יש מנהג של חסידים לספר סיפורי מופת של הבעל שם טוב הקדוש נשמתו עדן
באשכול הזה בעזר השם ת\יפרסמו סיפורי מופת על הבעש"ט
שבוע טוב
הנה סיפור שקראתי על הבעל שם טוב:
פעם אחת נתבלה סידורו של רבי ישראל בעל שם טוב ויצא מכלל שימוש. הלכו חסידיו לחפש לו סידור אחר.
עברו מבית אל בית, עד שבאו לביתו של רועה העיירה. שמח הרועה לביקורם של תלמידי החכמים בביתו,
ושאל למטרת בואם. אמרו לו, כי מחפשים הם סידור עבור רבם, שסידורו הישן כבר אינו ראוי לשימוש.
אמר להם הרועה, אמנם יש בידי סידור אחד, והוא ירושה לי מסבי זכרונו לברכה, שהיה מגיד חשוב באחת העיירות;
ואף הוא קיבל את הסידור בירושה מאביו, שהיה רב קהילה ידוע, ואביו מאביו, עד לזקננו המהר”ם מינץ זצוק”ל,
שאומרים עליו שכתב את הסידור במו ידיו. אבל אני, אני הרי אינני יודע להתפלל כלל…
אמרו החסידים זה לזה, הלא יהודי זה אפילו קרוא וכתוב אינו יודע;
והסידור שברשותו בוודאי שראוי שישמש את רבנו הבל שם טוב בתפילתו.
עמדו ושכנעו את הרועה שיפקיד את הסידור בידיהם. שמחו החסידים על האוצר שנפל בחלקם,
ומיהרו לבית רבם. לקחו את הסידור הישן מעל עמוד התפילה
של הבעל שם טוב וגנזוהו, והניחו תחתיו את הסידור החדש.
כשהגיעה שעת התפילה ניגש הבעל שם טוב אל עמוד התפילה שלו,
וראה את הסידור החדש. התבונן בו שעה ארוכה. לבסוף הורה לשליח הציבור שיתחיל בתפילה.
כשהגיע הבעל שם טוב לתפילת העמידה, ראו כל המתפללים שדבר מה קורה לרבם.
בבת אחת נתכרכמו פניו, וכל מצחו נתמלא קמטים. פניו הלכו והלבינו, ורעד אחז בשפתיו.
ככל שנתמשכה התפילה הלכו פניו ונתעוותו, והרעד פשט לכל גופו.
זיעה קרה התחילה נוטפת ממצחו, וכמעט שנתעלף. נתייראו כל המתפללים, והמתינו באימה שיסיים הרב את תפילתו.
מיד כשסיים הבעל שם טוב את התפילה, קרא בקול רם:
תיכף ומיד החזירו לרועה בעל התפילה את סידורו! שאין תפילה נאה כתפילתו של הרועה בעל התפילה!
נרעדו המתפללים כולם, ומיד נטלו את הסידור, רצו אל ביתו של הרועה,
והחזירו לו את הסידור. תמהו המתפללים זה לזה על דבריו של רבם:
מהי תפילתו של הרועה הפשוט, שכל כך שיבחה רבינו? נכנסו בשקט לביתו של הרועה והתחבאו בפינת הבית.
כשהגיעה שעת התפילה, נכנס הרועה אל ביתו. לקח את הסידור,
והניח אותו על עמוד תפילה שהיה שם. עטף הרועה את עצמו בטלית,
חבש את תפיליו, וניגש אל עמוד התפילה. פתח את הסידור היכן שנפתח.
עצם הרועה את עיניו, והתחיל מנענע את גופו קדימה ואחורה. ככל שארכה תפילתו הלכו תנועותיו והתחזקו,
לפנים ולאחור, עד שהיה גופו כולו מיטלטל מצד אל צד. כך עמד הרועה שעה ארוכה,
עיניו עצומות ופיו חתום, וגופו מתנועע בחוזקה. לכשסיים הרועה את מעשיו, סגר את הסידור, חלץ תפיליו, פשט את הטלית והלך לו.
חייכו החסידים זה לזה: וכי זו היא תפילה? והרי לא הוציא הרועה מפיו ולוּ מילה אחת!
ומיד חזרו ותמהו: ומדוע שיבח הבעל שם טוב מן “תפילה” שכזאת? שעה ארוכה עמדו נבוכים.
כשגברה תמיהתם אמרו: נקרא לרועה ונשאלה את פיהו.
אמר להם הרועה: אכן, אדם פשוט אני, רועה צאן ובקר, אבל מעלה אחת יודע אני שיש בי,
שאני בן גדולים, וזוכר אני היטב את הפעמים שעוד הייתי נער והייתי הולך אחרי סבי עליו השלום לבית הכנסת.
נדמה היה בעיניי אז כמלאך ממש, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, וסידורו בידו.
זוכר אני כיצד הייתי ניצב מאחוריו כשהיה עומד בתפילתו, מביט בו ומשתאה.
באיזו דביקות היה נושא את תפילתו למרומים! גופו היה מתנועע לפנים ולאחור,
וחוט של חסד היה משוך על פניו ועל עיניו העצומות.
רטט של קדושה היה עובר בי בשעה זו, ונדר נדרתי לעצמי, שכשאגדל אתפלל אף אני כמוהו!
אלא שגורלי לא שפר עלי, ונעשיתי רועה פשוט. ואפילו את האותיות הכתובות בסידור היקר שקיבלתי מסבי
בירושה אחר שהלך לבית עולמו אינני יודע לקרוא. אבל את אותן התפילות הקדושות עודני זוכר! אלא מה אני עושה?
בשעה שהציבור כולו מתכנס בבתי הכנסיות ואני נשאר בביתי, אני לוקח את הסידור,
ושם אותו על עמוד התפילה של סבי. אז אני עוצם את עיניי, וללא מילים אני מנענע את גופי כמו שראיתי את סבי בשעתו.
בליבי אני פונה לריבון העולמים שיחשיב את מעשיי כתפילה שלימה.
סיים הרועה את סיפורו, והחסידים חזרו לבית רבם. ראו שהיה הבעל שם טוב ממתין להם בפתח הבית ומחייך.
אמר להם הבעל שם טוב: יודע אני שאתם תמהים על תפילתו של הרועה,
שאין הוא יודע כלל להתפלל, ורק את תנועות התפילה הוא יודע;
וכי מה ערך יש לתנועות התפילה בלא מילות התפילה עצמן?
אבל אמרו לי באמת, האם יש אדם בעולם שיהין לומר על עצמו שיודע הוא להתפלל?!
הוסיף הבעל שם טוב ואמר
“ואנחנו לו נדע מה נעבוד את ה’ “.
ואף על פי כן מובטח לנו, שאם נעשה אנחנו ככל יכולתנו,
גם אם לא נצליח לבוא לידי שלימות, בכל זאת יבוא הקב”ה וישרה את שכינתו במעשי ידינו…
הנושאים החמים
Reactions: AUVI, אביגלוש, T;) ועוד 124 משתמשים127 //