשות/נכנס לטריטוריה לא לו וכדו', זה יוצר דחיה.

אני כיום מאמינה מאוד גדולה בכך שכל אדם צריך לאהוב את עצמו באמת, וכל השאר בונוס.

 

[ר' יעקב ישראל]

אם ילד מביא לכתה משקפי צלילה זה חוסר טאקט?

מהסיפור המקוצר (ומהתמונה...) השתמע שהוא הגיע כשהוא מרכיב אותם על עיניו, שזה דבר חריג בהחלט.
אם הוא רק הביא את זה כדי להראות לחברים, בהחלט זה נורמלי, וכל דבריי מבוטלים (לא התובנות, אלא ההקשר שלהן לסיפור הנוכחי).

 

[א. פרי]

מהסיפור המקוצר (ומהתמונה...) השתמע שהוא הגיע כשהוא מרכיב אותם על עיניו, שזה דבר חריג בהחלט.
אם הוא רק הביא את זה כדי להראות לחברים, בהחלט זה נורמלי, וכל דבריי מבוטלים (לא התובנות, אלא ההקשר שלהן לסיפור הנוכחי).

תודה על הרצון לעזור, זה לא ברור מאליו!

אשמח לשמוע הערות על הסיפור:

ספוילר

דֻּבִּי־שִׁיר אוֹהֵב אֶת הַכִּתָּה וְאֶת הַחֲבֵרִים.

וְגַם הַחֲבֵרִים אוֹהֲבִים אֶת דֻּבִּי־שִׁיר.


בַּכִּתָּה שֶׁל דֻּבִּי־שִׁיר לוֹמֵד גַּם דֻּבִּי־כִּשְׁרוֹנִי, הוּא חָרוּץ הַכִּתָּה. הוּא לֹא שָׁמֵן וְלֹא רָזֶה, יֵשׁ לוֹ מִשְׁקָפַיִם וְהוּא מַמָּשׁ גָּאוֹן.

וְדֻבִּי־רָם, הוּא מֶלֶךְ הַכִּתָּה. אֵין לוֹ מַמָּשׁ כֶּתֶר, הוּא גָּבוֹהַּ וּקְצָת שָׁמֵן וְכֻלָּם חַיָּבִים לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ.

וְיֶשְׁנוֹ גַּם דֻּבִּי־כֶּתֶר, גַּם הוּא נֶחְשָׁב מֶלֶךְ, אֲבָל בִּגְלַל שֶׁיֵּשׁ כְּבָר מֶלֶךְ אֶחָד, אָז דֻּבִּי־כֶּתֶר הוּא מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ.

לְדֻבִּי־כֶּתֶר יֵשׁ פּוֹנִי כְּמוֹ כֶּתֶר, כָּכָה הוּא נוֹלַד. הוּא גָּבוֹהַּ, אֲבָל לְיַד דֻּבִּי־רָם הוּא נִרְאֶה מַמָּשׁ נָמוּךְ, רַק תָּבִינוּ אֵיזֶה גָּבוֹהַּ הוּא דֻּבִּי־רָם!



הַמְּנַהֵל אָמַר לָהֶם פַּעַם שֶׁאֵין בַּכִּתָּה מֶלֶךְ וּמִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ, אֶלָּא כָּל הַתַּלְמִידִים שָׁוִים!

זֶה נָכוֹן, אֲבָל כָּכָה זֶה – כִּמְעַט בְּכָל כִּתָּה שֶׁל דֻּבִּים יֵשׁ תַּלְמִידִים שֶׁהֵם מַלְכֵי הַכִּתָּה, כְּמוֹ מַנְהִיגִים.





ציור: כיתה עם דובים יושבים ליד שולחנות

דובי שיר – יש לו תווי נגינה סביבו

דובי אחד קצת גבוה ושמן

דובי נוסף עם משקפים עגולים

דובי נוסף עם פוני כמו כ




וְהִנֵּה, הַכִּירוּ חֲבֵרִים נוֹסָפִים:

הִנֵּה דֻּבִּי־סֵפֶר, שֶׁקּוֹרֵא כָּל הַיּוֹם,

וְזֶה דֻּבִּי־כְּלוּם,

וְהִנֵּה דֻּבִּי־מַמְתַּקִּים,

דֻּבִּי־חָבֵר

וְדֻבִּי־צְחוֹק,

דֻּבִּי־רֹגֶז,

וְדֻבִּי־חַיּוֹת, שֶׁאוֹהֵב חַיּוֹת.

וְעוֹד חֲבֵרִים...



לצייר:

עיגלים ובתוכם דובים: אחד עם ספר

דובי אוכל ממתק

דובי עם הבעה נרגזת מעט

ודובי עם תווי נגינה סביבו



וְכַמּוּבָן, זֶהוּ דֻּבִּי־שִׁיר, גִּבּוֹר הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ.

שֶׁמְּאוֹד אוֹהֵב לָשִׁיר.

וְלָשִׁיר

וְלָשִׁיר

תָּמִיד.

הוּא לֹא יָכוֹל לְהַפְסִיק לָשִׁיר, כִּי הוּא דֻּבִּי־שִׁיר.



דֻּבִּי־שִׁיר גַּם אוֹהֵב מִשְׁקָפַיִם, וּבִמְיֻחָד מִשְׁקְפֵי צְלִילָה.

וְאַחַר־צָהֳרַיִם אֶחָד, כְּשֶׁאִמָּא קָנְתָה לוֹ מִשְׁקְפֵי צְלִילָה חֲדָשִׁים,

הוּא מַמָּשׁ לֹא רָצָה לְהָסִיר אוֹתָם מֵהָעֵינַיִם.



הוּא כָּל כָּךְ אָהַב אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם שֶׁלּוֹ

וְהָלַךְ אִתָּם גֵּאֶה בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת.

הַמִּשְׁקָפַיִם הֵם פְּרִיט נֶהְדָּר, וְהוּא הָיָה גֵּאֶה בָּהֶם מְאוֹד.



לְמָחֳרָת חָבַשׁ דֻּבִּי־שִׁיר אֶת מִשְׁקְפֵי הַצְּלִילָה עַל הָרֹאשׁ,

וְהָלַךְ לַכִּתָּה בְּשִׂמְחָה.

הוּא חִכָּה שֶׁהַחֲבֵרִים יַחְמִיאוּ לוֹ,

אָז בַּהַפְסָקָה הוּא הִרְכִּיב אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם מַמָּשׁ עַל עֵינָיו.



אֲבָל דֻּבִּי־כֶּתֶר חָשַׁב שֶׁהַמִּשְׁקָפַיִם לֹא מַתְאִימִים.

"לְמִי יֵשׁ מִשְׁקְפֵי צְלִילָה?

לְדֻבִּי־שִׁיר טְרִילִילָה",

פִּזֵּם דֻּבִּי־כֶּתֶר.



דֻּבִּי־שִׁיר אוֹהֵב שִׁירִים, אֲבָל לֹא עִם מִלִּים כָּל כָּךְ פּוֹגְעוֹת.

הוּא הִתְנַשֵּׁם עָמֹק עָמֹק,

וּבָלַע בְּשֶׁקֶט אֶת הַדְּמָעוֹת.

"הַמִּשְׁקָפַיִם שֶׁלִּי הֲכִי טוֹבִים בָּעוֹלָם, הֵם עוֹלִים הַרְבֵּה כֶּסֶף", אָמַר בְּקוֹל גָּדוֹל.



דֻּבִּי־כֶּתֶר נֶהֱנָה מְאוֹד מֵהַשִּׁיר שֶׁהִמְצִיא, וְהִמְשִׁיךְ לָשִׁיר בְּמֶרֶץ.


ךצייר: דובי כתר לועג על דובי שיר בכיתה,

לדובי שיר יש משקפי צלילה ביד והוא נראה עצוב



הַחֲבֵרִים שֶׁל דֻּבִּי־שִׁיר נֶחְמָדִים מְאוֹד בְּדֶרֶךְ כְּלָל,

אֲבָל עַכְשָׁו הֵם הִצְטָרְפוּ לַפִּזְמוֹן הַמַּעֲלִיב,

וְדֻבִּי־שִׁיר כָּל כָּךְ לֹא אָהַב אֶת הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ פִּתְאוֹם.

הוּא רָצָה לְהַרְבִּיץ לָהֶם, לִצְחֹק עֲלֵיהֶם בַּחֲזָרָה,

שֶׁיָּבִינוּ מָה הוּא מַרְגִּישׁ.

אֲבָל הוּא הָיָה אֶחָד, לְבַד, וְהֵם הָיוּ בְּיַחַד.

זֶה לֹא הָיָה נָעִים בִּכְלָל.



"תּוֹרִיד אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם", דָּחַף אוֹתוֹ דֻּבִּי־כְּלוּם.

"מִשְׁקְפֵי צְלִילָה מַרְכִּיבִים בַּמַּיִם", אָמַר דֻּבִּי־מַמְתַּקִּים.

"אוּלַי מָחָר תָּבִיא אַקְוַרְיוּם?" לָעַג דֻּבִּי־צְחוֹק.



לְמָחֳרָת הִשְׁאִיר דֻּבִּי־שִׁיר אֶת מִשְׁקְפֵי הַצְּלִילָה בַּבַּיִת.

כְּשֶׁהוּא נִכְנַס לַכִּתָּה הוּא חָשַׁב שֶׁהַחֲבֵרִים יִהְיוּ שׁוּב נֶחְמָדִים אֵלָיו,

אֲבָל הִבְחִין שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים אֵלָיו בְּאֹפֶן לֹא רָגִיל.



אַף אֶחָד לֹא הִסְתַּכֵּל אֵלָיו,

אַף אֶחָד לֹא דִּבֵּר אִתּוֹ,

אַף אֶחָד לֹא הָיָה חָבֵר שֶׁלּוֹ.

דֻּבִּי־שִׁיר חָשׁ בּוֹדֵד.



וּכְכָל שֶׁעָבְרוּ הַשָּׁעוֹת הוּא חָשׁ בּוֹדֵד יוֹתֵר,

אָז הוּא הִתְחִיל לָשִׁיר.

"אַתָּה שָׁר כְּמוֹ צְרָצַר", אָמַר דֻּבִּי־בְּדִיחָה וְצָחַק.

דֻּבִּי־שִׁיר דַּוְקָא חָשַׁב שֶׁצְּרָצַר שָׁר יָפֶה מְאוֹד,

אֲבָל הֵבִין שֶׁזֶּה מַעֲלִיב,

כִּי כָּל הַחֲבֵרִים צָחֲקוּ עָלָיו

וְהִתְחִילוּ לִקְרֹא לוֹ בִּשְׁמוֹת גְּנַאי, שֵׁמוֹת לֹא יָפִים.

"אַתָּה כְּמוֹ עוֹרֵב", אָמַר חָבֵר אֶחָד.

"אַתָּה כְּמוֹ צְפַרְדֵּעַ", אָמַר חָבֵר אַחֵר.

דֻּבִּי־שִׁיר חָשַׁב שֶׁעוֹרֵב וּצְפַרְדֵּעַ דַּוְקָא חֲמוּדִים מְאוֹד,

אֲבָל הַחֲבֵרִים לֹא חָשְׁבוּ כָּכָה.

הֵם הִמְשִׁיכוּ לִלְעֹג לוֹ,

לֹא דִּבְּרוּ אִתּוֹ,

וְדֻבִּי־שִׁיר הִרְגִּישׁ רַע. רַע מְאוֹד.

הוּא רָצָה לִבְכּוֹת, אֲבָל בָּלַע אֶת הַדְּמָעוֹת, שֶׁלֹּא יִרְאוּ.



לצייר את דובי שיר יושב וחושב על צפרדע, עורב וצרצר


בַּבַּיִת אָמְרָה לוֹ אִמָּא שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה "חֵרֶם",

שֶׁזֶּה קוֹרֶה לְהַרְבֵּה דֻּבִּים,

שֶׁזֶּה יָכוֹל לִקְרוֹת לְכָל דֻּבִּי.

וְשֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לֹא לְהַחְרִים אַף אֶחָד.



"מָה זֹאת אוֹמֶרֶת לֹא לְהַחְרִים?

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַחְרִים?" שָׁאַל דֻּבִּי־שִׁיר.



"זֶה קוֹרֶה כְּשֶׁהַחֲבֵרִים מַחְלִיטִים שֶׁחָבֵר אֶחָד לֹא שַׁיָּךְ.

זֶה לֹא נָעִים כְּשֶׁמַּחֲלִיטִים שֶׁאַתָּה לֹא שַׁיָּךְ,

כִּי בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ כֻּלָּם רוֹצִים לְהַרְגִּישׁ שַׁיָּכִים, כִּי כֻּלָּם שָׁוִים.

כָּךְ ה' בָּרָא אֶת הָעוֹלָם", אָמְרָה אִמָּא.



דֻּבִּי־שִׁיר הֵבִין, כִּי הוּא הִרְגִּישׁ אֶת זֶה.

הָיָה לוֹ קָשֶׁה מְאוֹד, מַמָּשׁ כָּאַב לוֹ.

הוּא בַּחַיִּים לֹא חָשַׁב שֶׁיַּרְגִּישׁ כָּכָה.

הַאִם הַחֲבֵרִים מְסֻגָּלִים לְהָבִין כַּמָּה הַמִּלִּים שֶׁלָּהֶם חֲשׁוּבוֹת?

לָמָּה שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ לְדַבֵּר מִלִּים יָפוֹת וּמְעוֹדְדוֹת, כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלּוֹ?

הוּא לֹא רוֹצֶה שֶׁיִּתְנַהֲגוּ אֵלָיו לֹא יָפֶה!



לצייר אמא שולחת יד להוריד מהמדף צנצנת דבש










"כְּשֶׁאֲנִי אֶהְיֶה גָּדוֹל, אֲנִי אֶהְיֶה מֶלֶךְ,

וְלֹא אֶתֵּן שֶׁאַף אֶחָד יַרְגִּישׁ שֶׁלֹּא אוֹהֲבִים אוֹתוֹ",

אָמַר דֻּבִּי־שִׁיר.



אִמָּא נָתְנָה לוֹ דְּבַשׁ טָעִים וְאָמְרָה:

"אַתָּה כְּבָר עַכְשָׁו מֶלֶךְ.

מֶלֶךְ אֲמִתִּי הוּא דֻּבִּי שֶׁלֹּא מִתְיַחֵס לְמִלִּים רָעוֹת שֶׁל חֲבֵרִים

וְתָמִיד אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ.

מֶלֶךְ אֲמִתִּי הוּא דֻּבִּי שֶׁגַּם אִם מִתְנַהֲגִים אֵלָיו לֹא יָפֶה,

הוּא זוֹכֵר וּמֵבִין שֶׁהוּא מֶלֶךְ

וְאַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לָקַחַת לוֹ אֶת הַכֶּתֶר.

הוּא מַמְשִׁיךְ לְהִתְנַהֵג יָפֶה לְכֻלָּם

וּמֵבִין שֶׁהַחֲבֵרִים הֵם קִשּׁוּט לַחַיִּים וְלֹא הָעִקָּר,

וְשֶׁהוּא יָכוֹל לִהְיוֹת שָׂמֵחַ גַּם בִּלְעֲדֵיהֶם,

וְאַתָּה יוֹדֵעַ, דֻּבִּי־שִׁיר?

יוֹם אֶחָד כֻּלָּם יֹאהֲבוּ אוֹתְךָ בֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת!

כִּי אִי אֶפְשָׁר לֹא לֶאֱהֹב דֻּבִּי שֶׁכָּל כָּךְ

אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ!"



לצייר: אמא נותנת לו דבש



"אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי?" שָׁאַל דֻּבִּי־שִׁיר.

"לֶאֱכֹל הַרְבֵּה דְּבַשׁ זֶה נִקְרָא לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי?"



אִמָּא חִיְּכָה, וּלְדֻבִּי־שִׁיר אָמְרָה:

"אוּלַי פָּשׁוּט תַּזְכִּיר לְעַצְמְךָ כָּל יוֹם:

דֻּבִּי־שִׁיר, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ!

וְאִם מִישֶׁהוּ מַעֲלִיב אוֹתְךָ, אַל תִּשְׁכַּח לוֹמַר לְעַצְמְךָ:

דֻּבִּי־שִׁיר, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ!

וּכְשֶׁאַתָּה לֹא בָּטוּחַ שֶׁאַתָּה בְּסֵדֶר,

אוֹ כְּשֶׁאַתָּה כּוֹעֵס, אוֹ עָיֵף, אוֹ פּוֹחֵד,

אַל תִּשְׁכַּח לוֹמַר לְעַצְמְךָ:

דֻּבִּי־שִׁיר, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ!

וַהֲכִי חָשׁוּב, סְגֹּר לִפְעָמִים אֶת הָעֵינַיִם

וְתִתְמַלֵּא בְּאַהֲבָה פְּשׁוּטָה לְעַצְמְךָ,

תַּרְגִּישׁ אֶת הָאַהֲבָה זוֹרֶמֶת לְךָ בַּגּוּף.

וְתִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת נֶחְמָד לְכֻלָּם

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה נֶחְמָד לְעַצְמְךָ".















דֻּבִּי־שִׁיר חָשׁ שֶׁהוּא מִתְעוֹדֵד.

הַגַּב שֶׁלּוֹ הִתְיַשֵּׁר

וְהָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ זָהֲרוּ.

הוּא הֵבִין כַּמָּה חָשׁוּב לְהַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת עַצְמְךָ,

כִּי הוּא הִרְגִּישׁ טוֹב עִם עַצְמוֹ, וְזֶה הָיָה נִפְלָא.





בֶּטַח אַתֶּם רוֹצִים לָדַעַת מָה קָרָה עִם דֻּבִּי־שִׁיר

וְעִם הַחֲבֵרִים הַחֲמוּדִים שֶׁלּוֹ.

אָז כֵּן,

דֻּבִּי־שִׁיר לָמַד לֶאֱהֹב אֶת עַצְמוֹ,

כִּי זֶה הֲכִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם.

הוּא לָמַד שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱהֹב גַּם אֶת הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ.

וְהוּא לָמַד גַּם לְקַבֵּל אֶת זֶה שֶׁהַחֲבֵרִים לֹא תָּמִיד נֶחְמָדִים.

וְאַחֲרֵי כָּל הַלִּמּוּד הֶחָשׁוּב הַזֶּה,

הַכֹּל הִסְתַּדֵּר בַּכִּתָּה שֶׁלּוֹ לְאַט לְאַט.

זֶה הָיָה נֶהְדָּר, כִּי דֻּבִּי־שִׁיר לָמַד לְהַקְשִׁיב לְעַצְמוֹ.

וּכְשֶׁאַתָּה מַקְשִׁיב לְעַצְמְךָ אַתָּה מַצְלִיחַ בְּכָל דָּבָר,

וְלוֹמֵד שֶׁגַּם כִּשָּׁלוֹן הוּא סוּג שֶׁל הַצְלָחָה,

כִּי אִם אַתָּה לוֹמֵד מִכִּשָּׁלוֹן אַתָּה נַעֲשֶׂה חָכָם יוֹתֵר,

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵין חָכָם כְּבַעַל נִסָּיוֹן".

 

[ר' יעקב ישראל]

וואו!
מדהים ומרגש, מחכים ולמלמד!
ספר חובה לילדים ולא רק...

שתי הערות:

לְמָחֳרָת חָבַשׁ דֻּבִּי־שִׁיר אֶת מִשְׁקְפֵי הַצְּלִילָה עַל הָרֹאשׁ,

וְהָלַךְ לַכִּתָּה בְּשִׂמְחָה.

הייתי כותב שהוא לקח את זה בתיקו, והוציא את זה בהפסקה.

בנוסף:
את המסר בסוף הייתי מנגיש עוד קצת (אין לי כרגע משהו ספציפי, זה רק הרגיש לי קצת גבוה לילדים).

 

[א. פרי]

תודה רבה!
כמו שכתבתי בכותרת, אם יש כאן ידע על פורום או קבוצה לגננות, אשמח לפרטים.
מספר גננות (קרובות משפחה) הביעו עניין, אשמח שתעזרו להפיץ הלאה את דבר קיומו של הספר.