מסך מרצד/מתכהה ומתבהר בלי הפסקה

  • הוסף לסימניות
  • #1
פתע פתאום באמצע העבודה -
כלום לא זז,
והחיבורים מאחור תקינים, לכאורה.
מישהו יודע מה סביה שיכולה להיות לכזה דבר?
ממש מציק בעיניים.
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
עד כמה שידוע לי מדובר בחיבורים!
מומלץ לנתק לבדוק שכל החיבורים תקינים ולהחזיר!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
בדקתי ניתקתי והחזרתי,
והכל רוקד במחול שדים, מעין פסים לבנים שקופצים ברקע,
מדי פעם זה מפסיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
טוב, לעת עתה הוא החלים בפתאומיות,
(בלי עין הרע!)
נקווה שימשיך בזו הדרך, תודה@
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אולי הוא לא עומד טוב - לפעמים התנוחה משנה.

היה לנו מסך שבתנוחות מסויימות הוא לא עבד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה, כרגע זה בבחינת רעידות אדמה חוזרות ונשנות,
נקווה שאין צונמי בדרך
):
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ניסיתי לשנות תנוחה - לא עוזר, ממשיך לקפץ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ומה שמענין זה שאין שום מתכונת ברעידות ובהפסקות, זה לא קשור לשום דבר שאני עושה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אם הכבלים בסדר (ניסת להחליף עם אחרים)
אם ההגדרות בסדר (מאפייני תצוגה)

הנורית הפנימית שלך גוססת
ניתן להחליף אותה בתיקון
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מי גילה לך איזה מסך יש לי?
(:
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
היי
לי היה דבר דומה לזה והתברר לי שזה התקן דיסק קשיח חיצוני שעמד על המארז לא בצורה נכונה וגרם למסך לרקוד ולהופיע פסים. סידרתי את הכונן וזה הסתדר. אולי תבדקי אם יש לך דבר כזה.
בהצלחה
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
נכתב ע"י sistem;564625:
היי
לי היה דבר דומה לזה והתברר לי שזה התקן דיסק קשיח חיצוני שעמד על המארז לא בצורה נכונה וגרם למסך לרקוד ולהופיע פסים. סידרתי את הכונן וזה הסתדר. אולי תבדקי אם יש לך דבר כזה.
בהצלחה

זה יכול להיות גם מטלפונים סלולרים
אולם לא נראה שזו הבעיה לפי הכיתוב לעיל על תנוחות שנות כנראה שסדרו שם את השולחן לפני השינויים כך שאני מסיק שההפרעה לא מממשהוא שמונח לידו
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בכל בוקר כשאני יורד מהאוטובוס בתחנה שליד העבודה, הוא עולה.
כתף משתפשפת בכתף לשבריר שניה, ואנו מהנהנים.
אנחנו לא מכירים זה את זה. לא שואלים שמות, לא ”מאיפה” לא ”לאן”. רק מהנהנים.
הנהון קטן, כמעט לא קיים. הנהון שאין בו משום ברכה או חיבה.
סתם טקס.

בלי מילים.
בלי חיוך.
רק הנהון. כמו העברת כרטיס עובד.
"נוכח"!

על המדרגות האחוריות של קו ארבעים ואחת, בשעה שבע חמישים ושתים. הנהון קצר. והיום ממשיך לטוס.

..................................

”אבינועם!”
”הא?”
”מה אתך”
”מה, מה איתי?!”
”אתה כבר חצי שעה מסתכל בחלון במקום על המסך”.
”אני, אמ, נכון סליחה. אז איפה היינו?”
”קרה משהו אבינועם?”
”משהו?! לא, לא, לא קרה כלום. אני... כלום כלום. הנה כאן, בעמודה של אוגוסט חסר הניכוי של הפרשת מעסיק...”
”אבינועם”
”די נו, שום דבר. אתה תצחק עלי”
”מה פתאום שאצחק. ספר לי הכל, סגור את המחשב וספר לי”

”מישהו שאני פוגש כל בוקר, אה, באוטובוס, לא הגיע היום”.
”חבר?”
אין לי מושג מי זה, תאמין לי שלא הכרנו ולא דיברנו אף פעם, אפילו שלום או מה נשמע לא אמרנו מעולם. אנחנו רק מהנהנים”.
”מהנהנים?”
”הנהון חטוף, הנהון של זרים שמכירים רק את השעה שבע חמישים ושתים ואת המדרגות האחוריות של האוטובוס.
בתוך עיר עם אלפי פרצופים שאף אחד לא זוכר, אנחנו זה בשביל זה פנים שאי אפשר לשכוח.
והיום הוא נעלם, ומאז משהו בי חסר”.

“חסר מה?”

שתקתי.

”לא יודע. חסר לי הקיום של ההנהון. ההוכחה היומית שהעולם זז ואני חלק ממנו. שיש עוד מישהו שמזהה אותך בתוך ההמון — גם אם לשבריר שנייה.
מישהו שאומר לך, גם אם באמצעות העיניים בלבד: אני רואה אותך. אתה קיים. לרגע אחד בנסיעה האפורה בתוך עולם מנוכר, אינני שקוף”.
..............

למחרת.
בשבע חמישים ושתים, כשנפתחה הדלת האחורית של האוטובוס, ראיתי אותו. הוא עלה בזריזות כדרכו, ואני ירדתי לאטי.
כתף השתפשפה בכתף לשבריר שניה, ומבטינו נפגש.
הנהון קצר.

אבל הפעם המבט נשאר תפוס לעוד רגע.
ואז הופיע הנהון נוסף, טיפה עמוק יותר. כמו הסכם מחודש.
וכבר נסגרו הדלתות בקול שריקת לחץ אויר ומנוע האוטובוס הרעים לדרכו.

בכאוס של בדידות עירונית ורעש אינסופי, הנהון חטוף היה עבורי לחישה שקטה של נוכחות המחברת אותי מחדש בהרמוניה עם העולם ועם עצמי.
חור שחור

המשפחה שלי משכה תמיד תשומת לב מהסביבה.
לא היה בנו שום דבר מיוחד, זה היה רק בגלל בצלאל.
בצלאל היה הבכור שלנו, והוא היה פשוט כוכב.
כולם אמרו לי שזכיתי באח הגדול הכי טוב שיש. בצלאל היה בחור כריזמתי, כזה שכולם שמו לב אליו. כשהוא נכנס לאולם הישיבה, בית המדרש הרועש נהיה שקט לשנייה.
הוא ידע לומר את המשפט הנכון, לחייך בזמן הנכון, להצחיק את הרמ"ים ולסחוף חברים.
ואני? אני צעדתי אחריו בתחושת גאווה. הייתי “אחות של בצלאל”, ותמיד זה נאמר בחיוך.

לא פעם ראיתי איך בחורים מתרחקים מהקיר רק כדי לתת לו לעבור, איך קבוצות שלמות חיכו שיצטרף אליהן כדי להתחיל לדבר אתו. הוא היה המרכז, והעולם סבב סביבו.
בבית הוא היה מלא אנרגיה, מספר סיפורים, מפזר בדיחות. ומפגין התנהגות אצילית ומופתית.
אמא הייתה אומרת שהוא “אור”, ואני הסכמתי איתה. ואפילו לא קינאתי.

מה שלא הבנתי אז, זה שיש רגעים שבהם האור שלו לא באמת האיר. לפעמים, כשהחברים כבר הלכו והוא נשאר בבית, שמתי לב שהחיוך שלו נעלם מהר מדי. פעם אחת ראיתי אותו עומד במטבח, מביט בחלון כאילו מחכה למשהו. הוא חזר לחייך כששם לב שהסתכלתי עליו, ואני לא העזתי לשאול אותו מה קורה.

הלילות היו הזמן שבו בצלאל הפך לשקט במיוחד. דלת סגורה, אור כבוי מוקדם מהרגיל. חשבתי שהוא פשוט עייף מכל הפופולריות הזו, מכל הרעש שסביבו.

עד אותו טיול.

עשינו פיקניק ביער אשתאול. ואחרי שאכלנו ושיחקנו דמקה, אמר בצלאל שהוא רוצה לעלות למצפה 314, הליכה של חצי שעה. מי בא איתי? שאל.
הלכנו רק אני והוא.

כל הדרך הוא שתק. שלא כהרגלו. ואני חדלתי עד מהרה מהנסיונות לפתח שיחה. הלכנו בדממה.
כשהגענו למצפה עמדנו נדהמים מהנוף הפנורמי, שאור שקיעה צבע אותו בארגמן כמו איזה ציור דמיוני.
ישבתי על מין סלע ארוך, ובצלאל בא ועמד מולי, פניו חיוורות במקצת והוא נראה עייף בצורה שלא הייתה מוכרת לי, סחוט מבפנים.
“אפשר לשבת?” הוא שאל, כאילו אי פעם הייתי אומרת לו לא.
זזתי לפנות לו מקום על הסלע לצדי. הוא התיישב, ובמשך רגע ארוך לא אמר כלום.

ואז זה יצא ממנו בבת אחת.
לא צעקה, לא בכי. רק אמת חשופה.
הוא סיפר לי שכל הצחוקים, כל הביטחון והקלילות - הם שכבות של כיסויים, מסיכות. שהוא קם כל בוקר בתפקיד, מפחד שאם רק לרגע ירשה לעצמו הפסקה קטנה מהתפקיד ששיחק, אנשים יראו כמה הלב שלו ריק ומפוחד.
“כולם חושבים שאני הכי מאושר,” הוא לחש, “ואני אפילו לא יודע מי אני בלי כל זה.”
"אומרים שאני כוכב, הא. אני יותר כמו חור שחור!"
לא ידעתי מה זה חור שחור, אבל זה היה נשמע נורא גם בלי לדעת.

ישבתי לידו בלי לומר מילה. קטפתי מהשיח שלידי מין ענף ארוך מלא עלעלים קטנים ויפים, ושיחקתי איתו בין ידי.
בצלאל התנשם קצת מהר מהרגיל וידו תופפה על לחיו.
הלב שלי היה איתו.
כל כך איתו.
ישבנו והבטנו בנוף המדהים ההולך ומחשיך, כשרוח צוננת החלה לנשוב ולנפנף את שולי בגדינו.
הושטתי לו את הענף שהחזקתי וכשהוא לקח אותו, הוא הביט בי.
בפעם הראשונה הרגשתי שאני רואה את בצלאל באמת. לא האח המושלם, לא כוכב כריזמתי. אלא בן אדם שמבקש שמישהו יכיר אותו גם מאחורי כל האור.
מישהו שיודע להכיל גם חור שחור.

באותו לילה נולד לי אח חדש.
הפכתי להיות "אחות של בצלאל" במשמעות אחרת לגמרי.
אחות אמיתית.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה