פרק 5
שמעון אדמוני נולד לפני שנים רבות, אף אחד לא ידע בדיוק כמה - הגם שיודעי דבר גילו כי הוא עבר כבר את העשור השביעי בחייו, אך רוחו וגופו נותרו רעננים משל רק אתמול חגג שלושים.
זו הסיבה שישיבה נצחית ומשמימה על סלע בלתי משוייף לא הייתה משימה קשה עבורו, כך לפחות הוא חשב במשך היממה הראשונה במגרש המסולע שסבב את מקווה הכלים השכונתי. אלא שכאשר חלפה אותה יממה, וכמוה נמוגו גם השתיים הנוספות שאחריה, החל השיממון לנגוס בו פלחים פלחים. האזור היה ריק תדיר: איש לא התקרב למקווה המקולל, והשקט תרם למצב רוחו הקדורני, שלא לומר הנואש. למה הוא יושב כאן? ניסה ההיגיון לחרוך בעיקשותו תלמים, מה נראה לו, שהמפלצת תצוץ אליו פתאום, תתנצל בנימוס על מעלליה ותמוג ללא שוב?
אך למרות הייאוש, השיעמום והרעב, המשיכה עקשנותו של שמעון לבעוט, ואש ההחלטיות לבעור בעצמותיו בעוצמה: הוא יישב כאן ימים ולילות, חודשים ושנים. הוא לא יזוז מכאן ולא ירים ידיים, עד שיפצח את התעלומה. המפלצת, הרי, לא תשכון במקווה לנצח. משהו יהיה חייב לקרות, והוא יהיה שם באותו רגע, כשזה יקרה.
שבועיים חלפו. שבועיים שבהם דבק שמעון במלאכתו, צידד בעקשנותו, ונותר על האבן הקרה יומם וליל. הוא עזב אותה רק לגיחות קצרות של אספקת אוכל ומוצרי שרידה חיוניים, ומיד שב על עקביו, נחוש והחלטי, אל משימתו.
זה קרה כעבור שבועיים.
ליל ראש חודש היה אותו ערב, ודבר, כך לפחות חשב שמעון, לא רימז מראש על העתיד להתרחש במגרש השומם באותו לילה.
להפך, הוא התחיל כמו כל הלילות שלפניו: החשיכה, השקט ואווירת הנכאים נגסו בו כרגיל, בהצהרותיהם השגרתיות של "מה אתה עושה כאן בכלל" ו"שום דבר לא הולך להשתנות". כמדי לילה החל שמעון להרהר בעוגמה שמא דבר לא יקרה לנצח, ואולי כדאי שיחזור הביתה, יישן באופן סביר, ויקום מחר לתפילת שחרית ומוסף במניין.
ואז זה קרה.
קול בכי, שקט ועדין, נשמע בחלל.
אוזניו של שמעון התקפדו. חושיו נדרכו באחת, ושריריו התכווצו לכדי פקעת אימתנית של עצבים. קול הבכי נשמע בחלל בבירור, מייבב, חלוש. לא ניתן היה לטעות בו: מישהו בוכה, נשמע כמו אדם צעיר, רך ואומלל.
בחשש, משל ייבקע צווארו, סובב שמעון את ראשו, מנסה לתור אחר מקור הקול. שניות ספורות ארכו לו כדי לגלות את התגלית הבאה, שעוררה בו פלצות:
לקול לא היה מקור בודד. הבכי מילא את חלל האוויר כולו, ממשי ומוחש, משל מגיח מכל כיוון שהוא.
ישיבתו של שמעון על האבן הפכה לקוצנית וחסרת מנוח. הפחד, החשש והדאגה ניסרו בו כעת במערבולת רוחשת ומסעירה, אך למרות כל זאת הוא לא זז ממקומו. עוצמת הקול בלבלה אותו, מתעתעת במסתוריותה. היה ברור לו שמשהו עוד לקרות, אך הוא לא ידע מה.
הוא נותר יושב שם, ללא נים. הבכי המשיך לנסר את השקט הלילי בעקביות, חרישי אך ברור, מטלטל את חושיו ומורט את עצביו. הוא לא ידע כמה זמן ישב כך, ללא תזוזה, הוא לא ידע שחצות הלילה היה הרגע שבו כבה כל בדל של אור מעל המגרש השומם, וחושך מסמא ובלתי טבעי עטף את האזור בענן אפוף של אימה צרופה.
ואז התרחשה המהלומה הבאה לאותו הלילה.
הבכי, שעד עתה הדהד בשקט מנסר, התחלף, בבת אחת, לצווחת זוועה אימתנית, מחליאה. צרחת אלוומת.
שמעון קפץ מרבצו באחת. מעולם, בכל שנות חייו, לא שמע קול נוראי שכזה. בכי איום, מזעזע, מרטיט את כל נבכי הנפש ומטלטל אותה בסחרור עז, לופת, משל היה מלאך המוות מרקד שטני ומסחרר את העולם כולו.
ברעד נוקש פסע שמעון פסיעה אחת קדימה, ונעצר, הלום.
תחושת ידיעה ברורה התעוררה בו, מסנוורת בעוצמתה. זה הרגע שאליו חיכית, לחש אליו כל נים ונים בגופו. זו השעה של המפלצת, זה הזמן לנקוט בפעולה. או עכשיו, או לעולם לא.
בצעדים נחושים פסע שמעון קדימה, מדלג על הסלעים, מכוון היישר אל המקווה. קול הבכי הנוראי המשיך לנסר את השקט הלילי, מצמרר בעוצמתו המחרידה, החשיכה הלא טבעית טבעה סמיכות בכל פסיעה, אך שמעון לא שת ליבו לכל אלו. הוא המשיך לחתור בעקביות, יודע, בידיעה ברורה ובלתי מוסברת, את שעליו לעשות כרגע.
בתנועה בוטחת הוא גמע את הפסיעה האחרונה אל המקווה, הושיט יד לפנים, ובמהירות, ללא הרהור נוסף, הרים את המכסה.
לפרק הבא
הנושאים החמים
בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
מייל: K037737970 @ GMAIL.COM
Reactions: שלום טולדנו, rrrrrrrrrrrrrr, טוב ועוד יותר טוב ועוד 3 משתמשים6 //