מעשה באדם עם שני ראשים

  • הוסף לסימניות
  • #1
מעשה באדם עם שני ראשים / מ. י. פרצמן

"מזל טוב! מזל טוב!" נשמעו קריאות ההתרגשות מכל עבר.

ענבי הגפן בענבי הגפן: עוד זוג צעיר בא בברית האירוסין. השניים מתאימים אחד לשניה ככפפה ליד, אלא שעד מהרה התברר כי לחתן דנן, נרו יאיר ויזרח, יש שני ראשים.

ובכל זאת שברו השניים צלחת, ולאחר מכן גם כוס. וכך חיו יחדיו באושר ובעושר, ומהומת שני הראשים לא העיבה על חייהם. נולדו הצאצאים אחד אחרי השני, כולם בריאים ושלמים, מלבד בן אחד, מיוחד, ולו גם לו שני ראשים.

חלפו להן השנים, ואז ביום בהיר אחד נהיה האב בן מאה ועשרים.

הלך האב, באה הירושה.

ישבו להם האחים סביב שולחן ועוגה, ודנו בסוגיית החלוקה בכובד ראש ובטוב טעם. נימוס רב שרר שם וגם הכלה וקבלה, ממש כמו במשפחות הטובות שלא זוכות להיכנס לסיפורים.

אלא שאז קם הבן המיוחד, בעל שני הראשים, כחכח בגרונו סידר עניבתו ופצח בנאום מצמרר חוצב להבות אש שבסיומה נזרקה המהלומה: היות ויש לי שני ראשים אני שני אנשים, ועל כן מגיעה לי ירושה כפולה.

ואז פרצה לה מהומה. רוחות סוערות לכאן ולכאן, ששון ושמחה וגם בכיות לרוב. והמשפחה כולה נבוכה.

הלכה אותה משפחה, אנשיהם נשיהם וטפיהם, אל שלמה המלך. בפיה הסיפור העצוב ובליבה בקשה: אנא, פתור לנו את בעיית הירושה. האם צודק הסכיזופרן בטענתו? האם הוא אכן שני אנשים?

שלמה המלך בחוכמתו הורה להביא קערה מלאה במים חמים.

כופף האיש את ראשיו לפי בקשת המלך, ומשרתיו של זה רוקנו את גיגית המים החמים על אחד מהם.

או אז פצחו שתי הפיות את שפתיהן. עמד האיש, וצרח מלוא פיותיו – צעקה גדולה ומרה.

הורידו המשרתים את הקערה והמלך פסק: לו היית שני אנשים, היה רק אחד ממך צועק. אתה איש אחד, ואחד בלבד.

*

לפני כשלושים-ארבעים שנה היגרה קבוצת יהודים גדולה מאיראן אל ארצות הברית של אמריקה. אך בבואה בשערי המדינה – גילתה הקבוצה כי שעריה סגורים בפניהם, בתואנת מהלכי פרוצדורה.

באופן זמני התיישבה הקבוצה בבירת אוסטריה, עד שתאושר כניסתה למקום נחלתם.

או אז נשלחה קבוצת אברכים ואברכיות אל וינה. הגיעה הקבוצה, פתחה בתי ספר וישיבות ויישבה את המקום למענם של המהגרים.

שבת בבוקר בוינה. רבי חיים גרינפלד, רב אגודת ישראל בוינה, עוצר לאחר קידוש ופונה אל המתפללים. בפיו סיפור מרתק, כמעט אגדה: מעשה באדם עם שני ראשים.

יש כאן קבוצה של אנשים, נשים וטף שברחו מאיראן והיגרו לכאן. מנגד, יש כאן קבוצה של זוגות צעירים שנדדו ממרחק כדי לעזור להם.

הצבעים לא אותם צבעים.

השפה לא אותה שפה.

המנטליות לא אותה מנטליות.

אפילו האוכל והתבלינים וגזרת הבגדים שונה בהחלט.

אבל כששופכים מים על ראש אחד, הראש השני צועק.


On the shoulders of Giants, שמואל בלום
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #4
מעולה! ו...תודה.
פעם, בשיעור גרפיקה אחד, אמרה המורה שהיא אוהבת איך שעיצבתי את המשולש של המעטפה ככה שיתאים למיתוג של הלוגו.
אמרתי לה ש-יאו, דווקא מה-זה לא התכוונתי.
ואז קיבלתי כלל חשוב לחיים: כשלקוח/קולגה מחמיא לך, תצהל ותרקוד. תגיד תודה, ריגשת אותי, באמת שאני שמחה שהמסר שלי נקלט.
אז אני לא אומרת שדווקא לגמרי לא התכוונתי. אומרת: שמחה שהמסר שלי נקלט. :cool:

את הסיפור שמעתי בשבת. במוצ"ש, ביחד עם הכלים, הוא כבר נכתב אי שם במגירות של הראש.
יצאתי לחפש את המקור, לאמת פרטים ולכתוב אותו בשביל האומה.
שמחה לכוון לרגשות השעה. אכן, מגורשי פרוג: העם אתכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
זה כן היה מכוון?
אבקש את מחילתכם אך לא השכלתי להבין את כוונת המשורר.
תתחדשו על הלוגו, אגב, בשמחות אצל כולנו. נראה נהדר. הייתי ממליצה להוריד את הפסיק בין ה'כתיבה' ל'ועריכה'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אלא שאז קם הבן המיוחד, בעל שני הראשים, כחכח בגרונו סידר עניבתו ופצח בנאום מצמרר
יש לחקור האם דיבר בשני פיותיו כאחד ונשמע כתרי קלי דלא חביבי* , או שמא ייחד לו פה אחד לדיבור והשני ללעיסה, וכן האם לבש שתי עניבות.


* שני קולות שאינם נעימים, וקשה לשומעם כאחד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
יש לחקור האם דיבר בשני פיותיו כאחד ונשמע כתרי קלי דלא חביבי* , או שמא ייחד לו פה אחד לדיבור והשני ללעיסה, וכן האם לבש שתי עניבות.


* שני קולות שאינם נעימים, וקשה לשומעם כאחד.
ובכן, שאלה טובה ולא פשוטה כלל.
ישבתי והרהרתי רבות בשאלה הרת הגורל הזו, שתמהני כי אף בר דעת בכל ימות ההיסטוריה לא הוגיע מוחו בפתרונה: האם כחכח גיבור מעשייתנו בגרון אחד או בשניים.
בסופו של הרהור רב ערך יצאתי במחקר מקיף שדן בתופעה החשובה הלזו.
מחקרי התמקד רבות במבנה גוף האדם, תופעת נפיצות שני הראשים והתמודדות הטבע האנושי באיבר המדעי הנוסף.
בסופו של דבר, לאחר בחינה מדוקדקת של כל הצדדים שבעניין, נפסקה תשובת המחקר ברוב קולות (שבקעו מגרוני האחד והצרוד): האיש כחכח בגרון אחד, ובגרון אחד בלבד.
מעשה באדם עם שני ראשים2.JPG
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אבל כאן יש לו גם שני גרונות.
וארבעה ידיים ושלושים רגליים.
לא יודעת למה אבל הוא פחות מזכיר לי את אישיות הגיבור אותה אפיינתי בקפידה. יותר את המקק שהתחבא אתמול בשירותים ולא רצה ללכת עד שנפל מת שדוד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
בזה הרגע נשלחה אלי שאלה נבונה מאוד בתיבת השרצים האישית שלי, מאת הניקית @.נחמה , בזו הלשון:
אם הכחכוח בא מגרון אחד, למה שהצעקה לא תצא מאותו גרון?
אם לקחו ראיה שהאיש צעק בשני פיותיו, סימן שמיתרי הקול היו בנפרד לכל פה, ולכן גם הכחכוח אמור להתפצל לכל פה בנפרד.

נחמה יקרה, אין לי תשובה בשבילך. לא הייתי שם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
וארבעה ידיים ושלושים רגליים.
לא יודעת למה אבל הוא פחות מזכיר לי את אישיות הגיבור אותה אפיינתי בקפידה. יותר את המקק שהתחבא אתמול בשירותים ולא רצה ללכת עד שנפל מת שדוד.
מרוב שהייתי עסוקה בהוכחת הכחכוח, חמקו ממבטי שאר איבריו הכפולים... :eek:
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אבקש את מחילתכם אך לא השכלתי להבין את כוונת המשורר.
בטח כבר השכלתם כבר להבין את כוונתי. הסתפקתי אם בכוונה בחרתם להכניס בהמחשה את גרונו המכחכח ואת צווארו ענוד העניבה כדי לסבך את דמיונו הפורה של הקורא התוהה איך זה נראה עם שני הראשים.
תתחדשו על הלוגו, אגב, בשמחות אצל כולנו. נראה נהדר.
תודה. תודתי נתונה ל @חיים בניסטי ששדרג את הלוגו בתוכנית של "בואו נלטש את הלוגאים שלכם". חן חן לו על עבודתו המושלמת ועל סגנונו הנקי והיוקרתי.
הייתי ממליצה להוריד את הפסיק בין ה'כתיבה' ל'ועריכה'.
הייתם ממליצים כך גם אם כוונתי להדגיש שאני: כותב בכל הסגנונות, ובנוסף לכך גם עורך תורני? או שאז הייתם מסכימים לפסיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
הייתם ממליצים כך גם אם כוונתי להדגיש שאני: כותב בכל הסגנונות, ובנוסף לכך גם עורך תורני? או שאז הייתם מסכימים לפסיק.
גם אז הייתי ממליצה כך. חד משמעית.
מקסימום, אם רצויה הדגשה נוספת, אפשר להפריד באופן אחר בלי ו' החיבור. כתיבה, עריכה תורנית או מוטב כתיבה | עריכה תורנית.
לא מומלץ לשים פסיק, שבא להפריד, בעוד ששמים ו' החיבור שבא לחבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
גם אז הייתי ממליצה כך. חד משמעית.
מקסימום, אם רצויה הדגשה נוספת, אפשר להפריד באופן אחר בלי ו' החיבור. כתיבה | עריכה תורנית.
לא מומלץ לשים פסיק, שבא להפריד, בעוד ששמים ו' החיבור שבא לחבר.
לשים קו מפריד יכביד על הלוגו לדעתי. יש לכם רעיון אחר להפרדה בלי פסיק? חשבתי אולי לעשות את 'כתיבה' במשקל בולט יותר אבל אז זה יראה כעיקר והעריכה התורנית כטפל לא כך?
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
כתיבה ועריכה תורנית, זאת לפי דעתי.
לכל הפחות זה יותר טוב מהמצב הקיים, מכיוון שפסיק לפני ו' החיבור הוא כמעט טעות פטאלית: ואם הלוגו מפרסם עצמו כעורך עליו להציג את עצמו כעונה לכללים.

יש עוד אפשרות: כתיבה. עריכה תורנית.
אותה פחות אהבתי, יש לציין.

בכל אופן, הלוגו שלכם וההחלטה היא שלכם. אני רק מציעה ככה, בשקט.
ואף אחד לא שאל אותי, אני יודעת. בכיף.
סליחה מפותחת האשכול על הסטיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
  • הוסף לסימניות
  • #20
כתיבה ועריכה תורנית, זאת לפי דעתי.
לכל הפחות זה יותר טוב מהמצב הקיים, כיוון שפסיק לפני ו' החיבור הוא כמעט טעות פטאלית: ואם הלוגו מפרסם עצמו כעורך עליו להציג את עצמו כעונה לכללים.
כפקודתכם.
אנכי גם ידעתי שהפסיק סותר את ו' החיבור. רציתי להדגיש את הענין האמור לעיל והרצון מקלקל את השורות.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה