שיתוף - לביקורת משפחת הפילפלונים

  • הוסף לסימניות
  • #1
היה הייתה פעם משפחה של פילים.
אבא פיל, אמא פילה,
וכמה פילפלונים קטנים.

אבל יום אחד, משהו קרה.
אבא פיל, ואמא פילה,
נעלמו.

ונשארו רק שלושה פלפלונים קטנים.
לבד לבד.
והייתה בינהם, עוד פילפילונת קטנה,
שהיא הייתה הכי מסכנה.

כי קצת לפני שאבא פיל ואמא פילה נעלמו,
היא כמעט נעלמה יחד איתם.
והיה לה עצוב וכואב,
וכאב לה בלב,
גם אם היא לא בדיוק ידעה להגיד את זה.

אבל אז,
באה משפחה אחרת,
גם היא של פילים,
אבל פילים אחרים, לא כמו הקודמים.

והם באו,
וחרטו על ליבם וידם
את שני הפלפלונים הקטנים.,
ובמיוחד את הפילונת הקטנה,
זו שהייתה הכי מסכנה.

וכשהם עשו זאת,
הפילונת באה ושאלה,
זה כואב לך?
כי אם לא, למה את בוכה?
ואמא פילה החדשה
דמעה עוד קצת ואמרה-
זה כי אני קצת עצובה,
אבל הרבה שמחה.





נכתב עם המון כאב והרבה דמעות
על המשפחה שאמצה את אביגיל הקטנה שחזרה מהשבי
ואת שני אחיה.
(שאכן הוסיפו לשרשרת הפילפלונים שהייתה חרוטה על ידם עוד כמה פילפלונים קטנים....)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

מאוד רציתי לכתוב קטע מנקודת מבט של ילדה קטנה במשפחה עם מתמודדים. קטע בוסרי אבל אמיתי מידי.

תמיד כולם צחקו שיש לי אוזניים של פיל.
בכלל אין לי אוזניים של פיל, סתם מעליבים אותי.
חוץ מזה, שפיל בכלל לא שומע כלום. בדקתי את זה בחופש הגדול כשהלכנו לגן חיות; צעקתי "פיל, רוצה ממתק?" והוא אפילו לא הניד עפעף. סתם שטויות של מוטי ודוד.

אבל הבנתי למה הם מתכוונים – הם התכוונו שאני תמיד שומעת הכל.
נגיד, אתמול אמא בכתה בחדר ואף אחד לא שמע. רק אני שמעתי. יש לי אוזניים של... של... פיל אלוף בשמיעה!
אחר כך אבא נכנס לחדר ושמעתי את אמא לוחשת לו מתוך הבכי שהיא לא יכולה יותר, ואולי כדאי להתייעץ איתו. אני בכלל לא יודעת מה הם רוצים לשאול ומי זה ה'איתו' הזה. אולי הם רוצים לקנות לי הפתעה והם מתייעצים עם המוכר בחנות? הלוואי. למרות שלאחרונה נראה לי שאף אחד כבר לא זוכר אותי.

אני חוזרת מהבית ספר ורוצה לספר לכולם על המדבקות שהחלפתי, ועל חיה הגנבת שאמרה שהיא לא נפסלה בחבל וסתם המציאה תירוצים שהיא רצתה לשתות ושיוכי דחפה אותה. היא סתם שקרנית מתגנבת.
אבל אין לי למי לספר. אמא אומרת לי שזה לא הזמן ושאיזו מתוקה אני, ובערב היא תקשיב להכל וזה מאוד מעניין אותה. אני רואה שזה לא מעניין אותה בכלל. כנראה שיש לי גם עיניים של פיל אלוף.

רגע, אני שומעת שאמא מדברת על מוטי. היא אמרה שהראש-ישיבה אמר שאין על מה לדבר והוא לא חוזר לשם.
זה מצחיק שאומרים "אין על מה לדבר" – אם אין לכם על מה, אז פשוט תשתקו!
אבל בעצם, למה מוטי לא חוזר לישיבה? כבר נמאס לי שהוא בבית.
בהתחלה חשבתי שיהיה כיף והוא יעשה איתי צחוקים כמו פעם, אבל הוא בכלל לא מתייחס אליי. לא אכפת לו ממני.
אכפת לו רק מהפלאפון החדש שלו וזהו. אני לא מגלה לו שראיתי את הפלאפון, אבל אני פילה ואני רואה הכל.
הוא כל הזמן במיטה, קבור בתוך הפלאפון המוזר הזה, ואבא ואמא כל הזמן עצובים והבית שלנו נהיה מקום מעצבן. הלוואי שאמא תסכים שאעבור לגור בבית של צביה! שם תמיד כיף ושמח, ואין בכלל "דיכאון". מה זה דיכאון? אני לא באמת יודעת, אבל זה נשמע לי מתאים למה שקורה אצלנו. פעם שמעתי את הבחורה של שמאי אומרת לחברה שלה שהיא בדיכאון מהמצב בכיתה. אז זהו, אני בדיכאון מהמצב בבית, ונראה לי שכל המשפחה נדבקה בזה.

בכל פעם שאני נכנסת לחדר של הבנים, מוטי מציץ מתוך השמיכה. הוא כל הזמן מתחבא שם עם הפלאפון שלו וחושב שאני לא מבינה מה הוא עושה. אבל אני מבינה הכל. אני עוברת ליד החדר שלהם שוב ושוב כדי לראות אם הוא כבר יצא מהמחבוא, אבל תמיד יש על המיטה שלו רק גוש גדול של שמיכה שלא סידרו בבוקר. הוא בתוכה. וגם הפלאפון.

טוב, אני חייבת ללכת לישון. אמא אמרה לי קודם ואני לא רוצה שהיא תראה שאני עדיין ערה ותהיה עוד יותר עצובה, אז אני הולכת מהר להתארגן. אבל אני בכלל לא רוצה לישון. כשאני ישנה אני חולמת על פילים שבוכים בתוך חדרים סגורים, וזה עושה לי עצוב.

אז נשארתי ערה בכוח. שמרתי חזק על העיניים שלי שלא ייעצמו, ומדי פעם קמתי בשקט לבדוק שהמדבקה הכי נדירה שלי לא נאבדה. פתאום שמעתי מישהו יוצא מהחדר של הבנים. זה בטח מוטי. קמתי בשקט וצעדתי כמו פיל שיודע ללכת בלי להשמיע קול. מוטי ראה אותי וחייך חיוך קטן. הוא נראה קצת עצוב, והמצח שלו היה מקומט כמו החולצה הלבנה של אבא כשהוא נרדם על הסטנדר.

מוטי שאל אותי בלחש למה אני ערה. אמרתי לו שסתם, ושבכלל – למה הוא כל היום במיטה ולמה הפלאפון שלו יותר מעניין מאנשים? הוא שוב חייך את החיוך הקטן הזה. הפעם ראיתי בבירור שהוא עומד לבכות. ואז הוא לחש לי: "את לא מבינה כלום, ילדה קטנה ומתוקה".

רציתי להגיד לו שהוא גם מתוק ושהוא יותר לא מבין כלום.
מעין המשך -בלתי ישיר- לעור של פיל , אשמח מאוד מאוד לתגובות והערות!

המורה תמיד אומרת שאסור להגיד סודות ברבים. היא גם אומרת שאבא ואמא הכי חכמים וצריך לשמוע בקולם.

זה קצת מבלבל אותי כי עכשיו אבא ואמא אומרים להם סודות ברבים.

בכלל, זה כבר ממש לא כיף שכל היום רק יש להם עניינים חשובים ובכלל אין להם זמן להיות אבא ואמא שלי כמו פעם.

במיוחד מאז שדוד התחיל ללכת כל יום לעבודה. אמא אמרה לאבא שהיא שבורה מזה. בכלל היא לא שבורה. אין לה גבס. אולי אלו מילים שרק גדולים מבינים מה הכוונה, או שדוד שובר דברים בעבודה ובגלל זה הם כל כך עצובים.

בערב, כשדוד חזר ואבא ואמא עשו הצגה שהם שמחים ובכלל לא בוכים, שאלתי אותו מה הוא שבר ולמה אמא כל כך עצובה מזה, כשאני שוברת אמא רק אומרת לי להיזהר ומלמדת אותי איך להשתמש בחפצים בעדינות. דוד חייך חיוך של אנשים שרוצים לא לחייך ואמר לי: "חמודית, אני לא שובר כלום. אני בונה לי חיים ועצמאות". הוא כל היום אומר שטויות. אי אפשר לבנות חיים. כנראה הוא בונה בעבודה דברים שאבא ואמא לא אוהבים, ולכן הם עצובים מזה.

אחר כך הוא נכנס לחדר שלו ואבא ואמא נכנסו לחדר שלהם ורק אני לא רציתי להיכנס לחדר שלי. אז סתם נשארתי ולא עשיתי כלום. אבל שמעתי את אבא ואמא לוחשים דברים. הם נראה לי לא רוצים בכלל שדוד יעבוד. מענין למה, גם אמא עובדת וזה דווקא לא מפריע להם!

אחר כך אבא אמר לדוד משהו ואז—נהיה פה בלגן שאני בכלל לא אוהבת!! דוד צעק, ואבא נלחץ ואמר לו כל מיני דברים, ואז דוד טרק חזק חזק את הדלת ואמא אמרה לו דברים גם. למה הוא צועק? אולי אבא ואמא אמרו לו משהו רע? אולי נגיד הם סיפרו לו שהמתנה שהם קנו לו לאפיקומן נשברה? ובכלל, רואים שדוד לא היה אצל המורה חנה. היא מלמדת כל היום על כיבוד הורים והוא בכלל לא יודע לכבד הורים, הוא רק מדבר לא יפה וזה מאוד לא נעים לי לשמוע כאלו דברים וצעקות!

בסוף אבא ואמא חזרו עוד פעם לחדר שלהם וכבר לא היה כזה בלגן מפחיד בבית.

מאוד שיעמם לי אז הלכתי לחדר ובניתי בית לבובות ממגנטים ומגדל גבוה שיהיה להן ליד, אם הן לא ירצו להיות בבית שלהן או שפתאום יהיה אצלן בלגן והן יפחדו.

רציתי לקרוא לאמא שתראה את מה שבניתי- אבל פחדתי שהיא תבכה ותהיה עצובה ממה שבניתי כמו מהדברים שדוד בונה.

אז פירקתי מהר את הבית ואת המגדל וחשבתי לעצמי שחבל שלנו אין מגדל לברוח אליו כשעצוב ומפחיד.


שיתוף - לביקורת ציפי והאופנים....
מעשה באופנים

לציפי עוד שניה יש יומולדת, היא מתרגשת, היא רוצה מתנה ליומולדת, בקשה מאבא. אבא. תקנה לי בבקשה אופניים!!!! אני רוצה!! א ו פ נ י ם. אבא מקשיב. אבא רשם. שמח. ציפי לא יודעת אבל הוא כבר הכין לה אופניים מזמן.... אבל ציפי,היא ילדה קטנה בינתיים, לא למדה עדיין לרכוב על אופניים, הוא ישמור לה את זה, כשתהיה בנויה עוד יותר. חזקה עוד יותר. תדע לרכוב עליהם... קודם שתדע ללכת לבד ורק אז אופניים. אז הוא לוחש לה את זה ושומר לה אותם, וציפי, לא קבלה אופניים בינתיים. אבל ציפי לא שומעת... ציפי רוצה אופנים.ועכשיו!!! אז היא מבקשת שוב. אבא, מתי נקנה לי אופנים? אני רןצה א ו פ נ י ם . ממש עוד מעט יש לה יומולדת. חשוב לה עד היומולדת לקבל אופנים. להרבה חברות שלי יש אופניים, אבא, אתה יודע? רק לי אין! אני גם רוצה! אני לא חווה את עצמי בצורה חיובית בלעדיהם, אתה יודע? אני פיזית מדכאת בי כוחות... אבא הקשיב. אבא שומע. הוא תמיד שומע את ציפי. והוא שמח. כי הרי יש לה אופניים. הוא הכין לה,הוא כבר קנה! בול למידה שלה. לא גדולים מידי. ולא קטנים מידי. אופניים שיתאימו בדיוק למידות של ציפי! זה אצלו. הוא רק מחכה שהיא תגדל טיפה, מה לא ברור? רק טיפה! אם היא תתנהג יפה, ותקשיב בקולו, גם כשמשהו לא מריח לה כל כך טוב, ומתחשק לה נורא לדחוף את דעותיה האישיות והתאוריות המוזרות שלה, והיא תרכין את הראש, אז הוא יקנה לה. אבל רק שתרגע. ועכשיו תרגע. כי הוא יודע מה הוא עושה!!! אז הוא לוחש לה, ציפי, מי אוהב אותך הכי בעולם? אבא שלך! מי יודע הכי טוב מכולם מה טוב לך? אבא! אז תנשמי, את תקבלי אופניים , אבל לא עכשיו.. .אבל ציפי לא שומעת. היא מתעלמת, אולי. אין לה אופניים, נקודה. היא לא רואה אופניים אז הוא לא אוהב אותה. הוא שכח אותה!! הוא פיזית שכח אותה!!!! ציפי רוצה אופניים ועכשיו! אז למה אבא לא קונה לה??? היא בוכה יותר חזק. אני רוצה אופניים. ובכלל לא אכפת לי כלום! וגם לא מה שטוב! אבא אתה מתעלם ממני??? ואבא רואה אותה. הוא מסתכל. והוא שמח, שוב. כי היא רוצה אופניים ויש לו אפניים מיוחדות בשבילה. איזה כיף שהיא רוצה אותם. אבל הוא גם בוכה. כי ציפי בוכה. והיא עצובה. והיא לא מבינה שהוא כבר הכין לה. מה לא ברור, ציפי!!! אז הוא בוכה איתה. חזק הוא בוכה. כי גם היא בוכה חזק. הרי מי שיודע להיות שמח מאוד, הוא לפעמים עצוב מאוד. הכל חזק אצל ציפי. עוד יום עובר. ואותו דבר... ציםי מסיקה מסקנה שאבא לא אוהב אותה. מה כבר ביקשתי, אופניים לדהור עליהם? היא עצובה. חבל. חבל שציפי לא מבינה, שהאופניים מתחבאות ממש לידה, אבל היא לא תקבל אותם שנייה לפני שהוא ירגיש שהיא מוכנה לרכוב עליהם. כי אבא אוהב אותך ציפי. הכי בעולם.
ואבא חזק. ואבא גיבור. שום דבר לא שובר אותו. איזה כיף שאבא אף פעם לא נאנח.... ככה הוא לא נשבר מהדמעות שלה. וממשיך לעשות אתה מה שהכי טוב ל ה .
וחבל. שלפעמים אנחנו כמו ציפי.... בוכים. או בורחים. ולא סומכים עליו מספיק...

אז.... דבר ראשון אשמח לביקורת
ודבר שני אשמח לדעת אם הייתי ברורה
.
שיתוף - לביקורת יבוא
"נו, נראה לך שהוא יבוא?" איציק מתמקם לידי, עיניו בולשות בחלון, הלוך וחזור.

אני נאנח. לא רוצה להבטיח הבטחות בדברים כאלה. אני גם לא יכול. אבל מנגד, בדיוק כמו איציק, הרצון והתקווה מנהלים אותי עכשיו, ואני סוקר ביחד אתו את הנוף הנראה בחלון בעיניים משתוקקות.

"אני... אני לא יודע", אני עונה בכל זאת, גם אם אין לי משהו לחדש לו "אבל בעזרת ה' הוא יבוא".

איציק נרתע מעט, נועץ בי מבט שמוחי מתרגמו מילולית ל-'אה, אז אתה לא חושב שהוא יבוא?', אני מביט אחורנית במצוקה, מה אני אמור לענות לו?.

הסלון בו אנו נמצאים ריק כרגע, ואין לי למי להפנות את הילד ושאלותיו, ואולי גם את שאלותיי.

"איציק, אתה יודע שהוא יבוא", אני מסתכל אל תוך עיניו, מעביר לו אמונה "זה יקרה. זה חייב לקרות".

"אני יודע, אבל כמה אפשר לחכות?!" הוא מביט בי בתביעה, משל אני אחראי לכל המצב. ובכן, אני לא. ממש לא.

"כמה שצריך." אני מחזיר את מבטי לחלון "איציק, תסתכל, הוא בטוח תיכף מגיע ונראה אותו".

איציק מצטרף לידי שוב, הוכחה שהתקווה חזקה יותר מהכל.

הבניין בו אנו מתגוררים ממוקם בקצה שכונה גבוהה, בחלקה הצפוני של ירושלים. אנחנו מתצפתים ובוחנים את הכל. הכביש השקט שמתחת לבית, גבעות מכוסות בתים לכל האופק, ומיליוני אורות, מנצנצים באפלת הלילה, מצטרפים ביחד איתנו לתקווה.

התלחשות שקטה וקול צעדים מהמסדרון, כמה שניות אחרי זה אברהם והילה נכנסים לסלון, נראים מותשים כאחרי קרב.

"הצלחת להרדים אותם בסוף?" אני מסתובב אליה, שמח ולא שמח על שינוי הנושא בו יתעסקו מחשבותיי.

"כן," הילה מתיישבת באנחה על הכיסא, מסדרת אותו, "הם כבר היו גמורים מעייפות, ראיתם.".

"כן." איציק מסתובב גם, מצרף מילת אישור להנהון שלי "אבל מסכנה יסכה, היא כל כך רצתה לפתוח את הדלת לאליהו הנביא". הוא גם מתיישב ליד השולחן, מסדר את הכרית שלו.

"איפה אבא ואמא?" אברהם כבר פתח את ההגדה, רוצה להמשיך.

"הם הלכו קצת אחריכם, ניצלו את ההפסקה שנוצרה" עונה איציק.

אבא ואמא כנראה שמעו אותנו, כי הם מגיחים אל הסלון ומצטרפים אלינו.

אבא מתיישב בראש השולחן, פותח גם הוא את ההגדה. "נמשיך?". הוא מצביע על השעון הגדול, מושך לשם את מבטי כולנו "שעת חצות מתקרבת, אנחנו חייבים להזדרז".

המחוג, שהמשיך לעבוד בזמן שעשינו הפסקה, ממריץ אותנו ואנחנו מתקדמים בסדר, מנסים להדביק אותו.

איציק קם לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, ואני מצטרף אליו, שנינו בוחנים את חדר המדרגות בדקדוק, אולי נראה את אליהו הנביא מגיע לבשר לנו.

ופתאום, יש לי את התשובה. והיא חדה ובהירה כל כך, ואני מבין בבת אחת כמה וכמה דברים.

"איציק," אני פונה אליו, שנינו עדיין עומדים על מפתן הדלת "אני חושב שיש לי תשובה בשבילך".

הוא מרים אליי עיניים מצפות, רוצה תשובה מוחלטת עכשיו. כן או לא. התשובה שלי מוחלטת לדעתי, השאלה אם הוא יבין אותה.

אבל אני עונה, לא יכול שלא. עונה בעיקר לעצמי "ואף על פי שיתמהמה, עם כ-ל זה, אחכה לו. בכל יום. שיבוא.".

איציק בוחן אותי בדקדוק, מבין שהבנתי משהו, מנסה להבין אותו גם. קול שלא מין העולם הזה קוטע אותו, מקפיץ את כולנו בהתרגשות, הפתעה, וחוסר אמון.
שיתוף - לביקורת אבות ובנים
אבות ובנים.



אין בעיה!! אתה לא רוצה? אז לא!

המשיך האב בשלו,

מתעלם מהתחושות העמוקות...

מעדיף לעשות וי על מטלות ריקות...

מאשר להתחשב בילדים קטנים עם לבבות...

אז מה אם הם הולכים לבכות?!

הם הרי לא יודעים לבטאות...

אז אפשר להמשיך לחיות....

תשמע, אני ממשיך בעניניי

פעם אחרונה אני שואל אותך ודי

את רוצה ללמוד, או שנלך מכאן ו'ביי'?

ושוב חריקת ספסל

נדחף בידיו המעצבנות של הקטן

והאב נאנח מרים ספר שנפל

ושוב האב שואל אתה רוצה ללמוד או להפוך את השלחן?

כן אני רוצה, וסוף סוף על הספר הוא נשען

והאבא מתחיל להתנדנד ברצינות

מסתפק אם נשאר לו עוד קצת סבלנות...?!

לפחות הוא שמח

לעצמו על השכם הוא טופח

שבסוף הוא כן הצליח

לשכנע את הילד הזחוח

את כל עיסוקיו לשכוח

ולשקוע בתורת השם בכל הכח...

אולם ההצלחה

לא ממש התארכה

כי הקטן שוב את התיק פותח

אבא תקלף לי את התפוח

אבל אין לי פה סכין

הוא שולף בלי להכין

אבל הזאטוט עדין לא הבין

והוא עונה בקול רפה

יש ליד הקפה

ראיתי לפני כן

כשהיית באמצע שיחה מ'קופנהגן'

ועברה רק חצי שעה

מאז שירדתי מההסעה

ואתה כל הזמן אמרת לי עוד רגע

ואני חיכיתי ברוגע

ואז סוף סוף באה ההפוגה

כי פתאום הבטריה בפלאפון נגמרה

ואז על לחיי ידך עברה

בא חמוד נלמד קצת תורה

וידך השניה את ה'קבל' למכשיר חיברה

ופתאום קיבתי ברעב קרקרה

אבל המשכתי בדרך המסורה

כי תמיד אני שומע את האמירה

כמה חשובה הרציפות והטהרה

וגם כשמחשבותי נדדו

אל הילדות שבגינה התנדנדו

המשכתי להראות כאילו אני מקשיב

מחזיק את עצמי עדין יציב

ופתאום הטלפון התעורר

ואז הבלוף התברר

לא תורה ולא טהרה

חייבים להפסיק אין ברירה

ועכשיו ששוב הבטריה נגמרה

אל תנסה ללמוד אתי גמרא

אבא אתה יכול לקלף לי את התפוח

ואם אפשר גם את העיניים לפתוח?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה