הנושאים החמים
הונגרי אמיתי
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #1
מוגש כאן כחומר למחשבה:
_נכתב ע"י איש חינוך השוהה כעת במלונית המיועדת לבני ישיבות_
*.סבל זמני לעשרה ימים בבית או סבל מתמשך למשך שנים בבית?*
תבחרו אתם את העתיד שלכם!
הלב בוער, קשה לכתוב, הכוחות לא ממש לטובתי, אבל קשה עוד יותר לשתוק.
לפני ארבעה ימים נדבקתי בנגיף הקורונה, נתוני המשפחה והבית הכריחוני לפנות את עצמי למלונית בכדי שלא לסכן את שאר בני הבית.
הגעתי למלונית בשעות אחר הצהריים, מלונית המיועדת אך ורק לבני ישיבות.
נמצאים במלונית בני ישיבות מכל גווני הישיבות למן הישיבות הכי נחשקות בעונת הרישום עד לישיבות שמוגדרות (!) כישיבות גרועות, זאת מלבד קבוצה ענקית של בחורים מהמגזר החרדי לאומי, בית המדרש שבמלון היה עמוס בבני ישיבות שעסקו בחשק רב בתורה וביררו סוגיות חמורות באוירה מיוחדת ומרגשת, ממש קידוש ה' הכל כל כך טוב, למה לקלקל את האוירה?
למה? כי במהלך היום שאני נמצא פה, נחשפתי למציאות הכואבת מול הדילמה הקשה, השארת ילד מאומת בבית היא סבל לילד המאומת שצריך לשהות בחדר סגור, מבודד מבני ביתו, רק עם מסיכה, הגבלות שמציקות לכל בני הבית ומציקות גם לילד המאומת, הגבלות וסבל אשר יימשכו לכל היותר עשרה ימים, ברוב המקרים זה אפילו פחות מזה, לעומת זה עומדת בפני ההורים האופציה לשלוח את הילד למלונית, למצוא בוגר שנמצא במקום שיחתום אפוטרופסות ובזה מסתיים העניין, הילד המאומת לא יצטרך לסבול, לא יצטרך ללבוש מסיכה, לא יצטרך להיות לבד.
ההורים בטוחים שבמלונית הכל בסיידר, בטלפון הבחור מספר בהתרגשות כמה שטייגען הוא עושה, ואיך כולם לומדים באחדות, ממש נפלא, אז זהו שלא, ממש לא, כואב נורא, ממש לא, געוואלד כמה שזה לא ככה, כמובן בלי הכללות, יש כאלו שאכן הגיעו למלונית וישבו ולמדו ולא ניזוקו בכהו זה, אבל יש את הצד השני, יש את אלו שהסתובבו בחוסר מעש, יש את אלו שישבו בחדר כל היום ויצאו ממנו רק לארוחות ולבילוי הלילי, במהלך הלילה ישבו קבוצות קבוצות של בחורים בלובי המלון, פוקר, קלפים, נרגילות, שש בש, שח מט, פינג פונג, ועוד תעסוקות, נכון, מותר קצת להתרענן אחרי יום של שטייגען, אבל זה לא ככה, זה מגיע אחרי יום ריק ממעש, לא אצל כולם, אבל אצל חלקם, ולוואי שזה רק היה כך, לפעמים זה אחרי יום של שיחות אורוכות בשפה לא שפה, עם מושגים שלא מעלמא הדין, הרי הקורונה לא מדביקה רק את בני העליה, יש גם אלו שבמצב רגיל הבן יקיר שלכם לא היה מעיז להגיד להם בוקר טוב ברחוב, כיום הם כבר בקשר, החליפו מספרי טלפון, ישבו משעות הערב עד שעות הבוקר ושוחחו.
כשקמתי בבוקר לתפילת שחרית ישבו בלובי קבוצה ענקית של בחורים שהיו שם עדיין משעות הערב של אמש, על הריצפה הררי קליפות ושיירי חטיפים, ובאויר סגנון ושיח שלא היה נשמע בקלות בבתי ישראל, אין עט שיוכל להכיל את כאב הלב בראותי בני ישיבה בעיקר צעירים אשר כל כך נהנו לבלות את הלילה בחברה צעירה ותוססת, אשר תשאיר בליבם ובמוחם כל כך הרבה שטויות, שיח זול וריקני, נושאי שיחה שמעולם לא שמעו ועוד מרעין בישין.
התיאור שנכתב לעיל הוא רק מה שראו עיני, וגם זה נכתב בעדינות רבה וברמיזה בעלמא, את מה שלא ראו עיני, את מה שנעשה בתוך החדר, את הספרים והעיתונים שהחליפו ידיים, את חומר הדיגיטל שהועבר בכלים מכלים שונים, את זה לא ראיתי, אבל ידעתי גם ידעתי! וד"ל!!
להזכירכם הורים יקרים, אין משגיח במלונית, כשעמדה בפניכם הדילמה לאיזה ישיבה לשלוח את בנכם כמה ביררתם, כמה ישבתם לדון כמה התייעצתם, ועכשיו בהחלטה של רגע למען הנוחות הזמנית שלחתם את בנכם ללוע הארי, למקום שנמצאים בו כמעט עשרה ימים ללא כל פיקוח, המחיר שעלולים לשלם על זה הוא יקר מידי, אל תשלחו בשום אופן את הפיקדון היקר שלכם מבלי לברר מיהו האפוטרופוס שחותם על שמירתו ורמת האחריות שהוא לוקח על עצמו.
בדמע ובאהבה רבה לכל בני ישראל.
ער"ח שבט תשפ"א
מי יתן והחודש הבעל"ט יבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.
_נכתב ע"י איש חינוך השוהה כעת במלונית המיועדת לבני ישיבות_
*.סבל זמני לעשרה ימים בבית או סבל מתמשך למשך שנים בבית?*
תבחרו אתם את העתיד שלכם!
הלב בוער, קשה לכתוב, הכוחות לא ממש לטובתי, אבל קשה עוד יותר לשתוק.
לפני ארבעה ימים נדבקתי בנגיף הקורונה, נתוני המשפחה והבית הכריחוני לפנות את עצמי למלונית בכדי שלא לסכן את שאר בני הבית.
הגעתי למלונית בשעות אחר הצהריים, מלונית המיועדת אך ורק לבני ישיבות.
נמצאים במלונית בני ישיבות מכל גווני הישיבות למן הישיבות הכי נחשקות בעונת הרישום עד לישיבות שמוגדרות (!) כישיבות גרועות, זאת מלבד קבוצה ענקית של בחורים מהמגזר החרדי לאומי, בית המדרש שבמלון היה עמוס בבני ישיבות שעסקו בחשק רב בתורה וביררו סוגיות חמורות באוירה מיוחדת ומרגשת, ממש קידוש ה' הכל כל כך טוב, למה לקלקל את האוירה?
למה? כי במהלך היום שאני נמצא פה, נחשפתי למציאות הכואבת מול הדילמה הקשה, השארת ילד מאומת בבית היא סבל לילד המאומת שצריך לשהות בחדר סגור, מבודד מבני ביתו, רק עם מסיכה, הגבלות שמציקות לכל בני הבית ומציקות גם לילד המאומת, הגבלות וסבל אשר יימשכו לכל היותר עשרה ימים, ברוב המקרים זה אפילו פחות מזה, לעומת זה עומדת בפני ההורים האופציה לשלוח את הילד למלונית, למצוא בוגר שנמצא במקום שיחתום אפוטרופסות ובזה מסתיים העניין, הילד המאומת לא יצטרך לסבול, לא יצטרך ללבוש מסיכה, לא יצטרך להיות לבד.
ההורים בטוחים שבמלונית הכל בסיידר, בטלפון הבחור מספר בהתרגשות כמה שטייגען הוא עושה, ואיך כולם לומדים באחדות, ממש נפלא, אז זהו שלא, ממש לא, כואב נורא, ממש לא, געוואלד כמה שזה לא ככה, כמובן בלי הכללות, יש כאלו שאכן הגיעו למלונית וישבו ולמדו ולא ניזוקו בכהו זה, אבל יש את הצד השני, יש את אלו שהסתובבו בחוסר מעש, יש את אלו שישבו בחדר כל היום ויצאו ממנו רק לארוחות ולבילוי הלילי, במהלך הלילה ישבו קבוצות קבוצות של בחורים בלובי המלון, פוקר, קלפים, נרגילות, שש בש, שח מט, פינג פונג, ועוד תעסוקות, נכון, מותר קצת להתרענן אחרי יום של שטייגען, אבל זה לא ככה, זה מגיע אחרי יום ריק ממעש, לא אצל כולם, אבל אצל חלקם, ולוואי שזה רק היה כך, לפעמים זה אחרי יום של שיחות אורוכות בשפה לא שפה, עם מושגים שלא מעלמא הדין, הרי הקורונה לא מדביקה רק את בני העליה, יש גם אלו שבמצב רגיל הבן יקיר שלכם לא היה מעיז להגיד להם בוקר טוב ברחוב, כיום הם כבר בקשר, החליפו מספרי טלפון, ישבו משעות הערב עד שעות הבוקר ושוחחו.
כשקמתי בבוקר לתפילת שחרית ישבו בלובי קבוצה ענקית של בחורים שהיו שם עדיין משעות הערב של אמש, על הריצפה הררי קליפות ושיירי חטיפים, ובאויר סגנון ושיח שלא היה נשמע בקלות בבתי ישראל, אין עט שיוכל להכיל את כאב הלב בראותי בני ישיבה בעיקר צעירים אשר כל כך נהנו לבלות את הלילה בחברה צעירה ותוססת, אשר תשאיר בליבם ובמוחם כל כך הרבה שטויות, שיח זול וריקני, נושאי שיחה שמעולם לא שמעו ועוד מרעין בישין.
התיאור שנכתב לעיל הוא רק מה שראו עיני, וגם זה נכתב בעדינות רבה וברמיזה בעלמא, את מה שלא ראו עיני, את מה שנעשה בתוך החדר, את הספרים והעיתונים שהחליפו ידיים, את חומר הדיגיטל שהועבר בכלים מכלים שונים, את זה לא ראיתי, אבל ידעתי גם ידעתי! וד"ל!!
להזכירכם הורים יקרים, אין משגיח במלונית, כשעמדה בפניכם הדילמה לאיזה ישיבה לשלוח את בנכם כמה ביררתם, כמה ישבתם לדון כמה התייעצתם, ועכשיו בהחלטה של רגע למען הנוחות הזמנית שלחתם את בנכם ללוע הארי, למקום שנמצאים בו כמעט עשרה ימים ללא כל פיקוח, המחיר שעלולים לשלם על זה הוא יקר מידי, אל תשלחו בשום אופן את הפיקדון היקר שלכם מבלי לברר מיהו האפוטרופוס שחותם על שמירתו ורמת האחריות שהוא לוקח על עצמו.
בדמע ובאהבה רבה לכל בני ישראל.
ער"ח שבט תשפ"א
מי יתן והחודש הבעל"ט יבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.
