הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הסיפור המובא להלן מעובד מתוך סיפורו של דוד פרישמן 'שלושה שאכלו', והוא מבוסס על סיפור היסטורי.
***
פרק א'
סיפורים רבים שמורים בזיכרונותיי כמו בענן. איני רואה אותם אלא כמתוך ערפל, מחמת ריחוק הזמן שעבר מזמן ההתרחשות.
אך ישנם סיפורים, שבדמיוני אני רואה כאילו עמוד אש יורד מן השמים להאיר על המעשים. אש זו שופעת קרני אור, שאינם חדלים מלהאיר לי מיום ההתרחשות, ועד עתה.
סיפורי זה מסתכם בשלושה מילים בלבד, ואין צורך בהמון תיאורים סביבו – מעשה בשלושה שאכלו.
שלושה אלו לא אכלו באחד מימות החול. הם אכלו ביום הקדוש ביותר לעם ישראל. ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.
אכילתם לא היתה במקום מסתור, כשאין איש רואה ויודע. הם אכלו לעיני המוני בית ישראל, היראים וחרדים לדבר השם.
בשעת המעשה, ניסיתי להבין כיצד העזו הם לעשות דבר כזה. ואף חשבתי בדעתי הקלושה, שביכולתי לבקר אותם על מעשה זה. על אף שהתקשיתי להעמיק בהבנת האירוע, הבזיקה בי ההבנה שמעשה זה של שלושה אלו, היה כביר עד מאד. בודאי לא בקלות עשו זאת, מי יודע כמה ייסרם מצפונם על כך, ואיזו מלחמה כבדה התחוללה בליבם קודם לכן...
מי היו שלושה אלו? כיצד התייחס אליהם הציבור?
הסכיתו ושמעו את סיפורי.
***
היו אלו ימים רעים מאד. ימים אשר לפניהם לא היו כמותם, ומי יודע אם יהיו אחריהם. אסון נורא התחולל בפתע פתאום, ושמו היה חלי-רע.
מארץ רחוקה, מירכתי המזרח, בא המשחית וירד אל עירנו הקטנה. ברחובות טרף ואין מציל, ואף בבית הרג ולא חמל. בחושך התהלך הדֶבֶר, וגם לעיני השמש חמס נפשות, והנשארים מן המגיפה, עומדים בין החיים ובין המות.
מי יכול למנות את מספר המתים שמתו באותם ימים? מי יוכל לקרוא את שמות החללים והקברים, שנערמו יום יום?
ובפרט ברחוב היהודים התהלך הנגף, ולא היה בית אשר אין שם מספר מתים.
בעליית הגג אשר מעל בית אבי, מתו ביום אחד תשע נפשות; במרתף אשר מתחתינו מתה אם וארבעת ילדיה. ובבית אשר ממולנו שמענו כל הלילה נאקות, ובדומיה שהשתררה עם בוקר הבנו, כי לא נותרה כל נשמה...
ידי הקברנים כבר רפו מרוב עבודה, ולא נותר בהם כח להמשיך במלאכה. החללים שכבו כדומן על פני חוצות, וגוויות בני האדם לא נחשבו עוד למאומה.
ימי הקיץ עברו להם אט אט, והנה 'הימים הנוראים' בפתח, ובסופם היום הנורא מכולם, הלוא הוא יום הכיפורים.
ליל "כל נדרי" הגיע. לפני העמוד, ליד ארון הקודש, לא עמדו כבכל שנה החזן עם שנים מחשובי העיר, אלא הרב ושני דייניו עמו. בבית הכנסת דלקו נרות רבים, אשר השמיעו רחשים דקים בשעת הבעירה, וריצוד הלהבות מצד לצד.
קהל המתפללים התנועע בדומיה, כשהוא לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. על הקירות נראו צלליות נעות לכאן ולכאן, כשהמתפללים מביטים באימה על צללים אלו. האם צלליות המתים הם? אלו שמתו היום, או תמול שלשום? האם לא יכלו למצוא מנוחה בקברם, והגיעו גם הם לבית הכנסת?
ששששש! קול מהוסה עולה מתוך הקהל. הרב פותח את תפילת "כל נדרי". אנחה חרישית עברה עברה בכל המחנה המיוסר. הנה נשמע קול הרב "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים!"
אימה וחשיכה נפלה עלי, כשאני מדמה שהיא נופלת אף על כל האנשים שבבית הכנסת, למקטן ועד גדול...
עם סיומו, פסע הרב בפסיעות איטיות לכיוון הבימה. האם הולך הוא לדרוש ברבים? האם זמן מתאים הוא להטיף מוסר לציבור, בשעה שמתיו מוטלים לפניו?
כשהרב פתח את פיו, הבנתי את כוונתו. הוא לא בא לדרוש, ואף להטיף. הוא עושה מעשה שאינו מקובל. הוא עורך אזכרה לנשמות המתים, אלו שמתו בזמן האחרון, במגיפה האיומה. הוא מקריא את שמות הנפטרים בקול כאוב, האחד אחר השני.
הרשימה היא ארוכה, ארוכה מאד. דקה אחרי דקה חלפה לה, והרב טרם סיים להקריא את השמות. האם לעולם לא תגמר הרשימה האיומה? לעולם?
באחד מתאי המוח חשבתי לעצמי, שהיה יותר קל לרב אילו קרא בשמות אלו שחיים עדיין. הרי הם המיעוט, ובזמן מועט היה מסיים את קריאתם, מאשר קריאת המתים, שאין גבול למספרם...
את ערב זה לא אשכח לנצח, וגם את התפילה שבו אזכור. לא היתה זו תפילה, אלא אנחה גדולה וכואבת מאד, שעלתה ממעמקי הלב המורתח, שתרקיע עד שמי השמים, ותקרע את סגור העננים! מעולם לא התפללו אנשים יהודים בכזה לב קרוע ומורתח, ומעולם לא נראו דמעות חמות יותר בריסי בני האדם.
***
פרק א'
סיפורים רבים שמורים בזיכרונותיי כמו בענן. איני רואה אותם אלא כמתוך ערפל, מחמת ריחוק הזמן שעבר מזמן ההתרחשות.
אך ישנם סיפורים, שבדמיוני אני רואה כאילו עמוד אש יורד מן השמים להאיר על המעשים. אש זו שופעת קרני אור, שאינם חדלים מלהאיר לי מיום ההתרחשות, ועד עתה.
סיפורי זה מסתכם בשלושה מילים בלבד, ואין צורך בהמון תיאורים סביבו – מעשה בשלושה שאכלו.
שלושה אלו לא אכלו באחד מימות החול. הם אכלו ביום הקדוש ביותר לעם ישראל. ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.
אכילתם לא היתה במקום מסתור, כשאין איש רואה ויודע. הם אכלו לעיני המוני בית ישראל, היראים וחרדים לדבר השם.
בשעת המעשה, ניסיתי להבין כיצד העזו הם לעשות דבר כזה. ואף חשבתי בדעתי הקלושה, שביכולתי לבקר אותם על מעשה זה. על אף שהתקשיתי להעמיק בהבנת האירוע, הבזיקה בי ההבנה שמעשה זה של שלושה אלו, היה כביר עד מאד. בודאי לא בקלות עשו זאת, מי יודע כמה ייסרם מצפונם על כך, ואיזו מלחמה כבדה התחוללה בליבם קודם לכן...
מי היו שלושה אלו? כיצד התייחס אליהם הציבור?
הסכיתו ושמעו את סיפורי.
***
היו אלו ימים רעים מאד. ימים אשר לפניהם לא היו כמותם, ומי יודע אם יהיו אחריהם. אסון נורא התחולל בפתע פתאום, ושמו היה חלי-רע.
מארץ רחוקה, מירכתי המזרח, בא המשחית וירד אל עירנו הקטנה. ברחובות טרף ואין מציל, ואף בבית הרג ולא חמל. בחושך התהלך הדֶבֶר, וגם לעיני השמש חמס נפשות, והנשארים מן המגיפה, עומדים בין החיים ובין המות.
מי יכול למנות את מספר המתים שמתו באותם ימים? מי יוכל לקרוא את שמות החללים והקברים, שנערמו יום יום?
ובפרט ברחוב היהודים התהלך הנגף, ולא היה בית אשר אין שם מספר מתים.
בעליית הגג אשר מעל בית אבי, מתו ביום אחד תשע נפשות; במרתף אשר מתחתינו מתה אם וארבעת ילדיה. ובבית אשר ממולנו שמענו כל הלילה נאקות, ובדומיה שהשתררה עם בוקר הבנו, כי לא נותרה כל נשמה...
ידי הקברנים כבר רפו מרוב עבודה, ולא נותר בהם כח להמשיך במלאכה. החללים שכבו כדומן על פני חוצות, וגוויות בני האדם לא נחשבו עוד למאומה.
ימי הקיץ עברו להם אט אט, והנה 'הימים הנוראים' בפתח, ובסופם היום הנורא מכולם, הלוא הוא יום הכיפורים.
ליל "כל נדרי" הגיע. לפני העמוד, ליד ארון הקודש, לא עמדו כבכל שנה החזן עם שנים מחשובי העיר, אלא הרב ושני דייניו עמו. בבית הכנסת דלקו נרות רבים, אשר השמיעו רחשים דקים בשעת הבעירה, וריצוד הלהבות מצד לצד.
קהל המתפללים התנועע בדומיה, כשהוא לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. על הקירות נראו צלליות נעות לכאן ולכאן, כשהמתפללים מביטים באימה על צללים אלו. האם צלליות המתים הם? אלו שמתו היום, או תמול שלשום? האם לא יכלו למצוא מנוחה בקברם, והגיעו גם הם לבית הכנסת?
ששששש! קול מהוסה עולה מתוך הקהל. הרב פותח את תפילת "כל נדרי". אנחה חרישית עברה עברה בכל המחנה המיוסר. הנה נשמע קול הרב "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים!"
אימה וחשיכה נפלה עלי, כשאני מדמה שהיא נופלת אף על כל האנשים שבבית הכנסת, למקטן ועד גדול...
עם סיומו, פסע הרב בפסיעות איטיות לכיוון הבימה. האם הולך הוא לדרוש ברבים? האם זמן מתאים הוא להטיף מוסר לציבור, בשעה שמתיו מוטלים לפניו?
כשהרב פתח את פיו, הבנתי את כוונתו. הוא לא בא לדרוש, ואף להטיף. הוא עושה מעשה שאינו מקובל. הוא עורך אזכרה לנשמות המתים, אלו שמתו בזמן האחרון, במגיפה האיומה. הוא מקריא את שמות הנפטרים בקול כאוב, האחד אחר השני.
הרשימה היא ארוכה, ארוכה מאד. דקה אחרי דקה חלפה לה, והרב טרם סיים להקריא את השמות. האם לעולם לא תגמר הרשימה האיומה? לעולם?
באחד מתאי המוח חשבתי לעצמי, שהיה יותר קל לרב אילו קרא בשמות אלו שחיים עדיין. הרי הם המיעוט, ובזמן מועט היה מסיים את קריאתם, מאשר קריאת המתים, שאין גבול למספרם...
את ערב זה לא אשכח לנצח, וגם את התפילה שבו אזכור. לא היתה זו תפילה, אלא אנחה גדולה וכואבת מאד, שעלתה ממעמקי הלב המורתח, שתרקיע עד שמי השמים, ותקרע את סגור העננים! מעולם לא התפללו אנשים יהודים בכזה לב קרוע ומורתח, ומעולם לא נראו דמעות חמות יותר בריסי בני האדם.
נערך לאחרונה ב:
