הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שמיל, זה בעלי שיהיה בריא כי לאחרונה הוא התחיל להתלונן על כאבי גב, אמר לי לקחת כפפות. אז לקחתי, כמו אישה טובה. פעם החינוך היה שיש כבוד למילה של האיש בבית. כשהוא חזר לעיתון תקעתי את הכפפות בכיס החלוק. בזבוז ככה לשים כפפות, עדיף לבדוק איך האבקה שבתוכן בתור קמח לחלות של שבת.
ירדתי למכולת. צריכה לקנות שמרים בשביל שאוכל להכין חלות, ואולי קצת קמח, אם הקמח שיש לי בכיס לא יספיק.
אל תצעקו עלי, נכון שאני נראית זקנה, אבל אני רק חמישה לשישים, שאז זה חבורת סיכון. עוד כמה שבועות, אם הקורונה הקרציה הזו עדיין תשתולל, כבר לא אוכל כבר לרדת למכולת.
את הפירוש של המילה קרציה אני יודעת מהשכנה שלי למטה, רוחמה קוראים לה. היא לא ידעה שעמדתי במרפסת ושמעתי כל מילה שהיא אמרה לבעלה דוד. היא אמרה עלי שאני 'קרציה', ומהר התקשרתי לנכד שלי נוחעם שהוא המייבין שלי ושאלתי אותו אם יש משמעות נוספת למילה קרציה, שזה ג'וק. כי ג'וק אני לא.
הוא אמר לי שזה כינוי לבנאדם שמעצבן כמו ג'וק.
אני מעצבנת? לא נעלבתי. רוחמה ג'וק בעצמה.
פתאום באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי לשים מסיכה, הדבר הענק הזה שמכסה את כל הפרצוף חוץ מהעיניים ואי אפשר לזהות אותך יותר. מהר בדקתי אם יש לי אחת בכיס, ומצאתי אחת מקומטת, כחולה יפה כזו. נשארה משבוע שעבר כשירדתי לראות מה קורה עם הצ'קל'קות למטה. לבשתי. מה אני אעשה, לא רוצה לפרנס את השוטרים המשועממים האלה שמסתובבים בכל פינה.
ככה אני הולכת, ורואה מרחוק איש זקן עם שקית מהמכולת מתקרב. לרגע חשבתי שזה שמיל, אבל אז קלטתי שזה לא הגיוני. בעלי עסוק בחדשות שבעיתון, לא מעניינות אותו החדשות ברחוב או במכולת. האיש התקרב עוד, ואז ראיתי שזה דוד השכן, זה של רוחמה. בדקתי מהר את השקית, וראיתי את המעדנים האלו, המילקי שמילקי, וממש התאפקתי לא להגיד לו שזה לא בריא.
אבל ממתי יש לו זקן לבן? לא זכור לי שהוא כזה מבוגר. ובדרך כלל הזיכרון שלי בסדר! כנראה יש להם צורעס מהבת הגדולה, זו שכבר לא גרה בבית, ולכן השיער שלו הלבין. אבל אז הסתכלתי עוד פעם, וקלטתי שזה בכלל מסכה שמכסה לו את הזקן במקום את הפה והאף. והתחלתי לצחוק.
ככה נכנסתי למכולת, צוחקת לעצמי. מצאתי עגלה ושמתי על הידית שלה שקית שהיתה על הרצפה.
נחמה, שכנה נחמדה מהקומה הראשונה, באה מולי עם עגלה עמוסה. יש להם כסף, לנחמה. "שלום".
"וברכה", עניתי. "איזה יופי לראות אותך. מה נשמע?"
"ברוך ה'". העיניים שלה הירוקות, זה הדבר היחיד שנשאר לראות מהפרצוף שלה, חייכו.
"מסכה יפה", החמאתי. אולי אצטרך בהמשך עזרה עם השקיות.
היא נגעה במסיכה שלה, שהיתה כחולה כמו שלי. "תודה".
"תגידי", הייתי חייבת לשמוע את דעתה, "מה את אומרת על השכנים החדשים מלמעלה? הם סנובים קצת, לא?" נוחעם פעם הסביר לי שסנובים זה אלו עם האף למעלה והפה הקפוץ. "אפיתי להם את העוגה שלי של התותים, את בטח זוכרת שהבאתי לכם למשלוח מנות אחד כזה, והם בקושי אמרו תודה! וגם הבן שלהם הקטן, זה שקופץ בשלוליות, ממש לא מחונך. הוא נתקע בי באמצע שעליתי במדרגות ולא ביקש סליחה".
היא רק הסתכלה עלי, ולא ענתה.
"נו מה", התעצבנתי, "המסכה חוסמת לך את הפה? אין לך מה לענות?"
במקום לדבר היא הורידה את המסכה. ברחתי משם. זו לא היתה נחמה.
ירדתי למכולת. צריכה לקנות שמרים בשביל שאוכל להכין חלות, ואולי קצת קמח, אם הקמח שיש לי בכיס לא יספיק.
אל תצעקו עלי, נכון שאני נראית זקנה, אבל אני רק חמישה לשישים, שאז זה חבורת סיכון. עוד כמה שבועות, אם הקורונה הקרציה הזו עדיין תשתולל, כבר לא אוכל כבר לרדת למכולת.
את הפירוש של המילה קרציה אני יודעת מהשכנה שלי למטה, רוחמה קוראים לה. היא לא ידעה שעמדתי במרפסת ושמעתי כל מילה שהיא אמרה לבעלה דוד. היא אמרה עלי שאני 'קרציה', ומהר התקשרתי לנכד שלי נוחעם שהוא המייבין שלי ושאלתי אותו אם יש משמעות נוספת למילה קרציה, שזה ג'וק. כי ג'וק אני לא.
הוא אמר לי שזה כינוי לבנאדם שמעצבן כמו ג'וק.
אני מעצבנת? לא נעלבתי. רוחמה ג'וק בעצמה.
פתאום באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי לשים מסיכה, הדבר הענק הזה שמכסה את כל הפרצוף חוץ מהעיניים ואי אפשר לזהות אותך יותר. מהר בדקתי אם יש לי אחת בכיס, ומצאתי אחת מקומטת, כחולה יפה כזו. נשארה משבוע שעבר כשירדתי לראות מה קורה עם הצ'קל'קות למטה. לבשתי. מה אני אעשה, לא רוצה לפרנס את השוטרים המשועממים האלה שמסתובבים בכל פינה.
ככה אני הולכת, ורואה מרחוק איש זקן עם שקית מהמכולת מתקרב. לרגע חשבתי שזה שמיל, אבל אז קלטתי שזה לא הגיוני. בעלי עסוק בחדשות שבעיתון, לא מעניינות אותו החדשות ברחוב או במכולת. האיש התקרב עוד, ואז ראיתי שזה דוד השכן, זה של רוחמה. בדקתי מהר את השקית, וראיתי את המעדנים האלו, המילקי שמילקי, וממש התאפקתי לא להגיד לו שזה לא בריא.
אבל ממתי יש לו זקן לבן? לא זכור לי שהוא כזה מבוגר. ובדרך כלל הזיכרון שלי בסדר! כנראה יש להם צורעס מהבת הגדולה, זו שכבר לא גרה בבית, ולכן השיער שלו הלבין. אבל אז הסתכלתי עוד פעם, וקלטתי שזה בכלל מסכה שמכסה לו את הזקן במקום את הפה והאף. והתחלתי לצחוק.
ככה נכנסתי למכולת, צוחקת לעצמי. מצאתי עגלה ושמתי על הידית שלה שקית שהיתה על הרצפה.
נחמה, שכנה נחמדה מהקומה הראשונה, באה מולי עם עגלה עמוסה. יש להם כסף, לנחמה. "שלום".
"וברכה", עניתי. "איזה יופי לראות אותך. מה נשמע?"
"ברוך ה'". העיניים שלה הירוקות, זה הדבר היחיד שנשאר לראות מהפרצוף שלה, חייכו.
"מסכה יפה", החמאתי. אולי אצטרך בהמשך עזרה עם השקיות.
היא נגעה במסיכה שלה, שהיתה כחולה כמו שלי. "תודה".
"תגידי", הייתי חייבת לשמוע את דעתה, "מה את אומרת על השכנים החדשים מלמעלה? הם סנובים קצת, לא?" נוחעם פעם הסביר לי שסנובים זה אלו עם האף למעלה והפה הקפוץ. "אפיתי להם את העוגה שלי של התותים, את בטח זוכרת שהבאתי לכם למשלוח מנות אחד כזה, והם בקושי אמרו תודה! וגם הבן שלהם הקטן, זה שקופץ בשלוליות, ממש לא מחונך. הוא נתקע בי באמצע שעליתי במדרגות ולא ביקש סליחה".
היא רק הסתכלה עלי, ולא ענתה.
"נו מה", התעצבנתי, "המסכה חוסמת לך את הפה? אין לך מה לענות?"
במקום לדבר היא הורידה את המסכה. ברחתי משם. זו לא היתה נחמה.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אהרן 1, מנדי זר, עוד ישמע ועוד 32 משתמשים35 //