הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"והיגדת לבנך"
שיח בין אב לבנו - המיועד לכל הציבור
חיים ולדר:
לאבא ואמא היקרים!
בשנה שעברה התארחנו אצלכם בליל הסדר.
הבאתי לכם כמתנה קערת סדר יקרה ומפוארת וקיבלתי תמורתה קערת סדר פשוטה מלפני 64 שנים.
אבל יחד איתה קיבלתי את הסיפור שמאחוריה.
סיפורו של בחור ישיבה חסר כל, שקרא בתורה בשני מנינים בבית הכנסת "הליגמן" וגם בדק דגים בווגשל לוודא שאין בהם תולעים ובכל הכסף שהרוויח, השתמש כדי לקנות להוריו שולחן סדר עם שמונה כיסאות *ואת הקערה הזו.*
הבחור ישיבה הזה, היית אתה, אבא ואת הסיפור העליתי על הכתב בדיוק לפני שנה פחות שבועיים בטור "אות חיים", ולאחר מכן הפכתי אותו לסיפור המסיים את ספרי "אנשים מספרים 11", סיפור שבמהלכו אני מגלה, כי הקערה המקומטת שאותה חשבתי להשליך, שווה פי מיליון מהצעצוע היקר שקניתי לכם, כי הסיפור מאחוריה, לא יסולא בפז כי הוא סיפור של הקרבה ונאמנות של בן להוריו.
כבר מיד לאחר מכן, הודעתי לכם, כי בשנה הבאה, כלומר, פסח תש"פ, אתם תתארחו אצלנו בשולחן הסדר.
אמנם זו היתה הודעה חוצפנית למדיי. לא כלפיכם, כלפיי אחיי ואחיותיי שמצפים לתורם בסבלנות. אך היה לי תירוץ טוב.
כמה שנים לפני כן, כשהיה תורינו להתארח אצלכם נתקענו בערב החג בפקק אינסופי באיזור נתניה. ולאחר שעתיים ללא תזוזה, כשהבנו שיש חשש אמיתי שלא נגיע לחיפה עד היכנס החג, החלטנו לשוב על עקבותינו, מחשש שנהפוך לעוד סיפור של "אנשים מספרים על עצמם" על משפחה שעשתה את סדר הפסח על אי תנועה ליד הכפר ג'אסר א זרקא הממוקם על כביש 2 סמוך לחדרה, כפר שאמנם נחשב לכפר שאינו עוין במיוחד ליהודים, זזאת בתנאי שאיננו מחשיבים את הפוגרום של "ואדי ערה" הידוע יותר בשמו "אירועי אוקטובר 2000" במהלכם התפרעו תושבי האיזור ובהם אזרחי הכפר, והרסו מאות מכוניות וגרמו להרוגים ופצועים רבים, וזאת גם אם איננו מחשיבים את המנהג של אחדים מבני הכפר הזה לעלות מפעם לפעם על הגשר שמעל כביש 2, ולהשליך ממנו סלעים על המכוניות כדי לבדוק את השפעת הסלע על מצב רוחו, שלא לומר בריאותו או בעצם חייו של הנהג התמים שנסע בכביש שמתחת.
כך או כך, את אותו ליל סדר בלתי נשכח חגגנו אצל השוויגער היקרה בבני ברק ועל פי הידוע לנו, מבחינה היסטורית זו השוויגער היחידה בתבל שקיבלה הודעה שעה לפני היכנס החג, על שמונה בני משפחה (רחלי טרם נולדה אז) שנמלכו בדעתם והחליטו שהשנה התור שלה לארח אותם.
הסיפור הזה, היה התירוץ שלי לדרוש שתתארחו אצלנו השנה, ולמרות שהוא, אפעס, נשמע כמו סיפור של ההוא שמשרבט את "אנשים ללא מסיכות", לא נרשמה התנגדות מצד האחים והאחיות לאירוח שלכם אצלנו.
והנה שינוי בעלילה: לפני כחודש, פרצה אל חיינו מגיפת הקורונה ומאז אנחנו משתדלים לבודד אתכם בבית בחיפה. ביטלנו את המניין הקבוע בביתכם בליל שבת ואת הארוחות הענקיות לילדים ולנכדים ואורחים מזדמנים-קבועים בחורי "נחלת הלוויים" ובעלי תשובה מהטכניון.
אבל פסח הוא פסח, ואנו ישבנו והגענו למסקנה שעם כל הכבוד לבידוד, לא ייתכן שאבא ואמא יבלו את ליל הסדר לבדם ולפיכך התארגנו לשכן אתכם באגף נפרד בבית שיבודד מכל חלקי הבית. וגם ליל הסדר עצמו נארגן כך שתהיו רחוקים 2 מטר מהנכדים והנינים ושאר בני הבית ואנו מבקשים את תשובתכם החיובית להתארח בביתנו על פי התכנון המקורי.
באהבה וציפייה לתשובתכם החיובית.
בנכם האוהב חיים, ומשפחתו.
ר"ח ניסן תש"פ
שלמה ולדר:
לבני חיים אליעזר היקר ומשפחתו.
אני אמנם רושם על עטיפות הספרים שלך את השם חיים ולדר, וככה מכנים אותך כולם, אבל מהשם שנתתי לך בברית, לא תימלט ואני מקפיד לקרא לך חיים-אליעזר, או בקיצור "חיימלייזר" כל עוד אני חי.
ובדיוק על הנקודה הזו "כל עוד אני חי" אני רוצה לכתוב לך. וכמו שאתה מספר עליי סיפורים לתועלת הציבור, גם אני אעשה את זה כעת, ואני מקווה שיקשיבו לי כל ההורים מעל גיל 65 והילדים הנשואים שלהם, שרוצים לארח אותם או להתארח אצלם בליל הסדר.
אני מבין את הטיעון בעד: "שההורים יישארו לבד בליל הסדר"? יגידו הילדים. "שאנחנו אחרי כל השנים נוותר על הנחת הזו לחגוג את ליל הסדר עם הילדים הנכדים והנינים" יגידו ההורים.
אני קודם כל רוצה להודיע לך כי לצערינו, בניגוד למה שסיכמנו, אמא ואני לא נתארח אצלכם השנה בליל הסדר. אנחנו נחגוג אותו בפעם הראשונה בחיינו לבד. בעצם גם עם ג'וי העובדת הפיליפינית אם זה משנה משהו.
אמנם חינכתי אתכם שאבא לא צריך לומר סיבות. ברגע שאבא אומר כך צריך להיות.
אבל הפעם, אני כן אכתוב את הסיבה. לא בשבילך אלא בשביל כל הסים והסבתות המבוגרים ובעיקר כאלה הנמצאים בקבוצות סיכון וילדיהם הנשואים, שמעלים על דעתם לעשות את ליל הסדר ביחד.
כידוע לך, מעולם לא פחדתי מהמוות. וכמו כל צ'אלמר מבתי אונגרין גם אהבתי לדבר על הנושא ואף לימדתי אתכם בכל ליל שבת את הספר "גשר החיים". אולי היום היו מזמינים לי עובדת סוציאלית אבל אז גידלו ילדים בצורה בריאה יותר. שיהיו חזקים לחיים. וחלק מלהיות חזק לחיים זה לדעת להכיר במוות.
אבל בבקשה לא לבלבל בין חוסר פחד מהמוות, לשמחת החיים. אני אוהב את החיים ורוצה לחיות כמה שיותר ולרוות נחת מילדיי נכדיי וניניי.
כידוע לך ההמנון שלי ושל אמא הוא "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלינו".
הרגש אומר לנו: "בגיל 83 אתם לא תעשו את ליל הסדר לבד. תהנו מהצאצאים תאספו את הנחת". אתה יודע כמה אני אוהב את הרעש וההמולה ואת האימרה שלי: "כמה שיותר דחוס ככה יותר שמח".
אבל השכל אומר את ההפך הגמור: על פי הנתונים המתפרסמים על הנגיף הזה, אין שום דרך לשמור על הבריאות ובעצם על החיים בכל מגע שהוא עם הזולת ובוודאי כשמדובר בילדים שאין שום שליטה עליהם.
חיימליזר'קה שלי, אתה מכבד אותנו מאד כל יום בימות השנה. אבל אתה לא רוצה לאבד גם בן וגם אבא באותה שנה. אתה תוותר על הרצון העז שלך לארח אותנו. וזה יהיה "כיבוד אב ואם" הכי מהודרים שניתן לעשות.
או כמו שנהנתי לומר לאנשים שהזמנתי אותם לשמחות וידעתי שזה טורח בשבילם: "אני אסלח לכם אם לא תגיעו והקב"ה יצטרך לסלוח לכם אם כן תגיעו".
גם אם תאמר לי שאתם מתכננים תכננתם להנהיג מדיניות קשוחה להגביל את הילדים והנכדים שלכם כדי לאפשר לנו להשתתף בשולחן הסדר, זה לא היה מביא לנו נחת אלא צער לראות את הנכדים נאלצים להסתובב כמי שכפאם שד. אך גם אם לא היינו מבינים זה, עדיין נשקפת סכנה לחיינו ולחיי כל אדם שמעל גיל 65 שיעשה את הטעות הזו ויתארח או יארח את ילדיו. כי אין שום דרך בעולם לשמור על סטריליות מוחלטת.
יש לי גם עצה למי שקשה לו - שהילדים יביאו תמונות גדולות של הנכדים והנינים ואותם יניחו על כל הכיסאות בבית וגם על השולחן. זה יכול להביא נחת יותר מאשר להתארח אצל משפחה אחת. אבל אנחנו לא צריכים אפילו את זה.
אני אשב עם אמא ונערוך בפעם הראשונה בחיינו את ליל הסדר לבד. ואם נבכה, זה יהיה רק מאושר ומשמחה כי אנחנו מספיק חכמים להבין שהילדים הנכדים והנינים שלנו נמצאים במקומם. וגם אם לא לא מולינו הם תמיד תמיד בליבנו. ואם נשמור על עצמנו נוכל להנות מהם בשנים הבאות אי"ה.
לאלמנים או אלמנות אני מציע להיות עם מישהו כמותם או נכד או נכדה בגירים שממילא נמצאים אצלם. זה בדיוק כמו שאני ואמא נמצאים ביחד. לבד לגמרי לא צריך להיות.
מסור את הדברים לילדיך חתנך, כלותיך ונכדיך. וגם לכל עם ישראל שקורא את הדברים שאתה כותב
באהבה
אבא ואמא
שיח בין אב לבנו - המיועד לכל הציבור
חיים ולדר:
לאבא ואמא היקרים!
בשנה שעברה התארחנו אצלכם בליל הסדר.
הבאתי לכם כמתנה קערת סדר יקרה ומפוארת וקיבלתי תמורתה קערת סדר פשוטה מלפני 64 שנים.
אבל יחד איתה קיבלתי את הסיפור שמאחוריה.
סיפורו של בחור ישיבה חסר כל, שקרא בתורה בשני מנינים בבית הכנסת "הליגמן" וגם בדק דגים בווגשל לוודא שאין בהם תולעים ובכל הכסף שהרוויח, השתמש כדי לקנות להוריו שולחן סדר עם שמונה כיסאות *ואת הקערה הזו.*
הבחור ישיבה הזה, היית אתה, אבא ואת הסיפור העליתי על הכתב בדיוק לפני שנה פחות שבועיים בטור "אות חיים", ולאחר מכן הפכתי אותו לסיפור המסיים את ספרי "אנשים מספרים 11", סיפור שבמהלכו אני מגלה, כי הקערה המקומטת שאותה חשבתי להשליך, שווה פי מיליון מהצעצוע היקר שקניתי לכם, כי הסיפור מאחוריה, לא יסולא בפז כי הוא סיפור של הקרבה ונאמנות של בן להוריו.
כבר מיד לאחר מכן, הודעתי לכם, כי בשנה הבאה, כלומר, פסח תש"פ, אתם תתארחו אצלנו בשולחן הסדר.
אמנם זו היתה הודעה חוצפנית למדיי. לא כלפיכם, כלפיי אחיי ואחיותיי שמצפים לתורם בסבלנות. אך היה לי תירוץ טוב.
כמה שנים לפני כן, כשהיה תורינו להתארח אצלכם נתקענו בערב החג בפקק אינסופי באיזור נתניה. ולאחר שעתיים ללא תזוזה, כשהבנו שיש חשש אמיתי שלא נגיע לחיפה עד היכנס החג, החלטנו לשוב על עקבותינו, מחשש שנהפוך לעוד סיפור של "אנשים מספרים על עצמם" על משפחה שעשתה את סדר הפסח על אי תנועה ליד הכפר ג'אסר א זרקא הממוקם על כביש 2 סמוך לחדרה, כפר שאמנם נחשב לכפר שאינו עוין במיוחד ליהודים, זזאת בתנאי שאיננו מחשיבים את הפוגרום של "ואדי ערה" הידוע יותר בשמו "אירועי אוקטובר 2000" במהלכם התפרעו תושבי האיזור ובהם אזרחי הכפר, והרסו מאות מכוניות וגרמו להרוגים ופצועים רבים, וזאת גם אם איננו מחשיבים את המנהג של אחדים מבני הכפר הזה לעלות מפעם לפעם על הגשר שמעל כביש 2, ולהשליך ממנו סלעים על המכוניות כדי לבדוק את השפעת הסלע על מצב רוחו, שלא לומר בריאותו או בעצם חייו של הנהג התמים שנסע בכביש שמתחת.
כך או כך, את אותו ליל סדר בלתי נשכח חגגנו אצל השוויגער היקרה בבני ברק ועל פי הידוע לנו, מבחינה היסטורית זו השוויגער היחידה בתבל שקיבלה הודעה שעה לפני היכנס החג, על שמונה בני משפחה (רחלי טרם נולדה אז) שנמלכו בדעתם והחליטו שהשנה התור שלה לארח אותם.
הסיפור הזה, היה התירוץ שלי לדרוש שתתארחו אצלנו השנה, ולמרות שהוא, אפעס, נשמע כמו סיפור של ההוא שמשרבט את "אנשים ללא מסיכות", לא נרשמה התנגדות מצד האחים והאחיות לאירוח שלכם אצלנו.
והנה שינוי בעלילה: לפני כחודש, פרצה אל חיינו מגיפת הקורונה ומאז אנחנו משתדלים לבודד אתכם בבית בחיפה. ביטלנו את המניין הקבוע בביתכם בליל שבת ואת הארוחות הענקיות לילדים ולנכדים ואורחים מזדמנים-קבועים בחורי "נחלת הלוויים" ובעלי תשובה מהטכניון.
אבל פסח הוא פסח, ואנו ישבנו והגענו למסקנה שעם כל הכבוד לבידוד, לא ייתכן שאבא ואמא יבלו את ליל הסדר לבדם ולפיכך התארגנו לשכן אתכם באגף נפרד בבית שיבודד מכל חלקי הבית. וגם ליל הסדר עצמו נארגן כך שתהיו רחוקים 2 מטר מהנכדים והנינים ושאר בני הבית ואנו מבקשים את תשובתכם החיובית להתארח בביתנו על פי התכנון המקורי.
באהבה וציפייה לתשובתכם החיובית.
בנכם האוהב חיים, ומשפחתו.
ר"ח ניסן תש"פ
שלמה ולדר:
לבני חיים אליעזר היקר ומשפחתו.
אני אמנם רושם על עטיפות הספרים שלך את השם חיים ולדר, וככה מכנים אותך כולם, אבל מהשם שנתתי לך בברית, לא תימלט ואני מקפיד לקרא לך חיים-אליעזר, או בקיצור "חיימלייזר" כל עוד אני חי.
ובדיוק על הנקודה הזו "כל עוד אני חי" אני רוצה לכתוב לך. וכמו שאתה מספר עליי סיפורים לתועלת הציבור, גם אני אעשה את זה כעת, ואני מקווה שיקשיבו לי כל ההורים מעל גיל 65 והילדים הנשואים שלהם, שרוצים לארח אותם או להתארח אצלם בליל הסדר.
אני מבין את הטיעון בעד: "שההורים יישארו לבד בליל הסדר"? יגידו הילדים. "שאנחנו אחרי כל השנים נוותר על הנחת הזו לחגוג את ליל הסדר עם הילדים הנכדים והנינים" יגידו ההורים.
אני קודם כל רוצה להודיע לך כי לצערינו, בניגוד למה שסיכמנו, אמא ואני לא נתארח אצלכם השנה בליל הסדר. אנחנו נחגוג אותו בפעם הראשונה בחיינו לבד. בעצם גם עם ג'וי העובדת הפיליפינית אם זה משנה משהו.
אמנם חינכתי אתכם שאבא לא צריך לומר סיבות. ברגע שאבא אומר כך צריך להיות.
אבל הפעם, אני כן אכתוב את הסיבה. לא בשבילך אלא בשביל כל הסים והסבתות המבוגרים ובעיקר כאלה הנמצאים בקבוצות סיכון וילדיהם הנשואים, שמעלים על דעתם לעשות את ליל הסדר ביחד.
כידוע לך, מעולם לא פחדתי מהמוות. וכמו כל צ'אלמר מבתי אונגרין גם אהבתי לדבר על הנושא ואף לימדתי אתכם בכל ליל שבת את הספר "גשר החיים". אולי היום היו מזמינים לי עובדת סוציאלית אבל אז גידלו ילדים בצורה בריאה יותר. שיהיו חזקים לחיים. וחלק מלהיות חזק לחיים זה לדעת להכיר במוות.
אבל בבקשה לא לבלבל בין חוסר פחד מהמוות, לשמחת החיים. אני אוהב את החיים ורוצה לחיות כמה שיותר ולרוות נחת מילדיי נכדיי וניניי.
כידוע לך ההמנון שלי ושל אמא הוא "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלינו".
הרגש אומר לנו: "בגיל 83 אתם לא תעשו את ליל הסדר לבד. תהנו מהצאצאים תאספו את הנחת". אתה יודע כמה אני אוהב את הרעש וההמולה ואת האימרה שלי: "כמה שיותר דחוס ככה יותר שמח".
אבל השכל אומר את ההפך הגמור: על פי הנתונים המתפרסמים על הנגיף הזה, אין שום דרך לשמור על הבריאות ובעצם על החיים בכל מגע שהוא עם הזולת ובוודאי כשמדובר בילדים שאין שום שליטה עליהם.
חיימליזר'קה שלי, אתה מכבד אותנו מאד כל יום בימות השנה. אבל אתה לא רוצה לאבד גם בן וגם אבא באותה שנה. אתה תוותר על הרצון העז שלך לארח אותנו. וזה יהיה "כיבוד אב ואם" הכי מהודרים שניתן לעשות.
או כמו שנהנתי לומר לאנשים שהזמנתי אותם לשמחות וידעתי שזה טורח בשבילם: "אני אסלח לכם אם לא תגיעו והקב"ה יצטרך לסלוח לכם אם כן תגיעו".
גם אם תאמר לי שאתם מתכננים תכננתם להנהיג מדיניות קשוחה להגביל את הילדים והנכדים שלכם כדי לאפשר לנו להשתתף בשולחן הסדר, זה לא היה מביא לנו נחת אלא צער לראות את הנכדים נאלצים להסתובב כמי שכפאם שד. אך גם אם לא היינו מבינים זה, עדיין נשקפת סכנה לחיינו ולחיי כל אדם שמעל גיל 65 שיעשה את הטעות הזו ויתארח או יארח את ילדיו. כי אין שום דרך בעולם לשמור על סטריליות מוחלטת.
יש לי גם עצה למי שקשה לו - שהילדים יביאו תמונות גדולות של הנכדים והנינים ואותם יניחו על כל הכיסאות בבית וגם על השולחן. זה יכול להביא נחת יותר מאשר להתארח אצל משפחה אחת. אבל אנחנו לא צריכים אפילו את זה.
אני אשב עם אמא ונערוך בפעם הראשונה בחיינו את ליל הסדר לבד. ואם נבכה, זה יהיה רק מאושר ומשמחה כי אנחנו מספיק חכמים להבין שהילדים הנכדים והנינים שלנו נמצאים במקומם. וגם אם לא לא מולינו הם תמיד תמיד בליבנו. ואם נשמור על עצמנו נוכל להנות מהם בשנים הבאות אי"ה.
לאלמנים או אלמנות אני מציע להיות עם מישהו כמותם או נכד או נכדה בגירים שממילא נמצאים אצלם. זה בדיוק כמו שאני ואמא נמצאים ביחד. לבד לגמרי לא צריך להיות.
מסור את הדברים לילדיך חתנך, כלותיך ונכדיך. וגם לכל עם ישראל שקורא את הדברים שאתה כותב
באהבה
אבא ואמא
נערך לאחרונה ב:
