עזרה מתי מנקדים בסגול במקום בשוא?

[הכל בדקה]

לפעמים בסוף משפט מוצאים בתנ"ך שבחלק השני של המילה יש סגול, כגון: 'בכל לבבְך' ולפעמים זה 'בכל לבבֶך', כי שמעת לקול אשתֶך' וכן רבים, ולכאורה זה לאו דווקא במקום שוא, שהרי מצינו 'ברוך אתה בבואֶך'?
אשמח לדעת מה הכלל בזה, והאם זה רק במקרא, תודה.

 

[משה גל]

אם זה סוף משפט - אתנחתא או סוף פסוק, זה הופך לתנועה קטנה - סגול.
רואים את זה כבר בפסוק הראשון בק"ש "לבבך, נפשך, מאודך". כך זה בדרך כלל.

 

[הכל בדקה]

התשובה לא כ"כ ברורה ומספקת.
שהרי בהמשך פרשת שמע: בשבתך בביתך, הטעם בפשטא והניקוד בסגול.
תודה בכל זאת.

 

[בציניות]

לכאורה זה אכן רק במקרא. אגב, יש גם את הסיומת בקמץ של: מצרים, מרדכי, שמים, ירושלים, וכדו'

 

[חגי פאהן]

והאם זה רק במקרא

מהדיונים על ההגייה הנכונה של בורא פרי הגֶפן/הגָפן, רואים לכאורה שהפוסקים מבינים שדרך ההגייה של המקרא היא הדרך הנכונה לדבר ולכן חלה גם על הברכות. וגם במשנה כתוב בסוף משפט "ויחלוקו" במקום "ויחלקו". בעברית המדוברת זה לא כ"כ הולך.

 

[הכל בדקה]

מהדיונים על ההגייה הנכונה של בורא פרי הגֶפן/הגָפן, רואים לכאורה שהפוסקים מבינים שדרך ההגייה של המקרא היא הדרך הנכונה לדבר ולכן חלה גם על הברכות.

וודאי.
השאלה היא מה המנהג בניקוד טקסטים/ספרים כיום.
וכן מעניין אותי מה הכלל בזה.

 

[חגי פאהן]

וודאי.
השאלה היא מה המנהג בניקוד טקסטים/ספרים כיום.
וכן מעניין אותי מה הכלל בזה.

לענ"ד הכלל פחות או יותר כמו שכתבו למעלה. ואתה מקשה מ"בשבתך בביתך"? קושיא טובה.

כיום בכמה משניות מנוקדות ראיתי שעושים כך. יש משנה-ברורות שמשמיטים את כל הדגשים הקלים שבמילה שלפניהם יש הברה פתוחה, שזו צורה מקראית. אבל האם צריך עכשיו להוסיף טעמים למשנה ברורה כדי לדעת איפה לשים סגול ואיפה שוא? (אגב, גם בבואֶך הוא במקום חטף בבואֲך שהוא כמו שוא) לכאורה כן. ובשביל זה צריך להיות בקיא גדול. לכן ברוב הספרים המנוקדים היום עושים "זֵייכר" לכללים המקראיים (כמו "כְּמוֹ-כֵן" בלי דגש), אבל לא צמודים אליהם.

 

[אפכא מסתברא]

הכלל הוא שטעם מפסיק ('מלך' או 'קיסר') משפיע על הניקוד (רק לעתים נדירות לא), ולעתים רחוקות מפסיקים קטנים יותר (זקף גדול/קטן, רביעי, פשטא) גם כן משפיעים.

 

[משה גל]

בשבתך בביתך,

אולי בגלל הצירה שביו"ד, לא מסתדר להגיד את זה עם שוא.

 

[משה גל]

כיום בכמה משניות מנוקדות ראיתי שעושים כך

לא בטוח שמשניות מנוקדות הם הם הספר שיש ללמוד ממנו כללים דקדוקיים.
אולי הוצאות כמו קורן ועוז והדר.
לא מתכוון לפגוע באף אחד, אבל עד לא מזמן, זה היה בעיני סמל להעתק-הדבק שלא כיבד כראוי את ספרי הקודש.

 

[אברהם]

לכן ברוב הספרים המנוקדים היום עושים "זֵייכר" לכללים המקראיים (כמו "כְּמוֹ-כֵן" בלי דגש), אבל לא צמודים אליהם.

זה לא זכר. רובא דעלמא אומרים כּמו כֵן עם כ' רפויה במילה כן.
לי די צורם לראות ששמים דגש בבגד כפת בראש מילה נסמכת לאותיות אהו"י כשהסמיכות מובהקת. (כמו כּן, בני בֵּיתו וכד')
בעצם זה צורם לי בעיקר באותיות ב, פ, כ.
פחות באותיות ג, ד, ת.

 

[חגי פאהן]

זה לא זכר. רובא דעלמא אומרים כּמו כֵן עם כ' רפויה במילה כן.

וגם זה זכר.

באחרונים לא עושים בד"כ יותר מזה (מלבד המ"ב שהזכרתי ששם זה צרם לי). לגבי ספרי ראשונים ומעלה, השאלה היא האם כשהראשונים כתבו את ספריהם הם התכוונו בשעת הכתיבה שיטעימו את הדברים. שהרי כתוב "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו'". בעיניי זה כמו אוטופיה, חלום שרחוק מהמציאות. ידוע שרס"ג את ההקדמה לאגרון (אם אינני טועה) כתב עם טעמים ממש כמו פסוקים.

 

[אפכא מסתברא]

גם אם לא כותבים את הספרים בטעמים, כל בר דעת מרגיש היכן צריך להיות הפסק משמעותי (מקביל לאתנחתא) והיכן סוף משפט. אמנם אין היום (להוציא אולי יחידים) מי שמבטא בסוף משפט 'עָבד' במקום 'עֶבד', אבל זה לא יהיה מופרך במקומות כאלה שהם הפסק למעשה, להפוך פתח לקמץ (מים, שמים וכיו"ב) - הספרדים לא ירגישו ולאשכנזים זה יהיה בין לרצון ובין ל'לא אכפת'.
ויש רבים המבטאים עדיין 'אחרי כן', 'לפני כן', 'אף על פי כן' וכיו"ב בכ"ף רפה, והמנקדן דגושות - בעיני הוא מן המתמיהים.

 

[הכל בדקה]

אולי בגלל הצירה שביו"ד, לא מסתדר להגיד את זה עם שוא.

אולי. ואיך אמרת "בנה ביתך כבתחילה"?
וכן: "יהי ביתך פתוח לרווחה"
ומסתבר שיש עוד.

 

[משה גל]

אז בגלל שני הביתי"ם.
תנסה להגיד "בביתך" עם שוא. זה רע.

אבל אני באמת רק מחלטר...

 

[הכל בדקה]

אז בגלל שני הביתי"ם.
תנסה להגיד "בביתך" עם שוא. זה רע.

אבל אני באמת רק מחלטר...

נכון (-המשפט האחרון).
מחיפוש קצר בתנ"ך מצאתי כמה פעמים שמופיע כך וכמה פעמים 'בביתך' עם שוא.

 

[הכל בדקה]

ובמחילה, אחזור לנושא ואבקש ממי שיודע שיענה.
מה הכלל? מתי בסוף משפט/חלק משפט, השוא/החטף משתנה לסגול, והאם נהוג לעשות שימוש בכלל הזה היום?
שאלה נוספת וחדשה מתי מנקדים סיֵע ומתי סיַע?

 

[חגי פאהן]

שאלה נוספת וחדשה מתי מנקדים סיֵע ומתי סיַע?

בד"כ סִיַּע. לכאורה השאר יוצאים מן הכלל. אז למה אומרים "שאם יִפָּתֵחַ"? מל' הפסוק "השער הזה יהיה סגור לא יִפָּתֵחַ". ולמה שם אומרים כך? אולי יחכימוני.

 

[בציניות]

שאלה נוספת וחדשה מתי מנקדים סיֵע ומתי סיַע?

כנראה תלוי בגודל הסיוע....

 

[הכל בדקה]

בד"כ סִיַּע. לכאורה השאר יוצאים מן הכלל.

מה ואיזה כלל?

למה אומרים "שאם יִפָּתֵחַ"? מל' הפסוק "השער הזה יהיה סגור לא יִפָּתֵחַ". ולמה שם אומרים כך? אולי יחכימוני.

אולי שם המשמעות היא של "יהיה פתוח" ולא במשמעות של פעולת הפתיחה?

כנראה תלוי בגודל הסיוע....

תודה. סייעת לי מאוד