סיפור בהמשכים מרחב מוגן

  • הוסף לסימניות
  • #24
  • הוסף לסימניות
  • #25
בס"ד

פרק שלישי
2039. שומקום.

הוא פקח את עיניו, מביט סביבו בבלבול.
הוא יושב על אדמה חולית בלב שומקום שומם, מרחוק זיהה בניין כלשהו.

מה קרה לו?
הוא מת?
לפני רגע כמעט והתחרש מהרעש המטורף ששמע, וכעת - כלום.
שקט מסתורי שרר באזור.

רגע! אם הוא חושב, כנראה שהוא חי, לא?
צ'רלי זינק, הוא חייב להבין מה קורה כאן! היכן הוא? איך הגיע לכאן?
הוא בחן את עצמו, מגלה שאינו נפגע כמעט. מלבד כמה שריטות בכף ידו, לא ספג נזק משמעותי.

טוב, יגידו עליו מה שיגידו, פחדן הוא לא!
הוא החל להסתובב בשטח הריק שנפרש למרגלותיו, סורק את האזור.

מה שהצליח לראות זה חול מדברי אינסופי למלוא האופק.
מלבד המבנה ההוא מרחוק, נראה שאין כאן מקום מגורים כלשהו או נפש חיה.
מוזר!

בחשש קל התקדם לעבר הבניין המרוחק, מקווה שאין מדובר ב'פטה מורגאנה' ותו לא.
ככל שהתקרב, קיבל המבנה צורה של מתחם ענק ללא עיצוב מבחוץ. סתם בניין גדול ואפרורי. סתם?

לפי השממה במקום הוא נחרד למחשבה שהמתחם הזה נבנה במיוחד בשבילו.
חששו גבר כשהגיע למקום.
מסביב למתחם הוצב גדר שבאמצעו היה שער פתוח לרווחה, כאילו מזמין אותו להיכנס פנימה. בידיים פרושות.

הוא נעצר במקומו.
כמה הפתעות עוד יגלה היום?
מצדו השני של המתחם - נח, בשלווה גמורה, כאילו לא זז מעולם - בית אביו. בשלמות.

הוא התעשת באחת.
צרחות איומות בקעו מגרונו, מחרידים את האזור.
הוא הקים זעקות אימה בגרון ניחר. מעולם לא ידע על הטונים שקיימים בו.
אפס. ההדים שחזרו אליו מהמדבר הענק העלו את מפלס החרדה והגבירו את המתח בו היה שרוי.
הוא התמוטט על האדמה הקשה, מוחו קולט אט-אט כי אין מי שיבוא לעזרתו.

הוא נרדם בטירוף חושים והתעורר לאחר שעתיים, מאושש מעט.
הבין שכעת, היחיד שיכול לעזור לו, זה הוא בעצמו.

- - - - - -​

צ'רלי התרומם ובהחלטה אמיצה נכנס אל הבניין הענק, נוכח כי קיימים בו שלוש קומות.
בכל קומה ישנם מספר חדרים שיוצאים מפרוזדור ארוך.

הוא סקר חדר-חדר.
מרביתם היו ריקים.
מלבד ריהוט בסיסי לא היה שם דבר. גם במגירות ובארונות שהיו שם הוא לא מצא כלום.

בחדר האחרון בקומת הקרקע גילה משהו.
על הקיר המרכזי שממול הפתח, נקבע מסך ענק ממדים ומתחתיו נחו מכשירים וכפתורים שונים שלא ידע את פשרם.
לא משהו שמוכר לו.

על המסך נראתה מפת כדור הארץ.
בסקרנות מהולה בחשש קל, החל לבדוק את המכשירים שהיו פרוסים בחדר, מגלה שבאפשרותו להגדיל את המפה שמוצגת על המסך עד כדי גודל מקורי ממש.

פליאתו גברה כשמצא באחת המגירות שבחדר, משקפיים מוזרות למראה.
מזכירות את המשקפות של 'מציאות מדומה'.

הוא דחק את פחדיו הצידה וחבש את המשקפיים.
הוא זינק בהלם.
הרגיש שנמצא באותו אזור שהגדי לפני רגע במפה!
איזו תגלית!

לאחר כשעתיים תמימות שבהם עסק בבחינת הממצאים שגילה, הוא חש שעלה על משהו אדיר.
בכוחו לעבור ממקום כלשהו בכדור הארץ למשנהו בתוך שניות, על יד בחירתו הרצויה על המסך.
בכל מקום שבו ביקר, על פני כדור הארץ, יכול היה להרגיש פיזית שהוא נמצא במקום ההוא.
הוא נפעם מהתגלית, מה שנראה כדמיון הזוי, מוצג לו כעת במציאות אמיתית.

הוא עזב את המציאה ויצא שוב אל החצר המקיפה את הבניין, מנסה לבדוק האם ישנה עוד דמות שקיימת כאן שיוכל לחלוק עמו את התגלית, או שהיא בלעדית לו עצמו.

השממה לא הותירה מקום לספק.
הוא לבד כאן!

הבזק אור מסמא הבריק לרגע את החשיכה ולאחריו נשמע פיצוץ נוראי.
צ'רלי עצם את עיניו באימה, מוטח אחורנית מעוצמת ההדף.

הוא קם במהירות והסתכל סביב.
החושך והשקט שבו לשרור, דבר לא השתנה.
מלבד משהו אחד!

צ'רלי לא האמין, נראה שלעולם לא יופתע עוד.
צמוד לבית אביו, נחו ברוגע שורות-שורות של בניינים שונים.
הוא נזכר בהם.

כל השכונה ששכנה ביער, נעתקה למקום הזה!
לא, זה לא ייתכן!
סקירה מהירה הוכיחה לו שאף יצור אנוש אינו בין הבאים. נפלא!

הוא הבין כבר שגילה תגלית עצומה, אך אין מי שישתתף עמו.
הוא לבד, דברים מוזרים קורים, האזור שומם.

ואז חדרה למוחו ההבנה: הוא יודע היכן נמצא.
לא על כדור הארץ. הוא נמצא בשומקום.
ליתר דיוק:
ביקום מקביל!
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
  • הוסף לסימניות
  • #28
  • הוסף לסימניות
  • #29
פרק מצוין - כרגיל.

לא יודע למה, אבל תמיד סימני קריאה נותנים לי תחושה מעט הומוריסטית - מה שאיזן לי את המתח השוכן בין קרבי הבניין...

במיוחד אהבתי את הניגוד הזה:
הוא התעשת באחת.
צרחות איומות בקעו מגרונו, מחרידים את האזור.
(מחרידות, דרך אגב.).
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
בס"ד

פרק רביעי

2039. שדרות התקומה. ממ"ד (מרכז-מודיעין-דרום). ישראל.

הם ישבו שם. שלושתם.
אלו שכונו בקנאה 'המיטב שבמיטב'.
במחלקה חלקו להם כבוד נסתר השמור לאלו שהילת מסתורין וגבורה אופפת את אישיותם.

הם ישבו בחדר הדיונים של המרכז למודיעין של מרחב דרום המכונה 'ממ"ד'.
סביב השולחן העגול התבצעו אינספור דיונים קודמים, אך נראה היה שהפעם מדובר במשהו רציני מאד, דבר שהצריך את דיון החירום שהתנהל זה עתה בחדר.

פניהם המתוחות העידו על רמת החומרה של הדיון.
בקבוקי המים הקטנים שהיו מונחים על השולחן נותרו מלאים, הנוכחים העדיפו קפה רותח שישמור על צלילותם.

שעה ארוכה הם יושבים בחדר הדיונים הקטן, מנסים להבין את אחד הנושאים המורכבים שמדינת ישראל מתמודדת מולו.

לאחר ארבע שעות הנוכחים קמו ממקומם, מתמתחים בשביעות רצון.
זיק ניצחון בעיניהם.
כרגיל.

הם פנו לצאת אך אז הרצפה רעדה.
פיצוץ אדיר נשמע באזור, מאיים לקרוע את עור התוף שלהם.
מספר רגעי אימה ודממה השתררה.

הם זינקו, נחושים להבין את פשר האירוע.
מבט החוצה עצר את נשימתם.
האופק בחוץ נעשה שומם.

הבכיר מביניהם הוציא שיחה דחופה בקו מאובטח, מסתכל החוצה בהלם.
השניים הנוספים יצאו מהחדר במהירות, לסרוק את השטח.
הם בחנו בתמיהה הולכת וגוברת את הריק שמילא את הסביבה.

נראה שמישהו החליט על פעולה נועזת ביותר.
איך הם לא שמעו על כך?
מדוע אינם עודכנו?

הביטו שוב אל האופק באי אמון.

למקום שאליו הסתכלו היה שם:
'רצועת התקומה'.

בעבר קראו לו 'רצועת עזה'.

- - - - -
2039. זיקים. ישראל.

"שמעת את זה?" גילי זינקה מעיסוקה בקיפול הכביסה, מפנה מבט הלום אל יוסי.
הילדים התפזרו לכל עבר, מבררים בסערה מה פשר הפיצוץ שזה עתה שמעו.
"בהחלט, אני בודק". ענה יוסי תוך כדי גלישה חפוזה בנייד.

הילדים חזרו עם חדשות מסעירות לאחר שפגשו את השכנים המבועתים שמילאו את הרחוב הצמוד לביתם.
לא ניתן היה לראות דבר ממקום הפיצוץ.
ענן עשן כבד הסתיר לחלוטין את האופק, מעלה דמיונות אימים בנוגע לאירוע.

עשן רב התפשט באזור, גורמים לתושבים לחזור לבתיהם ולהסתגר שם עד יעבור זעם.
שם אף הפעילו את מכשירי הרדיו וניסו לדלות פרטים נוספים על התעלומה.

יוסי כינס את בני הבית לחדר אחד וניסה להשליט קצת סדר.
"אני עכשיו בודק מה בדיוק קרה, העדכונים לא מפסיקים לזרום, העיקר תישארו רגועים ואין צורך לחשוש, הבנתי שהעניין מתוחקר כרגע ובקרוב יתבררו יותר פרטים".

לפי מה שהוא מבין, מדובר באירוע גדול בהרבה ממה שנראה.
מגוריו בזיקים מוסיפים רבות להבנה הזאת.

והיא לא מוסיפה שלווה יתירה.

המראה שנשקף מחלון ביתו, כלל לא היה מרגיע בלשון המעטה.
מהרצועה היתמר ענן סמיך של עשן, מעיד על משהו נורא שאירע.

כידוע, אין עשן ללא אש, לכן סביר להניח שאין המדובר כאן במשהו זעיר אלא באירוע מטריד במיוחד.
מי אחראי לכך? מי מסוגל להמיט אסון כזה על הרצועה?

אם זה אי מי מישראל הרי שהוא עלול לשלם מחיר יקר. מאד!

- - - - -​

"יוסי?" המפקד נשמע בקשר.
"כן, אני באזור, מוכן להקפצה".
"אין צורך" המפקד אירוני. "תוצאות וממדי האירוע כבר ידועים, אנו זקוקים לדיווח ברור, קודם כל בשבילנו, וכמובן לאזרחים".
"אני מבין, יוצא אליך בעוד שבע דק'".
"מחכה, סוף".

לאחר מחצית השעה נח על שלחן הפיקוד דו"ח מפורט על מהלך האירוע.

בסביבות השעה ארבע אחה"צ הרעיד פיצוץ עז את מדינת ישראל, מקורו, ככל הידוע, מרצועת התקומה.
שעה ארוכה הסתיר עשן רב את אזור האסון ולא איפשר לראות דבר.

לאחר מכן התברר שהרצועה נעלמה מעל המפה.
חול מדברי מילא את השטח, כאילו לא נבנה שם דבר מעולם.

מגיש הדו"ח חתום תחת שם הסוכן יוסף טל שראה את כל ההתרחשות בזמן אמת.

למטה הוסיף כמה מילים בתקווה שיעוררו במעט את המערכת:
'נ.ב. מסתבר שישנו עשן ללא אש'.

חיל המודיעין נכנס למתכונת חירום ויוסי ידע היטב על המחיר שזה יגבה ממנו וממשפחתו.
הוא בהחלט סומך על גילי בעניין הזה. שנים שהם חיים בפינג-פונג הזה.

בחייו כסוכן למד לשלם מחירים אישיים לא קלים, אך עד עתה התמודד עמם בכוח הקיים רק לסוכני ביון מהזן האיכותי ביותר.

הוא מוכן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
טוב, אז אם אתם אוחזים עדיין ראש אחרי כל הפיצוצים המזוויעים בכל פרק מחדש, (זה הולך להמשיך, ראו הוזהרתם!...)
כמובן שאשמח לביקורת או לכל הערה שרק תחפצו להעיר!

וסקר קטן (אם יורשה לי):
האם אהבתם את המעבר בסיפור למיקום אחר?

באם כן - הקישו 'תודה' (לאות כי - "וודאי! מה-זה נהניתי מכך, עד אשר יצאה מפי שריקה רבת משמעות השובעת נחת עצום מהעניין")

באם לא - הקישו 'וואו!' (לאמור - "תגיד, הבן-אדם באמת שואל? ברור שצריך להמשיך בכל תוקף את הסיפור בקליפורניה, בלא לבלבל את מוחי במיקומים אחרים בכל פרק מחדש!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #32
וסקר קטן (אם יורשה לי):
האם אהבתם את המעבר בסיפור למיקום אחר?
בטח שכן, חייב מידי פעם לגוון. במיוחד עם הגיוון נותן תחושה של סיפור חדש עם מתח מרענן...
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
  • הוסף לסימניות
  • #34
טוב, אז תודה למצביעים.
כרגע אמשיך עם קליפורניה ובפרקים הבאים זה כנראה ישתלב ויתפתח.
העיקר, צפו להפתעות. כי כל מה שקורה והולך לקרות בסיפור הזה הוא מפתיע ומסעיר ולא מוכר בעליל...
אי"ה ובעזרתו - בהמשך היום אעלה את פרק 5.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
בס"ד

פרק חמישי

2039. שומקום.

לאחר ימים של מחקר משמים, גילויים מפתיעים ואינספור אפשרויות שמצא במקום אליו הגיע, כשחש שאינו סובל יותר את החיים הבודדים, צ'רלי עלה על פריצת דרך משמעותית.

זמן רב חלף מעת הגילוי הקודם, שבו הצליח להפוך לאינו נראה בתוך היקום המקורי. האנושי.

כעת התרגש נוכח מה שנראה לו כמשהו אדיר.

הוא הריץ שוב על המסך את שלל הנתונים ובדק את התוצאה.
האור הירוק שהבהב בצדו התחתון של המסך הורה על האות 'חיובי'.

ליבו ניתר.
הוא בהחלט עלה על משהו גדול, ענק.

ובכן, עידן חדש מתחיל, מביא סוף לבדידות.

לאחר ניסויים שונים ומשונים ברחבי העולם, בהם נכנס שוב ושוב אל היקום האנושי וערך מחקר מקיף על האפשרות שגילה, הרגיש שהוא מוכן לביצוע ממשי.

הוא כבר החליט: את הניסוי הסופי יערוך באנשים אותם תיעב יותר מכל.
אותם אנשים שהובילוהו לדרך ה-אל חזור אליו הגיע.
אלה שלא התביישו להשמיד את המוסד אותו קידם בעמל רב במשך שנים,
עכשיו יטעמו את טעם הכח שבוער בו.

הגיעה עת הנקמה!

אחרי שנת לילה שהעביר בחדר שירש לעצמו באחד הבתים, ניגש אל המלאכה.
הוא חבש את המשקפיים, סימן מיקום ברור על גבי המסך, גיחך לעצמו בסיפוק, והחל בביצוע הפעולה.

- - - - -​

2039. סקרמנטו, רובע הבכירים, קליפורניה.

החיים הרגועים ברובע ה'דרנטו' של בכירי הממשל, השכיחו מג'ון מקיטבון, כמעט לחלוטין, את טרדת בנו.
זה שבחר להקריב עצמו על מזבח האנטישמיות.

כאן - בצל נוכחות הבירוקרטיה המסועפת וטרדות היום-יום של התושבים, הפוקדות את משרדו חדשות לבקרים - מעוקותיו האישיות נדחקו הצידה, מפנות את מקומם למצוקות הדיירים.

במיוחד לאחר האירוע המסתורי ביער בירטיגו, שקבר את חלומו הגדול באופן סופי.
כעת היה קשוב הרבה יותר לאזרחים.

כזה הוא שר הדיור של קליפורניה, איש שכולו עזרה אמיתית בתחום עליו פיקד.

אירוע היער, ידע, נקבר עמוק תחת איפול הצנזורה הממשלתית.
אף גורם לא רצה שפרטיו ייזכרו.

ראשי המערכת העדיפו שהמקרה ייגנז לעומק ההיסטוריה.

גם כדי לא להיזכר כמובילי אחת התמיהות הגדולות בעולם המודרני, המכונה: 'עב"מים',
וגם כיוון שאינם ידעו דבר.
בתום החקירה, התברר שהם לא הצליחו להגיע אפילו לבדל קצה חוט.
ואת אי הוודאות הזו - הם חפצו להסתיר.

כעת הוא ישב במשרדו, מפקד על עבודת עוזריו ביד רמה, בד בבד להקשבה מלאה לצרכי התושבים שהונחו על שולחנו בהררי מכתבים, באינספור אימיילים ובשאר פלטפורמות הפניות לממשל.

כדרכו, ישב על הכורסא ולגם לגימות עמוקות מהכוס-מעלה-האדים שהיה לפניו.

דבר לא רימז על העתיד להתרחש בעוד דקות ספורות.

הוא הוציא מכיס חליפתו סיגר יוקרתי והצית אותו ברוב חשיבות.
כשפתאום הכל נהיה שחור.

הוא הצליח לראות מול עיניו ספרות דיגיטליות אדומות כדם, ואז הכל רעד.

רעש איום החריש את אוזניו ומערבולת אימתנית סחררה אותו לחלוטין.

הוא איבד את הכרתו.

- - - - -​

2039. שומקום.

צ'רלי הביט בתוצאות וחיכך את ידיו בהנאה.

מתברר שצדק.

עצם העובדה הזו, הסבה לו עונג רב.
הן בגלל הנקמה שבוערת בקרבו, כעת יוכל לבצע אותה באופן שאפילו לא דמיין.

והן בגלל התגלית המדהימה שתעניק לו יכולות-על שאין כדוגמתן ביקום האנושי:
הוא יכול להגיע לכל מקום ולהעביר אותו, באמצעות כח המחשבה, אל היקום המקביל!

בחיוך שטני ניגש אל המבנה החדש שהצטרף זה עתה לשורות הבניינים ששכנו שם.

רק אדם אחד העלים.

בקפידה רבה.

ג'ון מקיטבון, שר הדיור של קליפורניה - לא קם עוד.

האיש הנערץ ביותר במדינה, סיים את חייו בטרגדיה נוראית, לה אחראי בנו. צ'רלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
בס"ד

פרק שישי

בימים הבאים חוותה מדינת קליפורניה אירועים מסתוריים שטלטלו את המערכות והוציאו המונים לרחובות.
הציבור דרש תשובות.

עיני העולם עקבו בדאגה אחר ההיעלמויות המפליאות שהיכו שוב ושוב במדינה.

השלטונות כמעט יצאו מדעתם בניסיון לגלות קצה חוט כלשהו על הפרשיה שהחלה להסעיר את כל העולם החופשי.

ההפגנות ששיתקו את קליפורניה אילצו את הממשל להתכנס לקבינט חירום חסר תקדים בהשתתפות כלל ראשי המדינה.

שיחת טלפון דחופה התרחשה בין נשיא ארצות הברית וראש ממשלת קליפורניה, בה ביקש האחרון לתת לו את רשות הדיבור ולהפנות את תשומת הלב הכלל-עולמית אל קליפורניה כמדינה עצמאית עקב נושא רגיש זה.

בתום הדיון, ראש ממשלת קליפורניה יצא להצהרה מיוחדת שריתקה מאות מיליונים ברחבי העולם.

המונים בכל העולם צפו בהופעתו של ראש הממשלה מול המצלמות, אינם מפספסים את הקמטים הרבים שנוספו בפניו ואת האנחה השקטה שנפלטה מפיו טרם החל את הצהרתו.

בתחילת דבריו התייחס למותו של שר הדיור הנערץ שגופתו נמצאה ביער בירטיגו והביע תנחומים עמוקים לכל האזרחים שמצאו בו אוזן קשבת, אלו שנדהמו לשמוע על הפיצוץ בדירתו ורתחו לשמע הידיעה בדבר מציאת גופתו במקום שהיה כה קרוב לליבו.

בהמשך דבריו פנה ראש הממשלה לכלל מדינות העולם:
"ברצוני להודות מעומק ליבי בשם כל אזרחי קליפורניה, לנשיאי מדינות העולם ובפרט לנשיא ארצות הברית על התמיכה הגדולה שהנכם מעניקים לנו בשעה קשה זו.

"אזרחים יקרים, עדיין לא עלינו על התעלומה שמכה בנו בחודשים האחרונים באופן חוזר ונשנה, אבל אני יכול להבטיח לכם שמיטב המוחות, בהם מומחים מכל העולם, אינם נחים לרגע ומנסים להגיע לפתרון בכל דרך אפשרי!
הם קיבלו מנדט מורחב ולא בוחלים בשום אמצעי כדי לדלות מידע שקשור לפרשה.

"כמה שהנושא קרוב לליבכם - הוא גם קרוב לליבנו ואנו לרגע לא עוצרים עד שנגיע לפתרון.

"אבקש אף להרגיע את המשפחות הדואגות שיקיריהן נעלמו.
אני חושף בפניכם היום, קבל כל העולם, כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, הינם סוכני ביון מסווגים ומובחרים ביותר, שהשתתפו לפני כחצי שנה במבצע סודי מיוחד, שאיני יכול לחשוף את פרטיו".

הוא עצר לרגע משטף דיבורו, מניח לדברים לחלחל, והמשיך:

"זהו בעצם, החוט היחיד המקשר ביניהם.

"חשוב לי להדגיש: כרגע אין חשש לשלומם ואנו עושים את מירב המאמצים, על כל המשתמע, כדי לעלות על המוח שעומד מאחורי זה, על מנת לדעת מהם דרישותיו.
וכמובן כדי למצות עמו את הדין.

"זה כל מה שיש לי להגיד לכם, לא רציתי להסתיר דבר כפי שנוכחתם לדעת. וכמוכם, מקוה לשמוע בשורות טובות. בקרוב.

שיהיה לכם לילה טוב.
תודה רבה."

בכך סיים ראש הממשלה את הצהרתו, גורם לגבות המורמות לעלות עוד יותר.

התעלומה גברה.

- - - - -
2039. שומקום.

צ'רלי הוריד את האוזניות והתמתח ארוכות, תוך כדי שהוא מתרומם מהכיסא עליו ישב בדקות האחרונות, מאזין ברתק להצהרה של ראש ממשלת מדינתו לשעבר.

חה, הם כל כך תמימים שם.
הדרישות שלו הרבה יותר גבוהות ממה שהם מדמיינים.
אבל הוא יציג אותם רק לכשיסיים עם המשימה האמתית.

הוא גיחך לעצמו.
הדבר הגדול עוד לפנינו, והוא בטוח שזה יהיה משמעותי בהרבה.

הוא יצא מהבניין שבו היו כלואים בני הערובה שלו והביט על המבנים החדשים שהצטרפו לאחרונה וחיוכו התרחב.

מעשי ידיו...

בסיפוק נכנס שוב פנימה, ניגש לאחד החדרים.

השוהים בחדר היו כבולים, מה שהעניק לו את הביטחון הרב לעשות כרצונו.

הוא פנה אליהם.
"לא סתם אתם כאן, איני אדם רע, ממש לא. אני איש עם לב, אפילו רגיש הייתי אומר".

"אבל אתם - " הוא המשיך, "אתם הרסתם את כל מה שעוד נותר לי, אחרי שגם אבי זרק אותי. אתם הרסתם את מה שבניתי ועמלתי עליו שנים!"

"אתה, המפקד, ואתם, הסוכנים - אתם גרמתם למוסד שהייתי אמור לנהל ללא הפרעה שנים רבות ולהביא לעולם את התרחבות האנטישמיות, להתמוטטות חסרת רחמים!"

"רק בגלל זה אתם כאן!" סיים והתיז בזעם, גורם לנוכחים לנוע באי נוחות במושביהם אליהם נכבלו.

דקות ארוכות המשיך להטיח בהם את כל מרירותו שהצטברה במשך חודשיו הבודדים במקום.

לאחר שסיים לפרוק את עצביו, יצא צ'רלי מן החדר ופנה לחדר אותו כינה: 'חדר התקשורת'.

הגיע הזמן להתכונן לאירוע הגדול.

האמיתי.

הוא פנה אל אחד המסכים והתעסק עם הכפתורים הרבים שהיו תחתיו.
לאחר כמה שניות נראתה דמות תמירה על המסך הענק.

"הו, צ'ר, חיכיתי!" אמרה הדמות רחבת הכרס.
קריצה רבת משמעות ליוותה את דבריה.

צ'רלי חייך, "עכשיו אני כאן. תרצה לשמוע מה שיש לי להגיד?"
"בהחלט", הדמות גיחכה. "דבר!"

"בפעם הבאה, אפשר יהיה לפתוח את השמפניות. בוודאות!" אמר צ'רלי בבטחון גמור. יודע שהלה יסתפק בדברים האלה.

רחב הכרס המהם בשביעות רצון. "מעולה, צ'ר, תענוג לעשות איתך עסקים!" פרגן באופן נדיר.

השיחה נותקה ומשני עברי הקו, כל אחד שקע בהרהוריו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
אשמח ממש לביקורת או הערות. ממה נהניתם ומה לא מצא חן בעיניכם וכד' למען אדע להשתפר בעז"ה להבא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
בס"ד
פרק שביעי

2039. שומקום.

הדבר הגדול כבר מאחוריו.
צ'רלי היה מלא סיפוק על הישגיו האחרונים שגרמו לו לטפוח לא אחת על שכמו בגאווה עצמית.
ועדיין, יש לו עוד כברת דרך רציני עד להשלמת משימתו.
והוא נחוש להשלים אותם.

כמה טוב שיש לו אחד מבפנים, בתוככי היקום האנושי, שעוזר לו להשלים את מטרותיו.
והוא משלם טוב... צ'רלי גיחך לעצמו.
התשלום אולי לא במזומן, אבל ההוא יודע לשלם היטב.

צפצוף חד קטע את מחשבותיו והוא ניגש במרוצה אל 'חדר התקשורת' ומיהר להתיישב על הכיסא ולהתחבר למערכת השיחות מהיקום המקביל אל כדור הארץ.

הוא חבש את האוזניות וחיכה עד שהמסך התעורר לחיים, מאייש דמות רחבת כרס.

- - - - -​

2039. שדרות התקומה. ממ"ד (מרכז-מודיעין-דרום). ישראל.

בניגוד לפעם הקודמת, חדר הדיונים היה בתפוסה כמעט מלאה.
הזימון שקיבלו הבכירים, הוציא אותם משגרת יומם והקפיצם בהוראת חירום לדיון דחוף סביב האירוע שפקד את המדינה בשבוע האחרון.

בדיון נטלו חלק בכירי המוסד, מראשי האגפים ועד לאנליסטים הבכירים ביותר.

הנוכחים עסקו בסיעור מוחות ודנו באופציות הכי רלוונטיות שיכולות להוות הפתרון למסתורין שאפף את האירוע.
ראש אגב המודיעין, אור גבע, התיישב בראש השולחן והשתיק את הסוכנים בדפיקה חזקה על השולחן, מקפיץ עשרות בקבוקי מים שנפלו כתוצאה מכך.

"אוקי, הפרטים הידועים עד כה ברורים, ואחזור עליהם:

ביום שלישי האחרון, פיצוץ מסתורי מחק כליל את 'רצועת התקומה' והעלים אותה מעל המפה, משאיר שובל עשן שרק הגביר את התעלומה.

"אין למערכת הביטחון שום מושג על מה שעלה בגורל האנשים שהיו שם.
וכן, אין אף בדל מידע, רמז או קצה חוט, כיצד זה נגרם, בידי מי - אם בכלל, ומהם מניעיו."

הוא כחכח קלות, מעביר מבט על הנוכחים שהוקפצו מכל רחבי הארץ לכאן, מרכז המודיעין של מרחב דרום וחיוך קלוש עלה על שפתיו.

"אנו התכנסנו כאן בניסיון לגלות את מה שמטריד את מיטב המוחות מכל קצוות העולם.

כזכור, אירועים מעין אלו התרחשו בחודשים האחרונים במספר מקומות בסקרמנטו - עיר הבירה של קליפורניה שבארצות הברית, אך כאן מדובר במשהו משמעותי בהרבה, בסדר גודל אחר ובממדים מחרידים.

"ממה שאגף המודיעין שבפיקודי הצליח לגלות, אפשר לומר שכל מה שקרה שם, נגע לאירוע מאד מסוים שאירע מספר חודשים לפני המקרים המסתוריים, אירוע שהשלטונות שם אינם משתפים פעולה אתנו בחקירה לגביו, והאמינו לי - יש לנו מנופי לחץ שאין לאף מדינה.

"אנו רק יודעים שמדובר במבצע כלשהו שהממשל שם ביצע בעזרת הסוכנים שהיוו חלק מרכזי באירועים המסתוריים:
אלו שנעלמו, הם רק אותם סוכנים.

וישנם עוד שני אירועים שגם להם אין מושג עליו:
הראשון הוא, תחילת ההיעלמויות ביער המרכזי של קליפורניה, שכעת קיבלה את הכינוי 'יער המוות', איך לא.
משם בעצם התחיל הכול, ופתירת המקרה הזה, תוביל כמעט בוודאות לפתרון כלל המקרים.

השני הוא, היעלמותו של שר בכיר בממשל, ומציאת גופתו הרחק מהמקום שבו נעלם, מה שעורר את חמת זעמם של האזרחים שם בעקבות הפופולריות לה זכה האיש.
ומזה אף ניתן להסיק שהשר המדובר, לקח חלק, מעשי או עקיף, במבצע שבו השתתפו שאר הנעלמים.

"בתקופה הקרובה, ננסה יחד לגלות את המבצע המדובר ואולי לעלות על חוט שמקשר בין האירועים."

ראש אגף המודיעין סיים את דבריו.
ראש אגף מבצעים לקח פיקוד וניגש אל ראש השולחן, סוחט את מבטיהם של כלל המשתתפים.
המסך הגדול מאחוריו נדלק והוא החל בתדרוך מקיף על דרכי הפעולה.

עוד שעה ארוכה התנהל הדיון שבסופו הוצא שם המבצע שיקום בימים הקרובים בשיתוף פעולה נדיר מעט בין השב"כ והמוסד:
'מרחב מוגן'.

הנוכחים עזבו את המקום בזה אחר זה, לוקחים חזרה את הניידים שהותירו אצל המאבטח בכניסה לבניין.

לאחר מחצית השעה, יצאה דמות רחבת כרס מהשירותים וניגשה אל חדר הדיונים.

- - - - -​

2039. שומקום.

צ'רלי הביט בדמות שעלתה על המסך.
"יש חדש" אמרה הדמות וחייכה.
צ'רלי כפה על עצמו חיוך מעושה, "אשמח לשמוע".

הדמות פרשה את כל הידוע לה ולבסוף הוסיפה, "כעת נותר לך להשלים את העבודה, ולגבי התשלום אתה יכול להיות בטוח שזה ישתלם לך, אה?"
"כמו תמיד" ענה צ'רלי, "סומך עליך בעיניים עצומות!"
"מעולה", הדמות גיהקה בסיפוק וירדה מהשיחה.

צ'רלי התרומם.
מעולה, עכשיו מגיע השלב המרכזי, והוא הולך להיות משמעותי מאד!
חיוך אמתי עלה על פרצופו והוא מיהר לחדר השבויים.

- - - - -
2039. ממ"ד. ישראל.

הדמות סיימה את עבודתה ויצאה מהבניין, אינה מתייחסת לעקבות וטביעות האצבע הרבות שהושארו שם.
אין לו מה לדאוג בנוגע לזה...

המאבטח קד בסמליות לאיש רם הדרג ופתח את השער.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
בס"ד
פרק שמיני
2039. ישראל.

סערה כזו לא נרשמה בישראל זמן רב. ההפגנות שהתפשטו במדינה סחפו עימם מאות אלפים שיצאו לרחובות ושיתקו את המערכות.

בלגן אימים שרר בארץ.
עסקים החלו לקרוס בזה אחר זה. הכלכלה ששגשגה בלא הפרעה עד כה - החלה בנסיגה מדאיגה לאחור. נציגי הציבור הסתגרו בבתיהם ולא העזו להראות את פרצופם בציבור. ישיבות חירום התקיימו על בסיס יומי ב'בור' בקריה ומצב החירום שהוכרזה במדינה, רק שפכה שמן למדורות שבערו ברחובות.

אנשים חששו מכל דבר אפשרי, כבר לא ידעו על מי לסמוך. תחושת הביטחון נמוגה והאזרחים הביעו זאת היטב ברחובות.
הרחוב הישראלי בער כפי שלא בער שנים ארוכות, ואולי כפי שלא בער מעולם.

נראה היה שהחברה הישראלית שהוכיחה מלוכדות ויכולת סבל לא מעטה באינספור אירועים קשים בעשרות שנות קיומה, מתחילה לאבד אחיזה ולקרוס אל תוך עצמה.

משהו פקע.

וזה לא הצביע על משהו טוב.

- - - - -​

כשהכול כבר יצא משליטה ולא היה יותר את מה להרוס, כשהמדינה על סף אסון קטסטרופלי והידרדרות חסרת מעצורים אל תהום פעור חסר תחתית, כשהכול עומד להתפוצץ בצורה קטלנית וכואבת, נערכה פגישה רגועה ונינוחה, הרחק ממוקדי הסערה האיומה שהשתוללה בחוצות.

הפגישה המצומצמת נערכה בארבע עיניים בביתו של הרב חיים ציטרון. יוסי, סוכן הביון, נועד עם רבו בשיחה רגועה ושלווה בניגוד קיצוני למצב הכללי במדינה.

לאחר דברי ברכה נימוסיים העלה יוסי את הנושא בגינו הגיע וביקש את ברכתו של הרב לקראת המשימה אותו ימלא בתקופה הקרובה.

הרב האזין בקשב רב לדבריו ואחר מכן עצם עיניו לשניות ארוכות. ניכר היה כי גלגלי מוחו עובדים במרץ. בלא קול ביקש מהשי"ת כי ישים בפיו את הדברים הנכונים.

הוא הושיט את ידו, ותפס את זו של יוסי.

"הריני מברך אותך, שיהיו דרכך, ביציאה ובחזרה, לשלום. יהי ברכת השי"ת עליך בכל אשר תפנה. יצליח ה' דרכך, בטוב ובנעימים", לפתע פקח את עיניו, מפנה אותם במבט חודר אל בן שיחו שהצטמרר קלות, "יהי רצון שתזכה להציל במעשיך רבים רבים מכלל ישראל!" סיים את ברכתו וחיוך התפשט על פניו.
הם עברו לשוחח על המשימה ואתגריה, הרב ייעץ ובעיקר הקשיב, מעניק לסוכן תחושת ביטחון.

בתום השיחה הארוכה התרומם יוסי ובחיוך תודה שביטא את הכול, יצא את ביתו של הרב.
הוא נכנס למכוניתו כשהנייד החל לזמר.

הוא הביט על הצג:
"גל".
מה יותר מקסים משיחה עם מפקדו הישיר? הוא ענה לשיחה "כן בוס".

- - - - -​

2039. ישראל.

זר כי נקלע בימים טרופים אלו בסביבה החרדית, הרים גבה או שניים בתמיהה רבתי. השלווה ששררה ברחוב החרדי עמדה בניגוד מוחלט לסערה שפקדה את הארץ.

יהיו שיכנו זאת 'ניתוק', אך מי שיתבונן, יבין שהמראה מטעה בהחלט.
מתחת לפני השטח בעבעה דאגה מרובה שהתבטאה בין היתר בעצרות הענק שהתקיימו מדי יום בכל ריכוזי הציבור החרדי.

גדולי ישראל עמדו על כך שציבור יראי ה' ייקח חלק בתורה ותפילה נוכח המצב במדינה.
בתי הכנסיות והמדרשות המו אדם עד להתפקע בהמונים ששפכו ליבם מבוקר עד ערב בתפילות על כלל ישראל.

ראש ישיבת 'טבריז' הגה"ג ר' נפתלי לוצקר עמד לצאת מחדרו כשצלצול צורמני הפתיע אותו. הוא ניגש לשולחנו ופתח את המגירה, תמה.

כשראה את זהות המתקשר, החוויר.
באנחה קלושה הרים את השפופרת "הלו?"

בדקות הבאות נערכה שיחה דומה בעוד עשרות מוקדים בארץ.

כלו כל הקצין.

- - - - -​

הבור בקריה. ישראל.

המהומות הגדולות לא היטיבו, בלשון המעטה, עם נוכחי המתחם הביטחוני הרגיש בתל אביב. דיוני החירום שהתבצעו סביב השעון, הצמיחו לא מעט קמטים מודאגים בפרצופיהם.

בשעה חמש אחה"צ, כשהארץ רעשה וגעשה והמצב איים לצאת משליטה, לחש ראש הממשלה למקורבו "אין ברירה, הבא את הטלפון האדום".

זאת האופציה האחרונה שישתמש בה, אבל אין לו ברירה.

שיחת ועידה מורחבת התקיימה בין ראשי המדינה למנהיגיה הרוחניים, מכל העדות והחוגים בארץ, ובסיומה נשמעה צפירת הרגעה בישראל.

דבר השיחה שהתקיימה במתיחות שיא, התפשטה כאש והביאה להרגעה מידית של המחאות.
גל של רוגע פשט בציבור והמדינה החלה בנסיגה עצומה מההידרדרות קשה להתאוששות מפתיעה.

צמיחה זעירה החלה להסתמן וראש הממשלה הרים שיחה נוספת לדמויות המפורסמת, מודה להם מעומק הלב.

הארץ שקטה.

אך לא לאורך זמן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

סיפור היסטורי המשלב מתח ורגש.
ואם אתם אוהבים שילובים (כמוני), אתם מוזמנים לקרוא ולהעיר (אפשר גם להחמיא:)).


פרולוג

החום של סוואנת אפריקה העיק עליי כמשא כבד כמעט כמו הפחד שחלחל כנוזל דביק ומעלה זיעה. מנסה להתחזק, לסגור שפתיים בכוח. להתקרר מן החום הנורא שגורם לפחד מצמית. אפילו שאם הייתי מפחד ממש לא הייתי מרגיש בחום בכלל.

צועד בין בקתות החמר והקש, משקפים מראה לח. עובר תחת מבטיהם השותקים של הלוחמים כהי העור ועזי המבט. משגרים מבטים מקפיאים שבכח קפאונם אפשר לשכוח לרגע מן החום.

אבל רק לרגע.

כמה חדורי מבע עז וחסונים כמו עץ בערבה ליוו אותי אל פתח המבנה הגדול מכולם. ריח חריף של עורות מעובדים ועשן מדורות הכה באפי כשחציתי את סף הדלת החשוך. הפעם לא הרגשתי בחום. מתפלל בלחש להצלחתי. נמס. העיניים עצומות. אני לא צדיק. אני לא.

ראש השבט יושב על כס עץ מגולף, פניו חרושות קמטים עמוקים ועיניו הקרות, נטולות כל שמץ של רחמים, נועצות בי מבט קר כאילו הייתי טרף ולא אורח שהוזמן בדברו.

בולע רוק. מתפלל. רוצה לצאת מזה בשלום. להיות טוב יותר.

נענע קם מכיסא העץ המגולף, תנועותיו איטיות ומדודות כמו של טורף שאינו ממהר. הוא לא הסתכל ישירות אלא נעמד בפתח האוהל, צופה אל האופק המאובק. "התקרב, איש המערב," אמר בקול עמוק שרעד בחלל החדר. "אתה רואה בדרכים מרחב פתוח, אך בעיניי – כל שביל מוביל בסופו של דבר אליי."

הפחד זוחל בתוכי. גוש קרח קפוא שמניס את החום הבוער. מנסה להתחזק. מתפלל.

הוא הסתובב בחדות, גלימתו הכבדה משמיעה רשרוש יבש על רצפת האדמה. "האדמה הזו אינה מקבלת אורחים, היא מקבלת רק שותפים או זרים שאיבדו את דרכם לעד." הוא צעד צעד אחד קדימה, נכנס כמו אל תוך הקיפאון והמורא ממנו, מבטו חודר ומקפיא. "יש לך כישרון שאין לאנשיי, וזה הופך אותך לחלק מהניצחון שלי. הדרך חזרה למערב נסגרה מאחוריך ברגע שנכנסת לכאן."

נענע הניח יד כבדה על שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים מספר אבנים צבעוניות, מסודרות במבנה שנראה כמו מפה. הוא הזיז אבן שחורה אחת הצידה בתנועה פסקנית.

"אני רוצה שתחדור אל לב המועצות שלהם," המשיך, והפעם קולו היה נמוך, כמעט לחישה מאיימת. "אנשיי מוכרים מדי; הפנים שלהם צרובות בזיכרון האויב, אבל אתה – אתה דף חלק." הוא הרים את אחת האבנים ובחן אותה מול האור הקלוש. "עבורם, אתה רק נווד שמחפש מסחר, וזהו השריון הטוב ביותר שתוכל לעטות."

הוא הניח את האבן בחוזקה חזרה על השולחן, צליל נקישה עמום הדהד בחדר. "אל תביא לי סיפורי גבורה, הבא לי חולשות. אני צריך לדעת מי מהמנהיגים שלהם חולה, אילו בריתות הן מילים ריקות, ומצא את הנתיב שדרכו הם מעבירים את הבקר. כשנשתלט עליו, הם יתחננו להצטרף אליי כדי לא לגווע ברעב."

הוא חזר והתיישב על כיסאו, נשען לאחור ושלב את ידיו, משאיר שתיקה כבדה.

סמיכה.

הקרח אט אט מפשיר, משאיר לי מראה סדוק. לא יודע מה לומר.


אשמח להערות והארות.
וכן אשמח לדעת האם להמשיך את הסיפור.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.
תעתועי הזמן פרק י'
פרק י

איילת וציפורה נכנסו לביתן. דמות חדשה לא מוכרת ישבה בידידות גלויה עם יעל ושוחחה בהתרגשות.

"הינה היא, צפורה ילדתי". קראה יעל.

לפתע התרוממה האישה הלא מוכרת. היא התקרבה לציפורה בהבעה מופתעת. "הזוהי התינוקת ציפורה, שראיתיה טרם נגמלה מחלב אימה והיום היא נועדת לאיש? הן לא ייאמן כיצד גדלה ואיך היא כה מלבבת".

ציפורה מצאה עצמה חבוקה בידי הזרה הנושקת לה בחוזקה.

"ציפורה, חמדתי, זוהי בת דודתי יוליאנה, המשרתת בבית המלך. התזכרי שסיפרתי לך עליה? לעיתים היא שולחת איגרת. כשהיינו קטנות גרנו ביחד".

ציפורה חייכה חיוך מבויש ובהתרגשות שאלה: "אם כך, הסוסים בוודאי שלך?"

"לא בדיוק, הם שייכים לבית המלוכה וכל המשרת את האדונים ממילא מקבל גם לצרכיו".

"אם תשאירי אותם בחוץ עוד שעה קלה, יתאספו כל ילדי הפלך לחזות בהם. כדאי שאכניס אותם לאורווה", קראה יעל בדאגה. "כל אורח חשוב בכפר הקטן מושך סקרנים רבים".

יוליאנה השמיעה אנחה כאובה ואמרה: "מי ייתן לי חמור פשוט וחיים שלווים מאשר סוסים אבירים וג'ונגל של חיות טורפות, גם אם הם אנשי מלוכה בארמון פאר".

איילת עמדה מן הצד והציעה את עזרתה ליעל. "אני אכניס אותם לאורווה, אל תטרחי".

יעל הביטה בה משתוממת. "אמרת שאת פוחדת מסוסים".

"מזמן כבר לא".

"אבל הפעם אני פוחדת שיקרה משהו לסוסים". יעל קמה ממקומה יצאה מן הבית ואיילת בעקבותיה. "את לא סומכת עליי? למדתי אייך לנהוג בהם".

"הפעם אין לזה קשר אלייך, אני פשוט נזהרת מצרות. אילו עברת ניסיון מר כמוני", יעל עצרה לבלוע את רוקה, "אינני יודעת עד כמה את מפוכחת להבחין בסכנה מתקרבת". את המילים האחרונות אמרה בלחישה.

איילת הביטה בה משתאה על דבריה. "איזו סכנה יכולה להיות בשני סוסים אבירים?"

"כעת את כבר יודעת על משתה האירוסין של ציפורה". איילת נשקה לה ואיחלה מזל טוב תוך חיבוק אוהד.

"תודה, שמחתי תהיה שלמה כשנשב במשתה לכבוד אירוסייך. הביטי, יוליאנה הייתה לי כאחות. אימה ואביה היו מהפרושים, עבדי השם אמיתיים מאנשי הסנהדרין הגדולה. בהיותה ילדה כבת שלוש נהרגו הוריה, עם עוד משפחות חשובות, בידי אלכסנדר ינאי שלא חמל על איש".

"אם אני לא טועה אשתו הייתה המלכה שלומציון".

"אכן, אמת דיברת. תהליך הריפוי שלך משביע רצון, את זוכרת דברים מצוין".

איילת התעלמה מהפגיעה. "אבל שלומציון הייתה צדיקה במעשיה ולא עשתה שום צעד בלא אישור הסנהדרין?"

"כל זה רק לאחר מות המלך אלכסנדר, הוא היה צדוקי. ראית פעם צדוקי צדיק?

"ולענייננו, יוליאנה נשארה יתומה. אימי, אחות אימה, אימצה אותה לבת. ואז, כמה עצוב. ביגונה הרב לא קיבלה את האהבה הרבה שרצינו להרעיף עליה. היא נעלמה לימים שלמים. הסתובבה ופגשה בדרכיה הרבות משפחות פורקי עול. לימים סירבה לכל הצעות הנישואין שהצענו לה. עד שיום אחד הופיעה בביתנו עם סרדיוט - מפקד יווני", המשיכה יעל לספר, קושרת את רצועת הסוס למוט שהעידה לו מחוץ לאורוות בהמות המסע. איילת קשרה את הסוס השני.

"זה לא יהיה אכזרי להשאיר את הסוסים המפונקים מחוץ לאורווה המוצלת?" התבדחה איילת.

"אני לא דואגת שהם ילשינו עלינו", גיחכה יעל.

"ומה היה ההמשך עם יוליאנה והמפקד היווני?"

"היא נישאה לו. לא הייתה לנו שום דרך להשפיע עליה שהיא ממיטה אסון על עמה ומשפחתה".

איילת נזכרה מייד באחיה אסף וארוסתו הנוצרייה, אך הסירה את ההיקש ממוחה. זה לא אותו דבר. "ומה הקשר שלה לארמון המלוכה?"

"היווני הערל ששמו היה אנטוניו היה מקורב להורדוס שקידם אותו ומינהו למפקד חשוב וכך הגיעה לארמון".

"אם קשרת את הסוסים מחוץ לאורווה מאחורי הבית, מדוע לא השארת אותם במקומם בשער הראשי?" הסתקרנה איילת. אולי זה קשור לסכנה שדיברה עליה קודם.

"אני נזהרת לא לפטפט יותר מדי אבל מכירה בליבך הישר שלא תעבירי את הדברים שאומר לשום אדם. אף לאדם הקרוב לך ביותר ואפילו בחדרי חדרים, כי עוף השמיים יוליך את הקול".

"אינני מכירה אישה גדולה ממך בצדקות. אילו סודות אפלים כבר יכולים להיות לך?"

"זה קשור ליוחאי, הוא נדבק לקנאים. הוא אינו מבין שמעשיו יביאו כליה על העם הנותר בציון. הוא משתתף בפעולות חבלה שמקשות על הורדוס ואנשיו. כל קנאי כזה מבוקש ודינו מיתה. המלך ואנשיו עושים הכול לגלותם. כבר חודשים מספר הוא מגיע לבית דרך הפתח האחורי לזהירות יתר. חשוב לי שיראה את הסוסים ויתעכב מלהיכנס".

"אבל, אינני מבינה. יוליאנה היא בת דודתך ופניה לשלום. מה רע בכך שתפגוש בו?"

"כל מה שקשור לבית המלוכה, סכנה הוא. ומי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין".

"יוליאנה הוא שמה המקורי? נראה לי שזה שם יווני".

"זה שמה המקורי. התרבות כל כך התפשטה עד שהרבה קראו לילדיהם בשמות יווניים. כמובן כל אחד וסיבותיו. הוריה החליטו ששם יווני, גם אם הוא לא רצוי הוא ודאי יהיה לתועלת. הם היו יהודים שנרדפו עקב יהדותם. הם חשבו ששם לא יהודי יקל על חיי ילדיהם בזמן גזרות".
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה