מידע שימושי משירי המשוררת זלדה - דוגמאות

[7שבע7]

מתוך האשכול שפתחה @%תמר% ובעקבות הבקשה של @ספרי מוסר - פותחת אשכול שיוקדש לשיריה של המשוררת המיוחדת זלדה (מישקובסקי):


על זלדה (מתוך המכלול):

ביוגרפיה​

שנותיה הראשונות​

זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית (בימינו דניפרו שבאוקראינה) לרחל, בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"ץ) מחשובי רבני חב"ד ובנו של רבי פרץ חן מרבני משפחת חן, ולרבי שלום שלמה, רב ידוע מצ'רניגוב, בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון[1].

דמות אביה, שהיה צאצא של ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד[1], ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ודמות סבה (הרד"צ חן) שנפטרו בעודה צעירה, השפיעו רבות על נפשה. זלדה הייתה בת יחידה, ולפיכך אמרה בכל בוקר בשנת האבל קדיש על אביה. זלדה היא בת דודתו של הרבי מליובאוויטש האחרון, היא גדלה בחצר חב"דית ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה.

בארץ ישראל​

ב-17 במאי 1925, כשהייתה זלדה בת 11 עלתה המשפחה לארץ ישראל דרך נמל יפו באונייה "איליץ'", שהפליגה מאודסה ועליה כ-250 עולים. המשפחה התיישבה בירושלים, את הבקשה לעלייתם של הסב, ההורים וזלדה הגיש ביולי 1924 קרוב משפחתם, עו"ד ד"ר א. הילמן, דרך הרבנות הראשית לארץ ישראל וזו פנתה מיד למושל המחוז לאור הבטחת הנציב העליון לתת לרבנים הנמצאים תחת לחץ הסובייטים רישיון לעלייה. הילמן לקח על עצמו גם לדאוג למחייתו של הסב בן ה-75. בירושלים למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד בסמינר למורות "מזרחי", שם הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר. בהמשך, עסקה בהוראה בירושלים. לימדה בבתי הספר "רוחמה" ו"חברת הילד". היא עברה לתל אביב ולמדה ציור, אחר כך עברה לחיפה ולימדה ילדים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם פרופסור נחמה ליבוביץ. בכרמל פגשה את חיים מישקובסקי, בעלה לעתיד.

ב-1950 נישאה לחיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון, שעבד כפקיד וכרואה חשבון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם – בבית האבן הישן, שעל אודותיו כתבה מספר שירים. לאחר מחלה ממושכת נפטר בעלה ב-1971 בגיל 62[2]. היא הקדישה לו רבים משירי הקובץ השני, "הכרמל האי-נראה", שם פגשה אותו לראשונה. בשנת 1976 עברה זלדה להתגורר ברחוב הקליר, בשכונת שערי חסד בעיר[3].

זלדה נפטרה במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ה'תשמ"ד (1984).

יצירתה​

שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון במדורים ספרותיים של עיתונים בישראל. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, פנאי (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים (7). חלק מיצירותיה נלמדות במסגרת תוכנית הלימודים של בתי הספר התיכוניים בישראל (למשל השיר מקום של אש).

בשונה מבני דורה, כגון נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם ביקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של הסיפור החסידי.

זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.

באמצעות עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה[4].

וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת שירים בצוותא. אולם בעקבות שירה של וולך "תפילין", בעיתון 77, שבו אוזכרו תשמישי קדושה בהקשר לא ראוי, ולאחר חילופי דברים סוערים ומתוקשרים, נותק ביניהן הקשר.

זלדה שלחה ידה גם בציור והרבתה בציורי דיוקנאות.

בסוף שנת 2020 התגלו שמונה שירים מפרי עטה ובכתב ידה של זלדה אשר לא פורסמו מעולם[5].



דוגמאות משיריה (מתוך האתר https://tarbutil.cet.ac.il/anthology/על-פנאי-של-זלדה/)

הַבַּיִת הַיָּשָׁן​

הַבַּיִת הַצָּנוּעַ שֻׁתָּף
לְהִלּוּלוֹת הַשָּׁמַיִם;
הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁלִיךְ אֶל תּוֹכוֹ
אֶת זְהָבוֹ הַבּוֹעֵר,
וְהַלַּיְלָה
מֵצִיף אוֹתוֹ בַּאֲפֵלַת כּוֹכָבִים.

שָׁם, מֵעֵבֶר לַבַּיִת,
בָּאֹפֶק,
חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הָאִלְּמִים
הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים, הָעוֹטִים
אֶת סוֹדָם בְּצָעִיף אָפֹר,
וּמִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
חַי אֶת חַיָּיו הַטְּמִירִים,
אֶת חַיָּיו הַמְּיֻחָדִים,
הֶעָפָר,
וְכָל מַה שֶּׁטָּמוּן בְּתוֹכוֹ –
זְרָעִים, שָׁרָשִים, מַעְיָנוֹת . . .

וְאֵין הַבַּיִת הֶעָנָו
שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם,
עַל שִׁלְטוֹן הָאַיִן,
וְאֵין הַבַּיִת הַשּׁוֹתֵק מִתְנוֹדֵד,
וְאֵין הַבַּיִת הַמְּשֻׁנֶּה –
שִׁכּוֹר.
אֲרֶשֶׁת שֶׁל סְתָמִיּוּת שְׁפוּכָה
עַל פְּנֵי אֲבָנָיו הַכֵּהוֹת –
וַהֲרֵי זֶה כִּמְעַט בִּטָּחוֹן.

חַדְרָהּ שֶׁל אִמִּי הוּאַר​

הַסַּיָּד הַחִוֵּר מָזַג בַּסִּיד הַלַּח
וֶרֶד דַּק שֶׁבְּדַק,
זִיו שֶׁל נִצַּת הַתַּפּוּחַ, חִיּוּךְ שֶׁל עוֹלָל.
אֶשְׁכּוֹלוֹת כֶּסֶף שָׂם וְכִתְרֵי פְּלִיז חֲקוּקִים
בְּפָמוֹטוֹת הַיְּרֻשָּׁה, מְנַצְנְצִים עַל גַּבֵּי הַשִּׁידָה,
נִשְׁקָפִים בִּרְאִי עָגֹל,
(פַּרְדְּסֵי אַהֲבָה מִדּוֹר לְדוֹר וַעֲטָרוֹת הַיִּחוּס וְהַדְּמָעוֹת).
וְעַל הַשֻּׁלְחָן – בְּמַעֲשִׂיּוֹת חֲסִידִים, בְּסִפּוּרֵי הַזָּהָב,
(שֶׁהָרַב זֶוִין לִקֵּט, אָסַף),
מְעַלְעֵל אַט-אַט רוּחַ הָרִים
וּמְעַרְבֵּב נוֹפֵי שֶׁלֶג בְּנוֹף שָׁרָב,
אִמִּי מִתְפַּלֶּלֶת – עַל רֹאשָׁהּ מִשְׁבְּצוֹת מֶשִׁי.

הַחֶדֶר הַגָּדוֹל, הַפְּנִימִי, אָפֵל
כִּמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי.
בּוֹ שְׁתִיקָה שֶׁל יָם –
שַׁבָּת בּוֹ, מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא.
בְּכָל הַדִּירָה דְּמָמָה.
בַּעֲלִי הָלַךְ לַמִּשְׂרָד. אִמִּי בְּהֵיכַל תְּפִלּוֹתֶיהָ.
אֲנִי בַּמִּטְבָּח.
וּבַפַּח עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו גֵּרַנְיוּם כּעֵין הַדָּם.
בֶּחָצֵר הַמְּרֻצֶּפֶת לְיַד הַצְּמָחִים
פּוֹסַעַת חָתוּל כְּבַעֲלַת-אֲחֻזָּה מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן.
אַט-אַט
נִפְתַּחַת הַדֶּלֶת
לְחָלָב, לְלֶחֶם לְנֵרוֹת,
לְמִסִּים, לְאִגֶּרֶת.
יוֹם שִׁשִּׁי הוּא יוֹמָהּ שֶׁל עַיִן צוֹחֶקֶת קְרוּעָה בַּפּוּךְ,
וְיוֹמו שֶׁל הַפֶּה הֶעָצוּב,
יוֹם שִׁשִּׁי הוּא יוֹמָם שֶׁל הָעֲנִיִּים.
כָּךְ עוֹבְרִים הַיָּמִים
כָּךְ שָׁנִים עוֹבְרוֹת.
דֹּק שֶׁל זִיו יְכַסֶּה יִסּוּרִים, אָזְלַת-יָד,
מְשׁוּגוֹת.
כָּךְ עוֹבְרִים הַיָּמִים וְהַחַיִּים הַהוֹמִים
שׁוֹפְעִים תְּשׁוּקוֹת, נִצָּנִים, תִּינוֹקוֹת, יַמִּים וִיעָרוֹת,
אוֹזְלִים בַּלָּאט מֵאֵיבָרַי, נִגָּרִים כַּדָּם.
כְּשֶׁאָמוּת –
יִפְרֹם אֱלֹהִים רִקְמָתִי
חוּט-חוּט,
וְהַיָּמָּה יַשְׁלִיךְ צְבָעַי
אֶל מַחְסָנָיו שֶׁבַּתְּהוֹם.
וְאוּלַי יַהַפְכֵם לְפֶרַח וְאוּלַי יַהַפְכֵם לְפַרְפַּר
כֵּהֶה-לֵילִי-רַךְ, כֵּהֶה-לֵילִי-חַי.

מֵהֵיכָל לְהֵיכָל​

לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.

לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹךְ,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.

זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת
וְהִיא הָיְתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ –
פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו:
הַזָּקֵן הַיָּפֶה צָבַע אֶת תְּרִיסָיו.
לְאַט-לְאַט
מִתּוֹךְ עֹנֶג אֵין-סוֹפִי,
כְּנִפְרָד בִּנְשִׁיקָה מֵעוֹלַם-הַמַּעֲשִׂים.

רְאִיתִיו אַחַר-כָּךְ
עוֹמֵד יְחִידִי לִפְנוֹת-עֶרֶב עַל גְּזֻזְטְרָה עֲגֻלָּה
וּמְעַיֵּן בְּסֵפֶר עַתִּיק.
רַחֲבוּת שֶׁל מֶלֶךְ הָיְתָה בַּעֲמִידָתוֹ הַחָפְשִׁית
וְשֶׁקֶט מֻחְלָט,
הַשֶּׁקֶט שֶׁל "ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם".

עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וְרַעֲנַנּוֹת שָׁתוּ בְּצָמָא אֶת חִיּוּכוֹ הָאִטִּי,
עֵינֵי אִשְׁתּוֹ הַיְּשִׁישָׁה.
אוֹרְחִים לֹא הֻזְמְנוּ לַבַּיִת הַמְּבֹרָךְ,
חֲבָל לְבַזְבֵּז אֶת שְׁעוֹת הָאוֹקְיָנוּס בְּמִלִּים עֲיֵפוֹת.

רַק בַּחַג הוֹפִיעוּ תִּינוֹקוֹת אֲדֻמֵּי שֵׂעָר
וּבַסֻּכָּה הַמְּקֻשָּׁטָה וְהַצִּבְעוֹנִית
כִּבְּדוּ אוֹתָם הַזְּקֵנִים בְּפֵרוֹת.

אֵין דָּבָר מָתוֹק וּמִסְתּוֹרִי בַּחַיִּים
מֵאֲכִילַת פֵּרוֹת בְּעֶרֶב רַךְ,
אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר עָרֵב וּמַקְסִים מִזֶּה.



מתוך: זלדה, פנאי, הקיבוץ המאוחד, 1968.





מוזמנים להביע את דעתכם על השירים, ולחפש שירים נוספים שלה ברחבי הרשת...

 

[ספרי מוסר]

וואו תודה רבה. שימחת ממש.

 

[tmr]

טוב את האמת היא מבין הבודדות שכמעט ואין שיר שאני לא מכירה
אני כל כך אוהבת את הכתיבה
את הכאב והעומק שלה שזה בלתי נתפס
יש שיר שדרכו הכרתי אותה אני
והוא חובה:

'שני יסודות'

הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת

לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל

הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דימיון
שיש בו רוחניות,
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין


הבית הישן שצוטט בפתיחה גם קטע ששווה לקרא אותו

ושיר נוסף שכרגע לא נזכרת בשם שלו כדי לחפש ולהעלות כאן
מקווה להיזכר

 

[7שבע7]

יש שיר שדרכו הכרתי אותה אני
והוא חובה:

'שני יסודות'

באמת שיר מדהים, שנוגע בנקודות עמוקות בנפש...

מביאה פה עוד שיר שאני מתחברת אליו במיוחד.
(אנקדוטה קטנה: הבאתי את השיר הזה לפגישה עם בעלי אי אז. הוא הביא את "לך אלי תשוקתי" ואני הבאתי את השיר הזה, וכך הכרנו זה את זה מעוד פן...)

בְּעֵינָיו הָיוּ שָׁרוֹת
צִפֹּרֵי גַּן-עֶדֶן
וְנוֹצוֹת שֶׁל זָהָב נָשְׁרוּ
עַל הַסְּפָרִים.
אַךְ אֲנִי חָשַׁבְתִּי בִּקְפִידָה יַלְדוּתִית:
הַשְֹּחוֹק אֵינוֹ הָגוּן
לְבַעַל זָקָן,
אֵינוֹ הָגוּן לְבַעַל הֲלָכָה –
אֵינוֹ הָגוּן לְאָב.

 

[ספרי מוסר]

בְּעֵינָיו הָיוּ שָׁרוֹת
צִפֹּרֵי גַּן-עֶדֶן
וְנוֹצוֹת שֶׁל זָהָב נָשְׁרוּ
עַל הַסְּפָרִים.
אַךְ אֲנִי חָשַׁבְתִּי בִּקְפִידָה יַלְדוּתִית:
הַשְֹּחוֹק אֵינוֹ הָגוּן
לְבַעַל זָקָן,
אֵינוֹ הָגוּן לְבַעַל הֲלָכָה –
אֵינוֹ הָגוּן לְאָב.

זה יפה נורא. תודה על זה. נהניתי.

עוד שיר שלה שאהבתי -

אתה שותק אליי מין העולם הכמוס בלע ההר את כל המקומות אשר התהלכת שם חי אני מכסה את שתיקתך באותיות ובקולן אני מכסה את האין בציפורים שבאות לשתות מים ובנחשים, כן בנחשים לא היה דבר אשר לא קראתיו נר כי אפחד, פן בחושך לא אבחין בין מים חיים לבורות נשברים אני מכסה את האין בציפורים שבאות לשתות מים ובנחשים, כן בנחשים

​

 

[7שבע7]

בציפורים שבאות לשתות מים

תודה שהבאת את השיר הזה, והראית לנו שהציפורים הן מוטיב חוזר בשירתה של זלדה...
(עבודת הגמר שלי, שכתבתי לפני שנים, עסקה במוטיב העצים בשירתן של שלוש משוררות, ביניהן זלדה. השיר על הלהבה והברוש שהביאה @tmr היה בה. הציפורים מתקשרות למוטיב העצים, בעצם...)

 

[צפניהו]

מתוך האשכול שפתחה @%תמר% ובעקבות הבקשה של @ספרי מוסר - פותחת אשכול שיוקדש לשיריה של המשוררת המיוחדת זלדה (מישקובסקי):

תודה על ההזדמנות להכיר! זה מרגש...

 

[צלולה]

יש ספר מדהים שכתבה יפעת ארליך בשם שמים שאין להם חוף - סיפור חייו של רס"ן בניה שראל הי"ד, שנהרג בצוק איתן. השם לספר נלקח מהשיר 'שלומי' של זלדה. אחד היפים שלה, שמרגש אותי בכל פעם מחדש:

שלומי קשור בחוט
אל שלומך

והחגים האהובים
ותקופות השנה הנפלאות
עם אוצר הריחות, הפרחים,
הפרי, העלים והרוחות
ועם הערפל והמטר
השלג הפתאומי
והטל
תלויים על חוט הכמיהה

אני ואתה והשבת
אני ואתה וחיינו
בגלגול הקודם
אני ואתה
והשקר.
והפחד.
והקרעים.
אני ואתה
ובורא השמים שאין להם
חוף
אני ואתה
והחידה
אני ואתה
והמוות

 

[7שבע7]

יש ספר מדהים שכתבה יפעת ארליך בשם שמים שאין להם חוף - סיפור חייו של רס"ן בניה שראל הי"ד, שנהרג בצוק איתן. השם לספר נלקח מהשיר 'שלומי' של זלדה. אחד היפים שלה, שמרגש אותי בכל פעם מחדש:

שלומי קשור בחוט
אל שלומך

והחגים האהובים
ותקופות השנה הנפלאות
עם אוצר הריחות, הפרחים,
הפרי, העלים והרוחות
ועם הערפל והמטר
השלג הפתאומי
והטל
תלויים על חוט הכמיהה

אני ואתה והשבת
אני ואתה וחיינו
בגלגול הקודם
אני ואתה
והשקר.
והפחד.
והקרעים.
אני ואתה
ובורא השמים שאין שאין להם
חוף
אני ואתה
והחידה
אני ואתה
והמוות

השיר הזה באמת מיוחד מאוד.
ולא סתם הוא נבחר ככותרת לספר על בניה שראל הי"ד - אמא שלו ציטטה באוזניו את השיר הזה בשיחת הטלפון האחרונה שלהם. לאחר פטירתו היא ביקשה מהמלחינה נורית הירש לתת לחן למילות השיר הזה, ויהורם גאון שר אותו.
השילוב של המילים העמוקות והנוגעות של זלדה עם הלחן המרטיט של נורית הירש ועם הקול העצום של יהורם גאון - יצר שיר שאני מסוגלת לשמוע שוב ושוב...
(מקווה שאני מדייקת בפרטי הסיפור, הוא כבר די ישן, בסופו של דבר...)

 

[ספרי מוסר]

תודה שהבאת את השיר הזה, והראית לנו שהציפורים הן מוטיב חוזר בשירתה של זלדה...
(עבודת הגמר שלי, שכתבתי לפני שנים, עסקה במוטיב העצים בשירתן של שלוש משוררות, ביניהן זלדה. השיר על הלהבה והברוש שהביאה @tmr היה בה. הציפורים מתקשרות למוטיב העצים, בעצם...)

וואאו נשמע טוב. מסקרן אותי לראות, יש סיכוי שאת מעלה את זה?

 

[ספרי מוסר]

יש ספר מדהים שכתבה יפעת ארליך בשם שמים שאין להם חוף - סיפור חייו של רס"ן בניה שראל הי"ד, שנהרג בצוק איתן. השם לספר נלקח מהשיר 'שלומי' של זלדה. אחד היפים שלה, שמרגש אותי בכל פעם מחדש:

שלומי קשור בחוט
אל שלומך

והחגים האהובים
ותקופות השנה הנפלאות
עם אוצר הריחות, הפרחים,
הפרי, העלים והרוחות
ועם הערפל והמטר
השלג הפתאומי
והטל
תלויים על חוט הכמיהה

אני ואתה והשבת
אני ואתה וחיינו
בגלגול הקודם
אני ואתה
והשקר.
והפחד.
והקרעים.
אני ואתה
ובורא השמים שאין שאין להם
חוף
אני ואתה
והחידה
אני ואתה
והמוות

זה שיר מדהים, מרגש. תודה רבה ששיתפת.

 

[7שבע7]

וואאו נשמע טוב. מסקרן אותי לראות, יש סיכוי שאת מעלה את זה?

בדיוק ניסיתי לחפש אצלי את העבודה הזו, וכרגע לא מצאתי... אם אמצא אביא מתוכה דוגמאות.

 

[צלולה]

-

 

[תמר בן דוד]

יש שיר יפייפה על ירושלים שמופיע בספר 'ציפור אחוזת קסם'
פרחו מזכרוני לגמרי המילים ואני לא מצליחה למצוא אותו כלל ברשת...
אם מישהו יודע על מה מדובר אני אשמח ממש

 

[וריטסרום]

אוהבת את האשכול הזה

• / זלדה

וָאִיקַץ וְהִנֵּה הַבַּיִת מוּאָר

אַךְ אֵין אִישׁ אִתִּי בַּבַּיִת -
וְעֶצֶב כָּזֶה
וְצַעַר.
וַהֲלֹא שִׂמְחַת הַשֶּׁמֶשׁ⁠
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ⁠
וַהֲלֹא הַר
וַהֲלֹא אֵשׁ.
הוֹי
הַיֹּפִי נִתְקָע כְּמוֹ סַכִּין
בַּלֵּב.
(מתוך: "שירי זלדה")

 

[סני]

אשמח לשמוע מכם ניתוח על האופי המיוחד שיש בשירה של זלדה.
יש בשירה שלה קסם נדיר, ואפשר הרבה ללמוד ממנו.

מה שתפס אותי בשירה שלה היא היכולת שיש בה שילוב מטורף של עוצמות ועדינות אינסופית -
לתפוס דימויים של מושגים בסיסים ודי מופשטים ולהשתמש בהם במלוא העוצמה שלהם,
ויתירה על זאת, להציג אותם כקונפליקטים בתוך המציאות.
מה שיוצר בעצם דיאלוג בין העצמים שמרכיבים את המציאות בה אנחנו חיים.
(למשל; דיאלוג בין האש שמשתוללת לעץ הקשוח והיציב. דיאלוג בין שמים וסוף)

אני חושב שבסופו של דבר זאת המהות של שירה פוסטמודרנית;
להפשיט כמה שניתן את החוויה עד השורשים הכי בסיסיים במציאות.

אשמח לתגובות.

 

[אדריכלית מתחילה]

מה שתפס אותי בשירה שלה היא היכולת שיש בה שילוב מטורף של עוצמות ועדינות אינסופית -
לתפוס דימויים של מושגים בסיסים ודי מופשטים ולהשתמש בהם במלוא העוצמה שלהם,
ויתירה על זאת, להציג אותם כקונפליקטים בתוך המציאות.
מה שיוצר בעצם דיאלוג בין העצמים שמרכיבים את המציאות בה אנחנו חיים.

מעניין לשים לב,
היא לא דוקא מתארת את חום האש או את גובה ההר
היא מניחה אותם.

וַהֲלֹא שִׂמְחַת הַשֶּׁמֶשׁ⁠
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ⁠
וַהֲלֹא הַר
וַהֲלֹא אֵשׁ.

אני מכסה את האין
בציפורים שבאות לשתות מים
ובנחשים, כן בנחשים

הם נמצאים, היא משאירה לקורא להבין מה הם מספרים.

 

[Sara led]

טוב את האמת היא מבין הבודדות שכמעט ואין שיר שאני לא מכירה
אני כל כך אוהבת את הכתיבה
את הכאב והעומק שלה שזה בלתי נתפס
יש שיר שדרכו הכרתי אותה אני
והוא חובה:

'שני יסודות'

הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת

לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל

הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דימיון
שיש בו רוחניות,
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין


הבית הישן שצוטט בפתיחה גם קטע ששווה לקרא אותו

ושיר נוסף שכרגע לא נזכרת בשם שלו כדי לחפש ולהעלות כאן
מקווה להיזכר

השיר הזה. וואו
פשוט כיף לי לקרוא אותו.
מרגישה שהוא פשוט משקף תחושות שאין להם מילים.
אין מילים.

 

[7שבע7]

להפשיט כמה שניתן את החוויה עד השורשים הכי בסיסיים במציאות.

היא אמנם מפשטת את החוויה, אבל בו בזמן מעמיקה אותה בצורה מדהימה...

 

[תילה.]

עוד שיר שלה. שאהבתי כל כך. כדאי לכם לקרוא:

בלילה ההוא
כאשר ישבתי לבדי בחצר
הדוממת
והתבוננתי אל הכוכבים -
החלטתי בליבי,
כמעט נדרתי נדר -
להקדיש ערב-ערב
רגע אחד,
רגע קט ויחיד
ליופי הזה הזורח.

נדמה
שאין לך דבר קל מזה,
פשוט מזה,
בכל זאת לא קיימתי
את שבועתי
לי.
מדוע?
הלא גיליתי כבר
שמחשבתי נושאת אל ארמוניה,
את מראה עיני,
כאותה ציפור שנושאת במקורה
קש, נוצות וסחי לבדק הקן.
הלא גיליתי כבר שמחשבתי

נוטלת (אם אין לה דבר אחר)
אפילו את מחושי
לעשות מזה מגדלים.
שהיא נוטלת את מחושיה
של שכנתי,
ואת הנייר שמתגולל בחצר,
ואת פסיעות החתול
ואת מבטו הריק של המוכר,
ואותו פסוק שפירפר בין דפי הספר
ועושה מכל זה אותי,
כן מכל זה. מכל זה.
מדוע לא קיימתי את שבועתי
לי?
הן האמנתי
שאם אביט רגע קט ויחיד
אל גבהי שמיים-מכוכבים,
תישא מחשבתי אל הארמון
את אור המזלות.
הן האמנתי
שאם אביט כך
לילה אחר לילה,
יהפכו הכוכבים
אט-אט
לשכני.
יהפכו הכוכבים
לקרובי.
יהפכו הכוכבים
לילדי.

מדוע לא קיימתי את שבועתי לי?
כלום שכחתי
מה מקנאה הייתי ביורדי-הים
ובאלה שביתם על חוף האוקינוס.
כי אמרתי בחפזי
הרוח הרעננה של הים
חודרת לחייהם,
הרוח הרעננה של הים
חודרת למחשבותיהם, הרוח הרעננה
חודרת ליחסיהם עם שכניהם
וליחסיהם עם בני משפחתם.
היא מנצנצת בעיניהם
ומשחקת בתנועותיהם.
כי אמרתי בחפזי
אמת-המידה למעשיהם
היא אמת-המידה של הים ותפארתו
ולא זו של הרחוב האנושי
ולא זו של הסימטה האנושית.
כי אמרתי בחפזי
רואים הם עין בעין
את מעשי אלוהים
וחשים במציאותו
בלי המחיצות שלנו,
בלי הסח-הדעת שלנו.
בכיתי תמיד

שכלואה הנני
בין הכתלים של הבית,
בין כתלי הרחוב
בין הכתלים של העיר,
בין הכתלים
של ההרים.

בלילה ההוא כשישבתי לבדי
בחצר הדוממת
גיליתי פתאום
שאף ביתי בנוי על החוף,
שחיה אני על שפת הירח
והמזלות,
על שפת הזריחות והשקיעות.