אין על החופש. גם קבצי הוורד שלי מסכימים עם זה
3.
"מישהו בבית? מאמי?", כשאני מגיעה הביתה אני מרחרחת בהפתעה.
קינמון, דבש, וטיטול שלא נארז בשקית כפולה מדגדגים את אפי, ואני תוהה אם זאת נעמה דינה אחותי או אמא שנתקפה בנוסטלגיה מתוקה בעיצומו של בייביסיטינג על אחד הנכדים.
"מאמי, אבל לא שלך. יוֹלוֹ כעס מאוד כשהוא ראה שאת לא כאן. הוא מחכה לנשיקה, חיבוק וממתק בלי שאני רואה". נעמה דינה צצה מהמטבח, סינר חגור סביב מתניה ועל אפה גרגרי קינמון וסוכר.
אני מעיפה את התיק לקצה השני של הסלון, ממהרת לאחיין השמנמן שחיכה לי בכיסא אוכל מוגבה, מנשנש חטיף אצות מחבילה אולטרה ענקית.
"זללן קטן! אתה התינוק הכי מוזר בעולם! איזה תינוק בגיל שלך אוהב חטיפי אצות?!" אני מתנפלת עליו בנשיקות, מגניבה על הדרך את החבילה המרשרשת לקפוצ'ון שלי.
"מיין!" הוא צווח, קולט את הגניבה.
"קדימה, יולו, בוא לקבל ממתק!" אני מסיחה את דעתו בעזרת טופי שכוח מהמגירה שלי, פונה למטבח לבדוק מה נעמה דינה מחוללת שם.
אני לא ממופתעת כשאני מגלה ששני משטחי השיש, הבשרי והחלבי, מלוכלכים ועמוסים בחפצים ומוצרים חסרי קשר, על אף שעוגת הקינמון ודבש של נעמה דינה חלבית.
"תטעמי", היא מגישה לי כפית מהמלית, בעיניה נצנוץ קונדסי.
"ממ, אם אמא שלך מנסה להרעיל אותי, אתה גם תסבול מזה", אני טועמת בזהירות מהקרם הלבנבן בעל המרקם החלק, נותנת את השאריות ליולו.
"אוקי, זה
ממש טעים." אני קובעת, מביטה בה בחשד. "מה יש כאן?"
"סוד!" היא משחררת חיוך ענקי, מסתובבת חזרה אל המיקסר המרשרש.
"לא נשמע חשוד בכלל!" אני רוכנת מעל כתפה, מנסה לתור אחר הרכיב הנעלם. אחרי סקירה מהירה של השיש אני קולטת שזה חסר סיכוי. קמח, שמן, קטשופ, שמנת לבישול, בננה, מקלות קינמון, פירורי לחם, טחינה, מלח, רסק עגבניות. מדהים.
"אם את תעליבי עוד פעם אחת את העוגה היפהפיה שלי את לא תקבלי פירור!"
אני עוקבת אחר תנועותיה המהירות, רצון עז עולה בי לשתף אותה במה שעובר עליי. תמיד היה לנו קשר טוב, והרגשתי שהיא, יותר משאר האחים והאחיות שלי, תבין את מה שלא נאמר בלי לשפוט.
ועדיין אני נשארת שקטה. מפחיד להוציא ולהראות את השדים שלך לכולם. אוקי, כן, זה לא לכולם. אבל.
"אאא...". אני מתחילה, נעצרת.
היא לא שמה לב.
"תגידי, זה תקין לשמוע קולות מוזרים בתוכי?" אני מעזה בסוף, ממרכזת את מבטי בכתם בהיר על הארון שמולי.
"מה?"
אני נושמת עמוק. "זה, כאילו, סבבה לשמוע קולות בתוך הראש? שמדברים איתי?" אני מלכסנת אליה את אישוניי, חוששת.
היא צוחקת. "ברוכה הבאה למועדון, טינאייג'רית".
!) אבל זה יתנקם בך בהמשך, לסיפור הזה יהיה חייב להיות סוף ופרקים בתדירות תכופה.
הנושאים החמים
