מצאת ולא ידעת - תאמין!

[אי פה אי שם]

סיפור לפורים דפרוגים

מסודר הוא שמעיה. מאורגן ומחושב. תמיד היה כזה. מלידה.
נולד בדיוק בזמן, לאחר האינפלציה הגדולה אך לא אחרי פטירתו של סבא ברוך שעוד הספיק להיות הסנדק.
שקל יפה, אכל מה שצריך, פלט מה שלא, כשהבין שהגיע הזמן התחיל גם לצעוד.
"תמיד היה כזה" אומרת אמא חנה לכל מתעניין, שולחת בזווית ישרה את ידה קדימה.

ובאמת כך, שמעיה טיפוס של פנים קדימה, יודע במדויק את אשר לפניו. אין במה לדוש. אין על מה להתחרט. הכל נכון, הכל בסדר.
מודע לעצמו עד כאב, יודע מה עושה לו טוב ומה פחות כואב, מה צריך לומר, ומה אסור לשמוע.
החיים בשביל שמעיה הם כעין מגרש מכוניות, והוא עצמו - המכונית האדומה שמפלסת את דרכה, מי שרק מפריע - זז הצידה.
משלם חובותיו בזמן. דורש את זכויותיו מה רגע קודם. אין הפתעות, ומדוע שיהיו, אם לא שוכחים ליישם את כללי החיים הברורים והפשוטים.

תמיד היה תוהה שמעיה ביום כיפור על תפילת הכהן הגדול, וכי מה ההיגיון להקשיב להולכי דרכים שלא דאגו להצטייד במטריה ועוד באים בתלונות?!

"לשאת באחריות" - אצל שמעיה זו לא סיסמא, זה מוטו שלפיו נבחנת כל בריה ובריה לפני אחרי ותוך כדי המעשה.
לפני כל ארוע או יציאה חוזר ומשנן שמעיה בבית - "מי שמוכן - מוכן ומזומן, ולכאלה שלא, אני לא מוכן, יתכבד וישא באחריות!".

אף פעם לא מבין שמעיה בערב פסח את חבריו שמנסים להמר ולנחש את כמות המצות שמזמינים השנה, משל היו עורכי מדגמים וסקרים.
חמש וחצי קילו, כך רשום לו בחוברת פסח, ועם נישואי הילדים הכלל - חצי קילו נוסף לכל זוג, כמה פשוט ככה מוזר להלוות לשכן בחולו של מועד מספר מצות או ביצים.
יודע גם שמעיה לתכנן מראש את הרחבת סוכתו כך שיצא בדיוק לא לפני הבר מצווה של שלמה ולא אחרי חתונת נחמה, "חשבון פשוט של מזרנים כפול מטרים", מרים גבה למי ששואל.

בבית הכנסת מסתובב הסיפור הידוע שארע בהלוויה של זיגלבוים.
כבר בתחילת הספדו של הרב, כשברור היה לפי כל היללות בקהל שהסיפור ל"ע גמור, שמעיה שהצטער כמו כולם על לכתו בטרם עת של חיים מרדכי חברו הקרוב, נצפה - שולף את הטלפון, מגלגל לז' ומוחק את המנוח מאנשי הקשר. ומיד תוך כדי שמעביר לרטט, ומחזיר את המכשיר לחליפה, הוציא מכיסו טישו למחות דמעה.

כך הם חייו. כך הם הנהגותיו. הכל מחושב. הכל יודע.

שונה מכולם היה נפתלי החתן הטרי שהפציע במשפחה ( עם הכנה מוקדמת ולא בפתע פתאום), מהרגע הראשון לא הצליח להסתגל למשנתו ואורח חייו של השווער שלו ישר הדרכים והמנוסה בכל.
אך עם הזמן החל נפתלי להפנים ככל יתר הגיסים הוותיקים והמנוסים שבבית החם אפשר לשנות רק את התמונות שעל הקיר וגם זה במינון ובהטעמה.
כופף אם כן נפתלי ראשו ונכנס למסלול הדי מפותל להבנתו.

כך עד לאותה סעודה של חג פורים תשע"ט.

בכל שנה בפורים נוהג היה שמעיה לתקתק עד לאחת עשרה את כל משלוחי המנות, ("לא מבין מה לוקח לאנשים יותר?!"), הולך לנוח כשעה וקם לערוך את שולחנו בשמחה של מצוה.
לא אוהב הוא שמחה של הוללות, קפיצות וניתורים של שתויי יין מחוץ לאוהלו, שקל הוא אף שנה אחת לבצע לכל בחור עליז שבקש לפשוט את ידו בביתו בדיקת ינשוף פשוטה, בסוף ירד מזה, הסכים להסתמך על הערכתו.
רק כך אחז, ניתן לחוש את אורות החג הגבוהים ולא לאבדם במחי רגעים, סבר, קבע, פקק ומיסמר.

אולם למרות מאמר חז"ל "אדר קיבלוה ברצון", נפתלי החתן האהוב, את השינוי הזה בחייו לא מוכן לקבל, לא ברצון ולא בכפיה.
הכיצד אפשר כך לעבור את החג מבלי להתעלות קימעא טפח או שניים מע"ג הקרקע?! יום בשנה שאפשר לחוש בו במנהיג שעל הבירה. סבר ולא קבל.

קשה לדעת במדויק אימתי הלמו נקישות הלב של בקבוק הוודקה יותר, האם באיסוף מהדיוטי פרי בשדה התעופה אצל המכס,
או שמא בכניסה לסלונו של שמעיה בסעודת הפורים העליזה. סוף דבר נכנס הבקבוק גם נכנס, מתמקם על רצפת הסלון מביט בשקיקה אל נפתלי מעלה.
הסעודה קולחת. ווארטים יפים. שירי נשמה ורגש משתפכים. וכוסיות של לחיים בזהירות נלגמים.
נפתלי שנראה עסוק בנעליו יתר על המידה מתחיל אט אט להתנועע ולדפוק על השולחן באושר ושמחה.
שמעיה שמנוסה ודרוך לכל תרחיש ומאורע מסמן בתנועה קלה, ובקבוק היין מסולק מיד מהשולחן, זה לא מפריע משום מה לנפתלי להמשיך להתנדנד ולא לפי המנגינה.

"עדהה עדהה לא ידע, עדהה עדהה לא ידע, עדלא ידע" צועק נפתלי, מתרומם, מביט מבט מזוגג אל השווער ההמום,
"עדהה עדהה לא ידע, למה למה שידע, למה שידע", שר נפתלי מסוחרר תופס בזרועו של חמיו ומושך אותו מהכסא למעלה,
"עדהה עדהה לא ידע, אולי, אולי, שלא נדע, עדלא ידע", מחובקים יחד רוקדים זה מרצון וזה מחוסר ברירה.

שמעיה מנסה להשתחרר מהאיידים אך ללא הצלחה, "אתה יודע ה-כ-ל שווער יקר, אף פעם לא מופתע והכל מבין, אבל גם אני משהו יודע ותקשיב לנפתלי-
"עדהה עדהה לא ידע, מה יודע בן אנוש, מה יוד - ע,
עדהה עדהה לא ידע, רק הקב"ה הכל יודע, ה - כ - ל יודע", בוכה נפתלי באוזניו, נוחת על הרצפה ודומם. נפתולי נפלתי.


איש בשכונה לא ידע לומר לאחר הפורים מה בדיוק עובר על שמעיה, כשניסה מישהו ואזר אומץ לשאול, השיב לו שמעיה בכנות:
"מה אנחנו כבר יודעים, מה?!"....

 

[שינדלה]

האפיון מדהים ומדוייק.
אהבתי, בין השאר את המשפט הזה:

תמיד היה תוהה שמעיה ביום כיפור על תפילת הכהן הגדול, וכי מה ההיגיון להקשיב להולכי דרכים שלא דאגו להצטייד במטריה ועוד באים בתלונות?!

שמחדד את זה שהאופי משפיע גם על היחס לסביבה.

כבר בתחילת הספדו של הרב, כשברור היה לפי כל היללות בקהל שהסיפור ל"ע גמור, שמעיה שהצטער כמו כולם על לכתו בטרם עת של חיים מרדכי חברו הקרוב, נצפה - שולף את הטלפון, מגלגל לז' ומוחק את המנוח מאנשי הקשר. ומיד תוך כדי שמעביר לרטט, ומחזיר את המכשיר לחליפה, הוציא מכיסו טישו למחות דמעה.

חזק! במיוחד הסייפא שמחזיר אותנו לזה שהוא גם בוכה ע״פ הספר.

יום בשנה שאפשר לחוש בו במנהיג שעל הבירה. סבר ולא קבל.

אהבתי.

 

[הוגה]

סיפור נחמד.

האם סגנון הכתיבה נכתב כך בדווקא?

 

[אי פה אי שם]

האם סגנון הכתיבה נכתב כך בדווקא?

כלומר?

 

[7שבע7]

אפיון באמת מוצלח ומשכנע ממש.
סגנון הכתיבה מרתק וקולח אף שהוא "עתיק".
מרגיש לי שההיצג מעט ארוך מדי - לוקח זמן עד שמגיעים לסיפור עצמו ולנקודת השיא המוצלחת.