היום זה לא "שפחות " אלא עזרה אחרת: מכונת כביסה, מיבש כביסה, מדיח כלים, רובוט שואב שוטף, חד פעמי.
פעם בשבוע עוזרת, פעמיים בשבוע משהיא מטפלת בכביסות.
לא לכולן יש אל כל העזרה הנ"ל, אבל גם חלק מאוד מקבל וחוסך זמן.
אבל זה בהנחה שהאשה מרוויחה מספיק לממן את זה
ובכן: כמעט ואין טיול / נופשים / חופשים - עובדות גם בבין הזמנים בערבי חגים ובכל רגע נתון.
לא יוצאות למסעדות / ערבי נשים / ימי כיף נשים (אין כמעט אברכיות ליטאיות בכאלו מקומות).
בדר"כ אוכלים ממש, כלומר, נטילת ידים וברכת המזון רק בעבודה, וגם במחילה מכבודכם - הולכים למקום פרטי רק בעבודה... פשוט כי בבית שוכחים מרוב עומס!
יושנים פחות!
משלימים אחרי תקופה, זה לא קורה מיד, שהבית לא תמיד מצוחצח ומוברק, שלפעמים האוכל פשוט ולא גורמה, ושאין בעיה ללכת לישון עם כלים בכיור, למה? כי מגיעים למסקנה שאנחנו לא רובוטים אלא נשים החייבות גם לישון מאט במהלך היממה.
משתדלים לחיות בפשטות לא רק בענייני כסף.
ואז-
כשהגדולה עוברת גיל 5-6 זו כבר עזרה גדולה בבית וטיפ טיפונת אפשר לנשום, עם אמא חכמה היא נרתמת גם "איזו זכות יש לנו שאבא ילמד ואנחנו נסדר פה" (אתם יודעים אלו עיניים נוצצות הביטו בי בשלב ההבנה שהתורה של אבא לא שייכת רק לו? שכל עוד אנחנו עוזרות לו היא שייכת לכולנו?! זה עניין של "שיווק").
תכינו עגבניות ופרצופים כועסים, אני כותבת רק לגבי האכלוסיה בהייטק, ורק על אלו שנשארו ממש חרדיות כמו בסמינר לא מדברת על אלו "שנפתחו" וכו:
הן מוותרות מראש על כמות...
פעם זו הייתה בושה לעשות הפסקה, היום זה נהיה נורמלי מרווחים של שנתיים לפחות בין ילדים, לפחות. ודנים על סוגים אפשריים בלי בושה בקול עם חברות.
זה גם חלק מהמחיר, פעם זה היה נושא שאפילו לא העזו להודות בו שבהוראת רופא וכו במגזר האברכי הליטאי אליו אני שייכת. כותבת את זה כמעט בדמעות כמאותגרת פוריות שנלחמה בשינים להיות אמא. זה ממש נכנס כנורמה, וזה בושה.
ולא ראיתי את הנורמה הזו אצל נשים לא עובדות או עובדות במשרות פחות תובעניות טובעניות.
ואני חושבת שזה הוויתור הכי הכי הכי גדול, ואולי אפילו הלא מודע, שלהן.