הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אתי הרגישה שהכל סוגר עליה,
כאבי הראש, המשכיר הזועם, הגז שנגמר בדיוק ביום חמישי, המורה של דיתי שהתקשרה כבר פעם שלישית, הרב'ה של חיים שהזהיר שללא חונך הוא עוד מעט ימצא את עצמו מחוץ לכתלי התלמוד תורה.
הכאב ברקות התעצם, אתי התבוננה סביב, החדר היה חשוך, החלונות מוגפים, רק קולות צחוק עמומים שעלו מהגינה שמתחת לבניין הזכירו את העובדה ששעת צהריים עכשיו.
'זה לא הראש, אתי' היא ניגשת למדף השלישי, מושכת מטפחת צבעונית ארוכה קושרת אותה בחוזקה סביב המצח 'לא הראש כואב לך, חביבתי. זה הלב שמתפוצץ', דיברה אתי לדמות שבמראה. המטפחת הקשורה הקלה קצת על הרגשתה, גורמת לה לנשוף נשיפה ארוכה שהייתה כלואה לה בין הצלעות.
היא יצאה מהחדר, משפשפת עדיין רקה בכאב.
דובי, צועד בפרוזדור לכיוון החדר, נתקל בה, מרים עיניים משתתפות 'הו, אתי, שמעתי מדיתי שאת לא מרגישה טוב, קרה משהו?'
אתי נשענה על הקיר, מותשת. 'עזוב, זה כלום, הכל טוב...'
דובי המשיך להביט בה באותו מבט משתתף ומצפה לתשובה, כאילו לא אמרה אתי דבר.
'כן. קרה.' אתי הרגישה שבוץ שחור וסמיך מתפרץ ממנה כמו סודה תוססת מבקבוק שזה עתה נפתח. 'קרה שבלושטיין התקשר לומר שהתשלום על השכירות לא הגיע, קרה שהמורה של דיתי הודיעה שדיתי צריכה בדחיפות מורה מתקנת, וזה עולה כסף... קרה גם שהרב'ה של חיים כבר לא מסוגל להתמודד איתו בכיתה, והאמת היא שגם אני כבר לא מתמודדת איתו, הבלאגן שנוצר מיד כשהוא חוזר מהחיידר, ההצקות לאחים הקטנים, די, דובי, אני לא מתמודדת'
דובי הנהן בהשתתפות. 'את לחוצה, את עובדת קשה מידי, את פשוט צריכה לצאת לכמה ימי מנוחה'
אתי התלבטה אם לכעוס או לצחוק, היא הרימה מהרצפה מכונית צעצוע כתומה מהאוסף של חיים, חיפשה בעיניה אחר מקום להניח אותו, מעבירה אותו מיד ליד.
'כמה. ימי. מנוחה.' אמרה באיטיות, מדגישה כל מילה בנפרד, 'לפני שאמרת, חשבת על מה שהצעת?'
דובי הרים אליה עיניים שהניצוץ התעמעם בהם מעט, 'את צודקת' הוא אמר בכבדות 'אין לנו אפשרות טכנית וכלכלית לחופשה כזו, אבל...' הוא הביט בה שוב, ברק מחודש האיר את עיניו, הוא חייך 'יודעת מה? את משוחררת!'
ידה של אתי שמטה את אחיזתה במכונית, מאפשרת לה ליפול ולעקם מעט את המראה הימנית.
'משוחררת. למה אתה מתכוון?'
'אני מתכוון שעכשיו שתיים בצהריים, עד אחת עשרה בלילה את משוחררת. הבית, הילדים, העול, הכל על הכתפיים שלי...'
מה? אתי לטשה בו עיניים. 'מה תעשה עם הילדים? איך תסתדרו? ובכלל... ממ... מה... אעשה מעכשיו עד אחת עשרה בלילה?'
דובי חייך אליה, מעדיף להתעלם מהשאלות הראשונות.
'אני לא יודע מה תעשי, תעשי מה שמרגיש לך שיעשה לך באמת טוב.'
'ילדים' דובי הסתובב לכוון הכניסה לבית, מעיף מבלי משים את המכונית הכתומה לסלון 'מי בא עם אבא לגינה...'
אתי התבוננה אחריהם, הם יצאו עליזים, ועיניה התמלאו דמעות.
הבית נהיה שקט באחת. כל בליל הקולות, מריבות, צחוק, צעקות, יצאו עם דובי והילדים לגינה.
שקט. הדממה הדהדה באלפי בנות קול. אתי, מה יגרום לך להרגיש באמת טוב?
הגרון התכווץ לה, תחושה צורבת עלתה בה.
היא חייבת לספר, לומר, לבכות. היא חייבת. מוכרחה מישהו שישמע אותה. שיבין אותה, עכשיו.
השעה שעת צהריים מוקדמת, ברוב בתי ישראל יושבים אנשים לארוחת צהריים משפחתית, הם אינם נודדים לגינה כדי לאפשר לאמא מנוחה. בלי ספק, זו לא שעה להתקשר.
מבטה של אתי נח על ארון הגבס בסלון, על המדף הימני מעל הויטרינה שכב בדממה סבלנית, הסידור שלה.
היא לקחה אותו בפיזור דעת מנשקת אותו בתנועה מורגלת.
כבר שנים היא לא התפללה מנחה. בקושי מלמלה תפילת שחרית מקוצרת תוך כדי ריצה ממהרת לעבודה.
אבל עכשיו יש לה זמן, ושקט. היא תשב, תתפלל בנחת, אחר כך תמצא את המשהו שיגרום לה להרגיש באמת טוב...
אשרי, ובא לציון, שמונה עשרה, רגליה של אתי כמו נעמדות מעצמן. שלוש פסיעות אחורה, שלוש פסיעות קדימה,
התפילה שגורה על לשונה כמו שהיא שגורה על פיהן של רוב הנשים שהיא מכירה. שירה חדשה... ברוך אתה... גאל ישראל...
במד המיוחד שבליבה, המודד את תחושותיה בדייקנות, נע המחוג שבריר מילימטר ימינה.
רפאינו, היא דומעת. כל הכאב הפנימי. הכוסס. שקברה, כל התחושות הקשות. החונקות. 'רפואת הנפש, רפואת הגוף...'
'ברך עלינו... אבא' היא מוצאת את עצמה בוכה. 'ברכה, בבקשה...
תקע בשופר גדול לחירותנו... המיצר הפנימי, גלות הנפש, הכל מהדהד בה. הכל בוכה בה, מתפרק.
'אב הרחמן... קבל ברחמים וברצון את תפילתינו...'
אתי כמו רק חיכתה למילים האלו, לתפילה הפנימית והאישית שלה.
'אנחנו מחכים לגאולה, לאור שיזרח על ציון, למשיח' אתי מרגישה את היובש פושט בה ומתנערת.
'אבא' היא מנגבת את עיניה בגב ידה. 'אני לא מסתדרת. לא מסתדרת עם הילדים, לא מסתדרת עם הכסף, לא מסתדרת עם החיים' היא נבהלת לרגע, מביטה על עצמה בדחיה. זה מה שמעניין אותי בחיים? כסף?!
בידיים, כמעט בכוח הודפת אתי את המחשבות.
'אבא, קשה לי! תן לי כסף. קשה לי שאין לי לתת לבלושטיין בראשון לחודש. אני לא מסוגלת לראות את חיים נובל בלי החונך שכל כך נחוץ לו, העיניים כלות לראות את דיתי חוזרת עצובה כי שוב צחקו עליה שהיא תינוקת שלא יודעת לקרוא.
א - ב- - אאא!
אני רוצה ללכת למכולת, להוריד מהמדפים כל מה שאני רוצה בלי לחשבן אם התפוחים חשובים מהמלפפונים ועל מה לוותר. רוצה לקטוף את המותגים הכי טובים, לגהץ את האשראי בלב קל ולחזור הביתה מרוצה. אבא, בבקשה!'
היא דוממת רגע, בולעת דמעות אחרונות.
'מודים אנחנו...' היא מתחילה לחייך. שלוש פסיעות אחורה...
אתי פוסעת חזרה שלוש פסיעות, וכבר לא משנה לה מה יקרה, כי ביחד עם נשיקת הסיום החמה בוקע מליבה אור של גאולה פנימית שמתחיל לזרוח.
כאבי הראש, המשכיר הזועם, הגז שנגמר בדיוק ביום חמישי, המורה של דיתי שהתקשרה כבר פעם שלישית, הרב'ה של חיים שהזהיר שללא חונך הוא עוד מעט ימצא את עצמו מחוץ לכתלי התלמוד תורה.
הכאב ברקות התעצם, אתי התבוננה סביב, החדר היה חשוך, החלונות מוגפים, רק קולות צחוק עמומים שעלו מהגינה שמתחת לבניין הזכירו את העובדה ששעת צהריים עכשיו.
'זה לא הראש, אתי' היא ניגשת למדף השלישי, מושכת מטפחת צבעונית ארוכה קושרת אותה בחוזקה סביב המצח 'לא הראש כואב לך, חביבתי. זה הלב שמתפוצץ', דיברה אתי לדמות שבמראה. המטפחת הקשורה הקלה קצת על הרגשתה, גורמת לה לנשוף נשיפה ארוכה שהייתה כלואה לה בין הצלעות.
היא יצאה מהחדר, משפשפת עדיין רקה בכאב.
דובי, צועד בפרוזדור לכיוון החדר, נתקל בה, מרים עיניים משתתפות 'הו, אתי, שמעתי מדיתי שאת לא מרגישה טוב, קרה משהו?'
אתי נשענה על הקיר, מותשת. 'עזוב, זה כלום, הכל טוב...'
דובי המשיך להביט בה באותו מבט משתתף ומצפה לתשובה, כאילו לא אמרה אתי דבר.
'כן. קרה.' אתי הרגישה שבוץ שחור וסמיך מתפרץ ממנה כמו סודה תוססת מבקבוק שזה עתה נפתח. 'קרה שבלושטיין התקשר לומר שהתשלום על השכירות לא הגיע, קרה שהמורה של דיתי הודיעה שדיתי צריכה בדחיפות מורה מתקנת, וזה עולה כסף... קרה גם שהרב'ה של חיים כבר לא מסוגל להתמודד איתו בכיתה, והאמת היא שגם אני כבר לא מתמודדת איתו, הבלאגן שנוצר מיד כשהוא חוזר מהחיידר, ההצקות לאחים הקטנים, די, דובי, אני לא מתמודדת'
דובי הנהן בהשתתפות. 'את לחוצה, את עובדת קשה מידי, את פשוט צריכה לצאת לכמה ימי מנוחה'
אתי התלבטה אם לכעוס או לצחוק, היא הרימה מהרצפה מכונית צעצוע כתומה מהאוסף של חיים, חיפשה בעיניה אחר מקום להניח אותו, מעבירה אותו מיד ליד.
'כמה. ימי. מנוחה.' אמרה באיטיות, מדגישה כל מילה בנפרד, 'לפני שאמרת, חשבת על מה שהצעת?'
דובי הרים אליה עיניים שהניצוץ התעמעם בהם מעט, 'את צודקת' הוא אמר בכבדות 'אין לנו אפשרות טכנית וכלכלית לחופשה כזו, אבל...' הוא הביט בה שוב, ברק מחודש האיר את עיניו, הוא חייך 'יודעת מה? את משוחררת!'
ידה של אתי שמטה את אחיזתה במכונית, מאפשרת לה ליפול ולעקם מעט את המראה הימנית.
'משוחררת. למה אתה מתכוון?'
'אני מתכוון שעכשיו שתיים בצהריים, עד אחת עשרה בלילה את משוחררת. הבית, הילדים, העול, הכל על הכתפיים שלי...'
מה? אתי לטשה בו עיניים. 'מה תעשה עם הילדים? איך תסתדרו? ובכלל... ממ... מה... אעשה מעכשיו עד אחת עשרה בלילה?'
דובי חייך אליה, מעדיף להתעלם מהשאלות הראשונות.
'אני לא יודע מה תעשי, תעשי מה שמרגיש לך שיעשה לך באמת טוב.'
'ילדים' דובי הסתובב לכוון הכניסה לבית, מעיף מבלי משים את המכונית הכתומה לסלון 'מי בא עם אבא לגינה...'
אתי התבוננה אחריהם, הם יצאו עליזים, ועיניה התמלאו דמעות.
הבית נהיה שקט באחת. כל בליל הקולות, מריבות, צחוק, צעקות, יצאו עם דובי והילדים לגינה.
שקט. הדממה הדהדה באלפי בנות קול. אתי, מה יגרום לך להרגיש באמת טוב?
הגרון התכווץ לה, תחושה צורבת עלתה בה.
היא חייבת לספר, לומר, לבכות. היא חייבת. מוכרחה מישהו שישמע אותה. שיבין אותה, עכשיו.
השעה שעת צהריים מוקדמת, ברוב בתי ישראל יושבים אנשים לארוחת צהריים משפחתית, הם אינם נודדים לגינה כדי לאפשר לאמא מנוחה. בלי ספק, זו לא שעה להתקשר.
מבטה של אתי נח על ארון הגבס בסלון, על המדף הימני מעל הויטרינה שכב בדממה סבלנית, הסידור שלה.
היא לקחה אותו בפיזור דעת מנשקת אותו בתנועה מורגלת.
כבר שנים היא לא התפללה מנחה. בקושי מלמלה תפילת שחרית מקוצרת תוך כדי ריצה ממהרת לעבודה.
אבל עכשיו יש לה זמן, ושקט. היא תשב, תתפלל בנחת, אחר כך תמצא את המשהו שיגרום לה להרגיש באמת טוב...
אשרי, ובא לציון, שמונה עשרה, רגליה של אתי כמו נעמדות מעצמן. שלוש פסיעות אחורה, שלוש פסיעות קדימה,
התפילה שגורה על לשונה כמו שהיא שגורה על פיהן של רוב הנשים שהיא מכירה. שירה חדשה... ברוך אתה... גאל ישראל...
במד המיוחד שבליבה, המודד את תחושותיה בדייקנות, נע המחוג שבריר מילימטר ימינה.
רפאינו, היא דומעת. כל הכאב הפנימי. הכוסס. שקברה, כל התחושות הקשות. החונקות. 'רפואת הנפש, רפואת הגוף...'
'ברך עלינו... אבא' היא מוצאת את עצמה בוכה. 'ברכה, בבקשה...
תקע בשופר גדול לחירותנו... המיצר הפנימי, גלות הנפש, הכל מהדהד בה. הכל בוכה בה, מתפרק.
'אב הרחמן... קבל ברחמים וברצון את תפילתינו...'
אתי כמו רק חיכתה למילים האלו, לתפילה הפנימית והאישית שלה.
'אנחנו מחכים לגאולה, לאור שיזרח על ציון, למשיח' אתי מרגישה את היובש פושט בה ומתנערת.
'אבא' היא מנגבת את עיניה בגב ידה. 'אני לא מסתדרת. לא מסתדרת עם הילדים, לא מסתדרת עם הכסף, לא מסתדרת עם החיים' היא נבהלת לרגע, מביטה על עצמה בדחיה. זה מה שמעניין אותי בחיים? כסף?!
בידיים, כמעט בכוח הודפת אתי את המחשבות.
'אבא, קשה לי! תן לי כסף. קשה לי שאין לי לתת לבלושטיין בראשון לחודש. אני לא מסוגלת לראות את חיים נובל בלי החונך שכל כך נחוץ לו, העיניים כלות לראות את דיתי חוזרת עצובה כי שוב צחקו עליה שהיא תינוקת שלא יודעת לקרוא.
א - ב- - אאא!
אני רוצה ללכת למכולת, להוריד מהמדפים כל מה שאני רוצה בלי לחשבן אם התפוחים חשובים מהמלפפונים ועל מה לוותר. רוצה לקטוף את המותגים הכי טובים, לגהץ את האשראי בלב קל ולחזור הביתה מרוצה. אבא, בבקשה!'
היא דוממת רגע, בולעת דמעות אחרונות.
'מודים אנחנו...' היא מתחילה לחייך. שלוש פסיעות אחורה...
אתי פוסעת חזרה שלוש פסיעות, וכבר לא משנה לה מה יקרה, כי ביחד עם נשיקת הסיום החמה בוקע מליבה אור של גאולה פנימית שמתחיל לזרוח.
