סיפור בהמשכים מלחמת סופלה - סיפור בהמשכים.

[אוראל סולטן]

פרק ארבעים ושתיים:
האורח השישי ​

האורות כבים.

כשהם נדלקים מחדש, החבורה עומדת באמצע חדר לבן וריק.

"אויש לא, אנחנו שוב במרחב מטא-סיפורי," מלמל החתול. "אני שונא את זה."

לפניהם עומד דוקטור סויה, הידוע גם כ...

"הסופר?!" ג'ון צועק, מצביע עליו.

"כן," דוקטור סויה אומר ומוריד את כובע השף השני שלו בתנועה דרמטית. "אני כתבתי את זה מההתחלה."

החבורה משתתקת.

"רגע..." טומי קוטע את השקט. "אתה מנסה להגיד לנו שכל ההזיות שעברנו היו מתוכננות?"

"שכל הבדיחות הרעות, הסלפסטיק, הקירות שנופלים עלינו כל הזמן, הכול היה חלק מתכנית?" אמה מוסיפה.

"אפילו הסצנה ההיא שעדיין לא הייתה עם הקוף והסקטים?" החתול מרים גבה.

"אה, לא," דוקטור סויה משתעל. "הקוף היה טעות. זה היה באג בעריכה."

"טוב, מה עכשיו?" שואל ג'ון, חסר סבלנות. "יש לנו עוד איזה טוויסט מטורף?"

"דווקא כן!" דוקטור סויה מחייך. "אני השארתי לכם בכל פרק את הדף של הפרק הבא. כל מה שאתם צריכים לעשות זה למצוא אותו ולפתור את האתגרים שבאים איתו."

"אז זה כמו ההורקרוקסים?" אמה שואלת.

"בערך," הוא עונה. "רק בלי כל הקטע של נשמות מרושעות ויותר עם קטע של בלגן מוחלט."

"נהדר," החתול מגלגל עיניים. "כי בדיוק רציתי להיכנס לסיקוונס ארוך ומטופש של אתגרים מיותרים."

"טוב, אז איך יוצאים מפה?" שואל טומי. "בדרך כלל בשלב הזה מישהו מציע פתרון מפגר אבל גאוני."

"רגע... חכו רגע..." ג'ון מחטט בתיק שלו ומוציא משהו מוכר.

"פק"ל הקפה!"

"הפק"ל שקיבלנו בפרק הראשון!" אמה נפעמת.

"איך בדיוק פק"ל קפה הולך לעזור לנו לברוח מחדר מטא-סיפורי?" החתול שואל.

ג'ון מחייך. "ככה."

הוא מדליק את הגזייה.

רעש עמוק נשמע.

הבטן של דוקטור סויה מתחילה לרעוד.

כולם קופאים.

"זה... זה לא אמור לקרות", דוקטור סויה מגמגם.

"אה... למה הבטן שלך זזה כמו פופקורן שמתפוצץ?" שואל טומי.

"כנראה כי..." דוקטור סויה מחוויר. "כי אני כתבתי בפרק הקודם שיקרה משהו לא צפוי... ועכשיו זה קורה..."

בבת אחת, הבטן שלדוקטור סויה נפתחת כמו שער אינטרדימנציונלי, ומתוכה קופץ דינוזאור ענק בצבע כחול, חובש כובע צילינדר.

"שלום!" אומר הדינוזאור. "קוראים לי רג'ינלד השלישי ואני הדמות הכי לא הגיונית שהסיפור הזה אי פעם ראה!"

כולם צורחים.

"אוקיי! תכנית בריחה, מהר!" ג'ון צועק.

"קפה! שפוך עליו קפה!" החתול מציע.

ג'ון שופך קפה רותח על הרצפה, והאדים יוצרים מערבולת מוזרה.

"נו, זה אמור לעבוד?" שואלת אמה.

"תמיד כשהם עושים את זה בסרטים, זה עובד!" אומר טומי.

המערבולת מתחילה לשאוב אותם פנימה-

"רגע רגע רגע רגע רגע רגע-" דוקטור סויה מנסה להתנגד, אבל אז הוא נופל לתוך הסערה יחד עם כולם, כולל הדינוזאור.

הם מתרסקים באמצע חנות ספרים ריקה.

במרכז החדר עומד דף מקומט.

עליו נכתב:

"פרק ארבעים ושלוש: חנות הספרים של האמת."

הם מחליפים מבטים.

הדינוזאור מגרד בראשו.

"אז מה עכשיו?" שואל טומי.

"עכשיו..." אומר החתול, "אנחנו מתחילים לקרוא."

"לאאאאאאא!!!

 

[אוראל סולטן]

פרק ארבעים ושלוש: ​

חנות הספרים של האמת (או: איך לא למצוא אף ספר שאתה צריך)​

הם עומדים באמצע חנות ספרים אינסופית.

מדפי עץ מתנשאים לשמיים, ספירלות של כרכים מתפתלות סביב עצמן, ולכל מקום שהם מביטים יש מדף חדש עם ספרים מוזרים.

"טוב, אין מצב שזה חוקי," אמה אומרת, מביטה סביב. "זה נראה כמו מחסן של ביבליופיל עם בעיית אגרנות."

"ואיפה הספרניות?!" ג'ון מוסיף. "אני רגיל שספרניות מופתעות לראות אנשים שקוראים ספרים!"

פתאום, קול עמוק רועם מעליהם:

"ברוכים הבאים... לחנות הספרים של האמת!"

כולם מסתובבים ורואים מדף ענק עם שפם, מדבר.

"רגע, איך מדף לדבר יכול?" טומי שואל.

"אני לא יודע," אומר המדף. "אבל אם תמצא את הספר הנכון, הוא יסביר לך."

"למה כל המקום שמגיע אליו עובד לפי חוקים מוזרים משלו?!" החתול ממורמר.

"זה בגלל שאתה בסיפור," אומר המדף, "וסיפורים אוהבים להיות מסובכים."

"טוב, לפחות אתה יודע את הכול," אומר טומי. "בוא נמצא את הדף הבא."

הם מתחילים לחפש, אבל אז רג'ינלד השלישי, הדינוזאור עם הצילינדר, קופא במקומו.

"מה קרה לך?" ג'ון שואל.

"אני... אני מרגיש... משהו מוזר..." רג'ינלד ממלמל.

ואז, פתאום-

"אחי??"

כולם מסתובבים בבת אחת.

למולם עומד דינוזאור נוסף, זה שהוא-כבר-לא-דינוזאור.

"כן, זה אני!" הדינוזאור הירוק מחייך. "אני אחיך האובד, אריה הדינוזאור!"

כולם שותקים.

"רגע, מה?" אמה עוצרת. "איך- למה- אני חושבת שזה רעיון טוב?"

"אני לא יודע!" אריה אומר. "אבל אני פה! וחיכיתי לכם! בספרים!"

"רגע, אתה היית כל הזמן הזה בתוך חנות הספרים של האמת?" ג'ון מרים גבה.

"כן!" אריה מחייך. "אבל בעיקר במחלקת מדע בדיוני, אז הזמן עבר ממש מהר."

...​

בזמן שהם ממשיכים לחפש את הדף הבא, הם חולפים על ספרים שנראים די מוזרים:

"איך לכתוב סיפור טוב (ולהיכשל בזה בכל זאת)" – מאת דוקטור סויה.

"הספר הזה יודע שאתה קורא אותו" – ונפתח בעצמו כשהם עוברים לידו.

"המדריך האולטימטיבי להישרדות בספריות קסומות" – שמור במדור "אסור להשאיל".

"כל הדרכים לסיים סיפור (כולן גרועות)" – מאת כותב מתוסכל.

"מדריך לכתיבת טוויסטים עלילתיים: עכשיו עם טוויסט מפתיע בעמוד האחרון!"

"הספרים פה מזורים." אומר החתול. "כאילו הספרייה מחליטה ללעוג לנו."

"או לעזור לנו!" אומר טומי. "כי הנה! תראו!"

טומי שולף דף מקומט מתוך ספר ישן במיוחד.

"הנה הדף הבא!" הוא צועק. "והוא אומר..."

כולם מתקרבים.

על הדף כתוב:

"פרק ארבעים וארבע: תולעת ספרים."

"נשמע מפחיד", אמה אומרת.

"העיקר שאנחנו מתקדמים", אומר ג'ון.

"רגע..." אריה מסתכל על הדף ואז על רג'ינלד. "אז אתם לא הולכים לשאול איך זה אנחנו אחים?"

"לא," רג'ינלד מחייך. "אנחנו מקבלים את זה כמו כל דבר אחר בסיפור הזה - בלי לשאול שאלות."

"אה... טוב."

הם צועדים קדימה, ועם כל צעד הספרייה סביבם משתנה...

 

[אוראל סולטן]

פרק ארבעים וארבע:
תולעת ספרים ​

"רגע, אז אתה לא רק הדינוזאור-אריה וההורקרוקס האחרון, אתה גם אח של מישהו?" ג'ון מצמצם עיניים אל הדינוזאור הכתום-ירוק.

"כן," אריה נאנח. "אתה יודע כמה מוזר זה להיות גם דינוזאור, גם אח אובד של רג'ינלד השלישי, וגם חלק מנשמתו של הסופר טופו?"

"האמת שלא," עונה החתול, "אבל אני בטוח שזה מצריך הרבה טיפול פסיכולוגי."

"אין לנו זמן לשיחות נפש!" טומי קוטע אותם. "אנחנו צריכים למצוא את הדף הבא, ויש לי הרגשה שהספרייה הזאת
הולכת לעשות לנו בעיות!"

ואז, כאילו המילים שלו היו טריגר ליקום...

הרצפה רעדה.

מדפים נופלים.

וקול נורא רועם בחלל הספרייה:

"סוֹפרים... יוֹצרים... דמויות עלובות... בואו לארוחת הערב שלי!"

מהחשיכה שבין המדפים מגיחה תולעת ענקית, ירוקה, חלקלקה, עם משקפי קריאה על אפה. היא מתנשאת מעליהם, פיה נפער בחיוך מעורר חלחלה, חושף שיניים חדות בצורת סימניות.

"אוי לא," לוחשת אמה. "אני יודעת מה זה."

"מה זה?" תמה החתול.

"נו, אתה יודע," אומר ג'ון. "כי תמיד יש לך תשובות."

"זו תולעת ספרים... אבל לא סתם תולעת ספרים."

"אל תגידי את זה", אומר טומי.

"זו תולעת שסובלת מ-"

"אל תגידי את זה!!"

"-ביבליופאגיה."

כולם קופאים.

"מ-מה?" רג'ינלד השלישי ממלמל.

"ביבליופאגיה," חוזרת אמה. "תאווה בלתי נשלטת לאכילת ספרים. והתולעת הזאת-"

"רואה גם דמויות ספרותיות כספרים טעימים במיוחד."

כולם מסתובבים אל רג'ינלד השלישי.

"מה?" הוא מרים גבה. "גם אני יכול לדעת דברים."

"רוצו!"

הם מזנקים קדימה, משתחלים בין המדפים כשהתולעת מתפתלת בעקבותיהם.

"תנו לי לטעום אותכם!" היא צורחת. "אני מבטיחה לקרוא כל אחד מכם היטב לפני שאבלע!"

מדפים נופלים סביבם. ספרים מתעופפים לכל עבר.

"מהר! איפה הדף הבא?!" צועק טומי.

"אין לי מושג! אני בדרך כלל לא זה שמוצא אותם!" צועק ג'ון.

"אז עכשיו זה הזמן להתחיל!"

בזמן שהם מחפשים בפאניקה, הדינוזאור-אריה נעצר.

"חבר'ה..." הוא ממלמל.

"אין לנו זמן לשיחות עכשיו!" רג'ינלד השלישי דוחף אותו. "זוז!"

"אבל... אני יודע איפה הדף."

הם עוצרים בבת אחת.

"מה?"

"הוא בתוכי."

"בתוכך?!"

"כן," אמר אריה. "מאז שנולדתי, הרגשתי שאני נושא בתוכי משהו חשוב. כנראה... זה הדף לפרק הבא."

כולם בוהים בו.

ואז, התולעת מגיעה.

"לא!!!"

בלי לחשוב יותר מדי, הרג'ינלד השלישי עשה את הדבר הכי מטורף שאפשר לדמיין.

הוא זינק על אחיו הדינוזאור - ובלע אותו שלם.

דממה.

"אוקיי," אמר ג'ון. "זה היה... מעניין."

"אני בשוק," אמר החתול. "ולא בקטע טוב."

"אל תדאגו," אמר רג'ינלד תוך כדי לעיסה, "אני מיד מוציא את הדף."

והוא עשה זאת.

הדף הנוצץ נפל מפיו של הרג'ינלד השלישי בדיוק כשהתולעת עומדת להסתער עליהם.

טומי מרים את הדף.

"הפרק הבא: מקרנים למקומות!"

"יאללה, קדימה!"

הם מחזיקים את הדף יחד - ונכנסים לתוך הפרק הבא.

מאחוריהם, התולעת צורחת בתסכול.

"לאאאא!!! אני עדיין רעבה לספרות טובה!!!"

היא נעצרת. מסתכלת סביב.

ומחליטה לקחת ספר אחד שנפל על הרצפה.

"המדריך השלם ליצירת דמויות בלתי נשכחות" - מאת אוראל סולטן.

"המממ... מעניין."

היא מתחילה לקרוא.

 

[אוראל סולטן]

פרק ארבעים וחמש:
מקרנים למקומות!​

"אני לא מאמין," אמר טומי בעודו שוכב על הקרקע. "זה היה החילוץ הכי מטופש שעשינו עד עכשיו."

"זה לא מטופש," אמר ג'ון. "זה היה מקורי. אנחנו נחלצנו בשיטת 'לבלוע דינוזאור ולהוציא ממנו דף'."

"וזה משהו שאנחנו רוצים להתגאות בו?"

כולם בהו בו.

"טוב, נו, אולי קצת", הוסיף ג'ון.

הדף נבלע בתוך מערבולת של אור, והם מצאו את עצמם בתוך סרט.

הם היו בשחור-לבן.

מישהו ניגן מוזיקה דרמטית ברקע.

וכותרות פתיחה התחילו להתגלגל מול העיניים.

"מישהו יודע באיזה סרט אנחנו?" שאל רג'ינלד השלישי, בעודו מביט סביב.

"משהו עם בלשים משנות הארבעים?" ניחשה אמה.

"או סרט מתח זול משנות השבעים?" הציע החתול.

ואז, מבין הצללים, יצאה דמות לבושה בחליפה מחוייטת וכובע רחב שוליים.

"שלום לכם, אני דוקטור סויה."

כולם עצרו.

"רגע. רגע. רגע. מה?"

"כן," אמר האיש בקור רוח. "אני דוקטור סויה. ואני יודע למה אתם כאן."

"אתה הסופר, נכון?!" צעק טומי. "אנחנו יודעים!"

דוקטור סויה חייך קטן. "יודעים? אני מקווה שאתה יודע מה זה אומר."

כולם הסתכלו זה על זה.

"אה... זה אומר שאתה כתבת אותנו?"

"שאתה שלחת אותנו לכל ההרפתקה הזו?"

"שאתה חושב שהקוראים עדיין קוראים למרות שהם אמורים כבר להשתחרר?"

דוקטור סויה חייך חיוך עייף. "לא בדיוק. אני הסופר... אבל לא הסופר האמיתי."

"נו באמת!" צעק רג'ינלד. "לא מספיק שאין טופו, עכשיו גם אתה עבדת עלינו?!"

"טופו הוא הבעיה לא האמיתית." דוקטור סויה הסיר את הכובע שלו. "אני לא באמת כותב את הסיפור. אני רק..."

"מה?"

"עוד דמות."

"אה?"

"עוד דמות שכתובה על ידי מישהו אחר."

כולם קפאו.

"חכו רגע," אמר ג'ון. "אתה אומר לנו..."

"שגם אתה חלק מהסיפור?"

דוקטור סויה הינהן. "ואתם מחפשים את הסופר הלא נכון."

"אז איפה הסופר האמיתי?!"

דוקטור סויה חייך קטן.

"רמז אחד: אתם לא יכולים לראות אותו, אבל הוא רואה אתכם כל הזמן."

כולם הסתכלו זה על זה.

"רגע..."

"לא יכול להיות..."

ואז, הם הסתכלו היישר אל הקוראים.

 

[אוראל סולטן]

פרק ארבעים ושש:
אולי האחרון, אולי סתם עוד אחד ​

• "אף אחד לא הכין אותנו לרגע שבו נתחיל משפט פתיחה בידיעה שזו אולי הפעם האחרונה."

• "בזמן שהשמש שקעה בפעם האחרונה בפרק הזה, לא היינו בטוחים אם היא תשקע שוב."

• "כשג'ון פתח את עיניו, הוא ידע דבר אחד בלבד: שזה כנראה כבר לא אמצע הסיפור."

• "אולי זו התחלה של סוף, ואולי זו פשוט התחלה של התחלה של סוף של התחלה."

• "הם התיישבו ליד השולחן, מביטים זה בזה, שותקים שתיקה דרמטית, שידעה יותר מדי."

• "אם היה קיר רביעי, הוא היה נסדק עכשיו."

• "בעולם שבו כל משפט פותח פרק, הם התחילו לתהות אם הם תקועים בלולאת כתיבה אינסופית."

• "לרגע חשבו לקרוא למחבר ולשאול – תגיד, כמה פרקים נשארו? אבל הוא לא ענה. כמובן שהוא לא ענה."

• "בינתיים הם המשיכו לפעול כאילו יש עלילה, למרות שבפועל היו רק אפקטים של עלילה."

• "וזה בדיוק הרגע שבו הבינו: אולי הסיפור הזה פשוט שוכח להיגמר."

"אז זה מרגיש לכם כמו סוף?" שאלה אמה, מביטה סביב כאילו התפאורה תיעלם ברגע שתמצמץ.

"לא יודע," אמר ג'ון, "אבל יש לי תחושת פתיחה."

"פתיחה של מה?"

"של פרק. אולי האחרון. אולי סתם עוד אחד."

"כששני גיבורים מתחילים לחשוד שהם דמויות בסיפור, מתחילה בעיה", פסק דוקטור סויה, ושתק. כי מספרים לא
אמורים להיכנס ככה. גם אם הם לא באמת המספרים.

"אם זו התחלה של הסוף, זה ממש התחלה חלשה", אמר החתול, והמשיך לאכול קרקרים דרמטיים מהצלחת.

"בחיים לא חשבתי שהפרק האחרון יתחיל בצלחת קרקרים", אמר טומי.

"מי אמר שזה הפרק האחרון?" שאלה אמה, "אולי אנחנו בפרק הלפני-לפני-לפני אחרון?"

"העובדה שאין לנו מושג איפה אנחנו על הציר הכרונולוגי לא מעידה על סיפור טוב," רטן החתול. "זה מעיד על מחבר עייף או פארודיה מודעת לעצמה."

"ברוך הבא לפארודיה", היא ענתה.

ואז נכנס מישהו שלא הופיע מאז פרק 2.

"אני באתי לסגור קצוות", אמר העץ הלא-מדבר.

"באמת?" שאל ג'ון, "כי אנחנו מנסים להבין אם בכלל יש קצוות."

"ספוילר," לחש העץ, "יש. אבל הם מטושטשים."

"כל סיפור צריך התחלה, אמצע וסוף," הצהיר דוקטור סויה באומץ, והוסיף בלחישה: "אבל לא בהכרח בסדר הזה."

"מה אם זה בכלל טיזר לפרולוג?" שאל מישהו מהצללים.

"מה אם כל הספר הזה הוא רק סצנת פתיחה לאפילוג של ספר אחר?" הציעה אמה, נבהלת מעצמה.

"אני מרגיש כמו דמות שנכתבה בלחץ דדליין", אמר טומי.

"כולנו כאלה", אמרו כולם.

המסך יורד. או שלא.

 

[אוראל סולטן]

פרק ארבעים ושבע:
אם זה הסוף, אז שיהיה סוף טוב. או לפחות סוף.​

• "הם הבינו שאי אפשר לברוח מהסוף, רק לעכב אותו בעוד פרק או שניים."

• "אם זה היה סיום טוב, מישהו היה בוכה עכשיו."

• "הייתה זו תחושת פרידה באוויר — כמו בשדה תעופה, רק בלי המזוודות ועם יותר מטאפורות."

• "הם הביטו זה בזה, כאילו אמרו: 'אז מה עושים עכשיו? שותים קפה או מסיימים את העלילה?'"

• "מאחורי כל סוף עומד מחבר עייף — ומאחורי המחבר עומד דדליין."

"עדכון!" צעק דוקטור סויה לפתע, "הסיפור נגמר בעוד ארבעה פרקים!"

"אז אתה כן הסופר?" תמה החתול.

"לא, פשוט ההפקה לחשה לי את זה באוזן."

"אה, טוב."

"תגיד," לחש טומי, "אנחנו לא יכולים פשוט לדלג ארבעה פרקים קדימה?"

"ולפספס את כל המונולוגים הדרמטיים?" ענה ג'ון, "בחיים לא."

"אני רק אומר," הוא לחש שוב, "אם נמצא את הדף של הפרק האחרון... נוכל לכתוב את הסיום בעצמנו."

"או לגלות מי כותב אותנו מלכתחילה", אמר מישהו מהתקרה.

• "הם חיפשו את הדף האחרון כמו שליחים שמחפשים ספר אבוד - רק עם פחות השראה ויותר פאניקה."

ואז הם מצאו אותו.

דף בודד. מקופל. כתוב בכתב יד... מוכר.

• "וכשהם קראו את השורה הראשונה בדף האחרון, הם הבינו שהכל היה כתוב מראש. בערך."

• "'הם גילו שהכותב היה בכלל... רותי מהקונדיטוריה.'"

שתיקה.

"רותי? באמת?" אמר החתול. "היא לא ידעה אפילו לסדר את המדף של השוקולדים."

"כנראה שהיא כותבת טוב יותר ממה שהיא מנפה קמח", לחש מישהו מהקירות.

• "ואם זה היה הסוף — לפחות היה להם סוף עם קצפת."

• "אבל אולי, רק אולי, הסוף הוא רק עוד התחלה במסווה."

• "או שזה סתם סוף. בלי קצפת. בלי סוף טוב. רק סוף."

• המשך יבוא...

 

[AUVI]

קראתי הכל בנשימה עצורה.

 

[אוראל סולטן]

קראתי הכל בנשימה עצורה.

תודה רבה על המשוב החמים!!!

 

[מתרגשת]

סיפור מגניב! אהבתי.
סגנון הכתיבה הזכיר לי קצת את של ג'יפיטי ביותר משוכלל

 

[אוראל סולטן]

סיפור מגניב! אהבתי.

תודה רבה!

סגנון הכתיבה הזכיר לי קצת את של ג'יפיטי ביותר משוכלל

מדי פעם הוא מביא את הרעיונות לפרקים הבאים...

 

[אוראל סולטן]

טוב...

אז אחרי מחשבה רבה, החלטתי לא להמשיך כעת בסיפור. עמכם הסליחה...

עם זאת, יתכן בל"נ שהוא ימשיך בעתיד. אם כך - אודיע על זה בעז"ה כאן.

תודה רבה לכל המגיבים, המלייקים והמעודדים, ושוב סליחה מכל הקוראים החביבים.