ביקורת ספרות מסמרים בכיס הסרפן: לא נורמלי ולא במקרה

[נ. גל]

מדהים אותי לקרוא את הדיון פה, ולהסכים עם 2 הדעות לחלוטין.
מצד אחד אני פוגשת הורים שאומרים: "אם לבן שלי יש הפרעת קשב, הוא הרי לעולם לא יסתדר במסגרת. נעביר אותו לחינוך ביתי והוא ידע לקרוא רק בגיל 10. ככה זה מופרעי קשב, אין להם סיכוי."
מצד שני אני פוגשת אנשים שאומרים: "לא יכול להיות שאני מופרע קשב. אני לא מרביץ לאף אחד בלי שליטה. אני שפוי."
ומצד שלישי אני פוגשת אנשים שאומרים: "אה, יש לך הפרעת קשב? אוקי, אז אני אחלק את מה שאני אומר לפסקאות ממוספרות, כדי שתעקוב. ותעצור אותי כשאני משעמם אותך."

העולם מלא אנשים, וכל אדם מוכן לקבל ולהבין רק דברים מסויימים.
ובין לבין - נשארים השונים. לפעמים מבינים אותם, לפעמים פחות. לפעמים מכילים אותם, לפעמים מתייגים.

 

[מירי11111]

אני רק רוצה להזכיר שבעבר לא אבחנו הפרעות קשב.
אבל אם תלכו לסיפורים מהעיירות, בכל עיירה היה את שובב העיירה. הוא חטף מכות ולעיתים הואשם בפשעים שלא ביצע.
יש יתרון ענק באבחון של הפרעות קשב ובהבנה איך אפשר לעזור להם להתקדם ובהכלה שלהם.

(יש לי ילד שעובר עכשיו אבחון מקיף. ורק כשהבנתי שהאיחורים הקבועים שלו זה איתות ברור להפרעת קשב קל לי יותר להכיל את זה ולהתמודד מול זה בלי להתרגז מחדש בכל בוקר.)

 

[אנטיפטרוסה]

סליחה על ההקפצה
אבל בלי לקרוא את הספר, שאולי הוא באמת סיפור ויפה וכו', אני פשוט כועסת נואשות על מי שכתבה אותו.
לא מדברת על הורים, להם באמת הספר יכול לעזור (או להפריע, כמו שציינו פה בתבונה....)
מדברת על הסביבה. על הקבלה. על היחס של שווה-בין-שווים.
אתם יודעים כמה ילדים וילדות כאלה מסתובבים בינינו, ביניכם, מסתירים את עצמם ואת ההתמודדות, מסתירים את האופי ואת המיוחדות. הם פשוט רועדים מפחד, כי בשנייה שמישהו ידע את זה, אבדו סיכוייהם במגוון תחומים. (ששידוכים הוא הקטן והמינורי שבהם)
וכל זה באדיבות כמה אוחזים בעט נלהבים שלא מבינים את גודל הנזק שהם גורמים כשהתדמית הציבורית גם ככה בגרביים....
עצוב. אין לי מילה אחרת לסכם.

 

[קוביד]

מתי הספר יוצא למי שלא זכה להכיר את הפסיכית הגיבורה?
כפסיכי מאובחן, נשוי ואבא, יהיה קשה לי לקרוא את ההקצנה. ניחא.

מזדרקת

אהבתי.