100% סוללה/הודיה בושארי
"אמא...אמא" לחישות בהולות קורעות אותי מטיול בהרי האלפים. איך הגעתי לשם בכלל?
"מ..ממהה" אני פוקחת עין אחת.
"אמא" ישי מנענע לי את הכתף " דניאל משתעל הרבה, ונראה לי שהוא הקיא"
קול בכי מסכן ושיעול חודרים גם הם לתאי המוח הרדומים שלי.
"אמא נו..."
אני מתעוררת באחת.
"מה אמרת ישי?" אני מסרבת להאמין שהלילה שלי נגמר טרם התחיל.
"דניאל חולה. איכס אמא, אני לא רוצה לישון בחדר!"
אני מכניסה במהירות כפות רגליים לכפכפי הפרווה שלי, ישי מתגנב למיטה החמה שלי, ממשיך לחלום על סקי ושלג.
אני מאחלת לילה טוב לו, לילה מאתגר לי, ורצה לחדר הבנים.
האוויר והאווירה בחדר מספרים לי שישי צדק.
האף שלי עוצר את נשימתו, והידיים שלי מתחילות לעבוד על אוטומט:
מרימה את דניאל הבוכה לאמבטיה, מכינה מים חמים לשטיפת הגוף, את הבגדים המלוכלכים אני מניחה בזהירות על הרצפה, כבר נטפל בהם.
דניאל מייבב, ליבי נכמר עליו.
"מה קרה קטנצ'יק?" אני שוטפת לו את הגוף בעדינות "מה אכלת היום שבילגן לך את הבטן?" עוטפת גוף קטן במגבת וצועדת לחדר.
מבט לשעון מספר לי שעוד רגע אשמע את השכווי שקיבל בינה להפריד בין יום ובין לילה.
העיניים שלי שורפות. הלכתי לישון ב2:30 הלילה, כתבה שלמה הצלחתי לסיים בזכות ויתור על שעות השינה שלי.
אני מניחה את דניאל במיטה של ישי, מלבישה ומלטפת.
הוא משתעל שוב, אני מרימה במהירות ומטה את גופו קדימה, גופו מתכווץ והוא פורץ בבכי חזק עוד יותר, יאיר זז באי נוחות במיטתו רק שלא יתעורר לי עכשיו.
"אויי ריבונו של עולם" אנחה בוקעת מגרוני.
דניאל משתעל שוב, ושוב מתכווץ בזרועותיי לכיוון הרצפה עד שחדל ונשמט בידיי בבכי מיוסר,
אני מנגבת את פניו במגבון, מודה לה' שלא התלכלך.
מניחה אותו שוב במיטה, לוקחת ליאיר את הכרית ויוצרת הגבהה לראשו. הוא עוצם עיניים בחוסר אונים, אילו רק יכולתי להתחלף איתך קטנצ'יק.. ליבי שוב עושה סיבוב של רחמים.
אני מתאפסת מהר..
החדר זקוק לי נואשות.
שוב מעבירה את האף למצב OFF והידיים בזריזות מתחילות לעבוד: פותחות חלון לאוורור, מקלפות מצעים, מפעילות מכונה, גורפות שטיפה מהירה, מעבירות סמרטוט לח עם מעט אקונומיקה על הלול.
מבט נוסף לחלון.
זריחה.
יופי לי, נגמר הלילה.
צועדת בתשישות לסלון, אני רוצה לישון לישון לישון.. כל עצמותיי זועקות מנוחה..
הברכיים שלי מנומנמות, המצח נופל על הגבות שנופלות על העפעפיים שסוגרות לי את העיניים.
מתיישבת על הספה.
קר לי.
השעה 06:05
אני מניחה עלי כריות של הספה ומנמנמת, אין לי כח אפילו לצעוד לחדר להביא שמיכה.
כשיאיר מעיר אותי אחרי עשר דקות, אני מבינה שהלילה באמת נגמר.
6:15
נטילת ידיים, לחיצה על הקומקום, לחיצה על המגהץ.
פתיחת חלון, פתיחת מקפיא, הפשרת לחם בטוסטר, גיהוץ תלבושת, מריחה של גבינה/חומוס/שוקולד/חמאת בוטנים, תפוחים לשקיות...
הילדים מצטרפים לאוטומט.
"בוקר טוב בוקר טוב!! מי עדיין לא קם? יאיר לא לבהות! להתלבש! איילה יש לך גרביון במתלה כביסה, ישי קום נו.... ההסעה עוד רגע תצפצף! כבר אחתום לך, תיזהר על השוקו!!"
ההילוך שלי יורד שדניאל מדדה אלי עם מוצץ בתוך חיוך.
"דניאלצ'וק אתה לא נראה טוב נסיכי, אתה נישאר עם אמא בבית היום, כבר אטפל בך, תחכה לי במיטה של ישי, טוב?" באופן מפתיע הוא מציית וחוזר לחדר.
ההילוך עולה ל100 שאני רואה שהשעה 7:45.
"מי לא שתה שוקו? איילה למה לא אכלת אתמול את הלחם? יאיר וישי ההסעה למטה, אני לא יכולה להחליף קורנפלקס לבייגלה, שתחזור מהגן, להתראות מתוקים, מהר.. ונו... וביי...."
8:02
שקט.
ומהפכה של שמחה במטבח באמבטיה ובחדרים.
אני על 20% סוללה.
בעיניים טרוטות אני סוגרת סוכר, עורמת כוסות לכיור, חלקי ירקות ופירות לפח, "קשה'" של לחם לשקית, קורנפלקס עם גומיה לארון.
עוד רגע... עוד רגע.. אני חוזרת לישון, אני מעודדת את עצמי...
אחח.. הפריווילגיה שיש רק לעצמאיות... לחזור לישון בבוקר... פסטורליות ממלאת לי את הראש כמו ימבמבם אוורירי ומתוק...
קול בכי מתלונן עולה מחדר, אני מנתרת בבהלה. דניאל כאן. איך לרגע שכחתי.
אני רצה אליו "קטנצ'יק בוא נראה מה שלומך?" יד על המצח מגלה שהוא קודח.
אני מכינה מהר תה בבקבוק, שמה מעט סוכר ומעט מלח לאזן סוכרים מלחים ונוזלים שהוא איבד אתמול.
רוחצת ידיים ומוציאה בזהירות נר אקמול, מחליפה טיטול, מסדרת שיער סתור ומחבקת אליי באהבה.
"רוצה לישון עם אמא בספה?" תקווה בקולי.
הילד מסכים.
אנחנו נשכבים יחד בספה ואני מדמיינת את שנינו רדומים עד 13:00 בצהריים.
דניאל שם עליי ראש, תוך כדי שפריץ ארוך של תה חמים על הפנים והצוואר שלי, אני מבינה שהשינה הגואלת לא תגיע כל כך מהר.
אולי נמנמתי דקה אולי חמש דקות שהנר אקמול משפיע על כל אחד מאבריו, ודניאל מתמלא במרץ בריא.
הוא רוצה ביסקוויט, ומגנטים, וחתול וחלון, אני מביאה לו את מבוקשו ונזרקת שוב לספה.
רק לעצום עיניים, רק ליישר רגליים בבקשה.
הוא בוחר בי כקיר טיפוס, מגלשה וטרמפולינה.
אני קמה בייאוש.
אם לא אצליח להשלים שעות שינה, לפחות אנסה קצת לעבוד.
הולכת לחדר העבודה ומדליקה את המחשב, דניאל בעקבותיי.
המייל מחכה לי עם 20 הודעות, והכתבה שסיימתי אתמול מחכה להישלח בדחיפות לעורכת.
דניאל רוצה לשבת עליי, ורוצה שנסתובב ביחד בכיסא עבודה, ומגלה שיש מאחורי הוילון עוד חלון,
אז אפשר שלוק?
אני חסרת אונים. מרגישה כמו בלון ריק מאוויר.
"קטנצ'יק..." אני לוחצת על אפו. "אולי תתרכז במשהו אחד לשעה רצופה?"
הוא מרים לי עיניים עגולות, "אני רעב..." הוא מתבכיין...
אוי. אוכל.
אני בצום וגם אתה.
הכבלים מנותקים לי במוח שאני עייפה.
גוררת רגליים למטבח, מכינה לו צנימים רכים, צלחת גבינה.
"עכשיו נלמד לטבול את הלחם בתוך הגבינה" אני פותחת חוג בישול ואפיה בעל כורחי,
"אמא.. סיפור..." הוא קופץ לחדר וחוזר עם ערימת ספרים.
אנחנו אוכלים את הצנימים, ואני מקריאה סיפור בתקציר מהיר שישביע את רצונו.
רגע לפני שאני נרדמת על השולחן כמו תלמידת יא' מנוסה, אני מוצאת קרש הצלה.
"עכשיו" אני אומרת בקול ממתיק סוד "אני בונה לך אוהל" הידיים שלי נפרסות לצדדים שיבין את סדר הגודל של האוהל "ואתה הגננת! אני אביא לך דובים וגם בובות של איילה" אני מוסיפה שוחד "ואתה מספר להם את כל הספרים שהבאת לכאן טוב?"
העיניים שלו נדלקות כמו שני כוכבים.
"ואני," אני ממשיכה את המשפט בראש שלי "אני הולכת לישון!"
מסתערת על המשימה, מזיזה את הספה, את הוילון של הסלון מותחת מעל, מניחה שמיכה על הרצפה, וכריות, דובים, בובות, ספרים, משחק הרכבה קופסא של מגנטים, ואפילו קערה עם קורנפלקס ובקבוק תה.
כל האמצעים כשרים.
רק שישכח לרגע שהוא פה לידי, וייתן לי דחוף לחטוף שינה לעיניי ותנומה לעפעפיי.
דניאל מתלהב מהרעיון.
הוא נכנס ומתמקם, "אמא תראי בובה של איילה מנגנת" הוא לא מאמין לאיסורים שהתרתי לו.
אני מפעילה דיסק עם סיפור שהוא אוהב, שיכנס לגישמאק של המשחק באופן סופי ומוחלט.
צועדת בצעדי ריקוד לחדר שלי וחוזרת עם כרית ושמיכה לסלון.
בספה ליד אני נשכבת בשקט, שמה טלפון על השתק, מסתכלת על השעון 11:00 בבוקר
מכוונת שעון מעורר לשעה 13:00 (לא מאבדת תקווה)
"אני כאן לידו" אני מסבירה לאמא האחראית שבתוכי, "אני שומעת מה קורה, ואין סיבה שיקרה. הבית נעול, שום דבר לא מסוכן. אני כאן!"
מתכסה מעל הראש.
סופרת עד שלוש.
ונרדמת.
ב13:00 צלילים צוהלים קורעים אותי מחופשה באלפים.
לוקח לי 3 שניות להבין, מי אני ומה שמי, איזה יום היום, בוקר או לילה, חולה או בריאה ולמה אני בכלל בספה.
אני פוקחת חצי עין, מה קרה לוילון?
כעס מתמלא בתוכי.
כמה פעמים אמרתי לילדים לא לשחק עם הוילון בתור אוהל.
אוהל.
עוד נתון נכנס למאגר המידע המתעורר במוח שלי.
יש מישהו באוהל.
דניאל---
אני קופצת בבהלה.
13:00 בצהריים איך הוא נתן לי לישון כל כך המון זמן בלי לקפוץ עליי, מה הוא עולל הקטן?
עוברת מכשול של בובה, ודובון וכרית
ומגלה את דניאל רדום על הרצפה. ידיו פשוטות לצדדים, שוכב בתוך ערימת קורנפלקס צהובה, מגנטים פזורים וספרים פתוחים.
מבט חטוף מגלה לי שהוא לא הסתפק בצלחת הקורנפלקס שהכנתי לו אלא לקח מהמטבח את כל החבילה.
הלב שלי מסתובב בסיבוב נוסף של רחמים ומצפון.
אני מרגישה איך הוא יורד במידות שלו מxl עד לXS
"איזה אמא את" עורב קטן ושחור צווח לי באוזן
"הילד חולה!" ממשיכה אישתו
"הוא התאושש" אני מנסה להתגונן "הוא היה בסדר!"
"רדום על הרצפה הקרה" ממשיך העורב
"ממש על הרצפה! השמיכה זזה שמת לב?" מדייקת העורבת
בא לי לבכות.
אני מרימה את דניאל בזרועותיי חוזרת לספה שלי, מערסלת ומכסה, מנשקת ומלטפת.
אין לו חום תודה לה' אני נרגעת מעט.
המצפון עושה עוד כמה סיבובים, איך העזתי לישון, למה אני לא יכולה להתגבר, עד שהילד איתי...
דניאל פוקח עיניים.
מוצץ תקוע בחיוכו.
"אמא יושנת" הוא אומר בחדוה "לא מפריעים לאמא שיושנת!" הוא ממשיך במגינה שגורמת לי להסתער עליו בנשיקות ודמעות.
"נכון" אני צוחקת "כל הכבוד לדניאל!"
עכשיו אמא כאן, עם 100% סוללה. יכולה להקריא סיפור, ולשיר שירים, ולבשל ארוחת צהריים,
לתפקד ולחשוב בהגיון..
אני טורקת את החלון על צמד העורבים שהעיזו לערער את אימהותי.
"בוא קטנצ'יק" אני אומרת בעליזות "רוצה להכין איתי עוגיות שוקוצ'יפס?"
הנושאים החמים
