אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[הלוחשת לתווים]

#יום 3- מגפיים

מוכר הנעליים שמע את הדלת נפתחת באיטיות, ואחריה קול של ילד צעיר.

"סליחה, מישהו פה? אני צריך לקנות-"

הוא הסתובב לראות למה המשפט נקטע, וראה את הילד עומד משותק, מביט בַמגפיים.

הוא עקב בדריכות אחרי הילד שניגש למגפיים הישנות, "זה הוא.." עלתה מחשבה מהירה במוחו.

"כמה זה עולה?" הילדון ניגש אליו בהתרגשות, מניח את המגפיים על הדלפק "אני רוצה לקנות את המגפיים האלה" אמר וליטף את העור המשופשף.

הוא הביט בילד במבט מהורהר, מנסה להיזכר במה שאמר לו הזקן אי אז כשהביא לו את המגפיים..

"כשיבוא הילד- תן לו את המגפיים האלה, ואל תדרוש ממנו מחיר" הזקן הביט בו במבט חודר

"ואיך אני אדע מיהו הילד המתאים?" הוא שאל מבולבל, מביט בזקן שאחז בידו את זוג המגפיים המרופטות.

"כשהוא יגיע- אתה תדע שזה הוא. אך זכור- את המגפיים האלה אסור להשאיר מחוץ לבית"--

הוא התנער, ראה מולו את הילדון אוחז את המגפיים בתשוקה לא מוסברת.

"המגפיים לא עולות כסף" הוא התחיל לומר, בוחן את המבט המופתע שמולו, "הן עולות תנאי. את המגפיים האלו לא משאירים מחוץ לבית"

"לא משאירים בחוץ???" המבט המופתע הוחלף בהשתאות עמוקה, "מה אכפת לך איפה אני שם את המגפיים שלי?"

"לא בחוץ!" הוא אמר שוב, לא מעז להפר את דרישתו של הזקן "אחרת המגפיים לא שלך".

הילד הביט לרגע במגפיים החומות, ואז הרים את ראשו בהחלטיות "אני מוכן"

"עשינו עסק" הוא הגיש את המגפיים לילד, מלווה אותו בדרכו החוצה.

הוא עקב במבטו אחרי הילד שהחזיק את השקית בזהירות, ואז נפנה לאחוריו, מופתע לראות את הזקן עומד כשפניו מביעות הלם מוחלט.

"מה.. מה זה?" שאל הזקן בתדהמה.

"זה הילד" הוא השיב בפשטות "הוא הגיע לקחת את המגפיים... אפילו הוצאתי ממנו הבטחה לא להשאיר את המגפיים בחוץ!!" הוא הוסיף כשראה את הפרצוף הזועם שמולו.

"אבל למה לו???"

"אתה אמרת, ואני הרגשתי שזה הילד. הרגשתי שזה הוא!!"

"אמרתי שתדע שזה הוא!! אחרי שהוא יגיד לך שהוא הנכד שלי... הבטחתי לו את המגפיים, אחרי שהקודמים נגנבו לו כי הוא השאיר אותם להתייבש בחוץ, מאיפה עכשיו אני אשיג לו מגפיים...."

 

[אוראל סולטן]

4# - אקזוטי.

אולי זה מיץ מבעבע,

אולי ג'ונגל פראי.

להבחין אני לא יודע,

בין יער אקזוטי לראי.

בשתיהם אני מבולגן ומסורבל,

ואם לומר ת'אמת, גם לא מגניב בכלל.

אבל גם אני,

צריך לחפש את הנקודות הטובות שבי.

כן, אני,

הנווד בפומבי.

 

[צביה ר.]

#4 אקזוטי

רציתי לומר שזה ממש יפה,
אבל הרגשתי שזה הרבה יותר.
כמעט אמרתי – מיוחד,
אבל היתה לי תחושה שזה לא לגמרי.
החלטתי לומר – מדהים
אבל זה לא שיקף במדוייק.
נהדר? מהמם? עוצר נשימה?
כל המילים הסתחררו לי בראש במעגל כאוטי,
בסוף אמרתי רק: זה כל כך אקזוטי.

 

[מֶנַחֵם]

#אקזוטי.

אני אוהב לדמיין.

אני אוהב לחשוב איך מילים נוצרו. למה, מי החליט שדווקא 'מצלמה' זו מילה תקנית - ואילו המילה 'מרפטש' גורמת לאלגוריתם לסמן קו אדום מכוער מתחתיו.

נסו, נסו לטעום את המילה 'מצלמה' על לשונכם, שלוש ארבע פעמים. זה יישמע לכם מוזר. מה הקשר 'מצלמה'? מה זו המילה הזו?

בקיצער, אז היום זה אקזוטי.

ואני מדמיין לעצמי עולה חדש מחבר העמים שהולך עם נוות ביתו לקניון בקריית מוצקין. הם חולפים בין קולבי השמלות הססגוניים.

ואז הוא עוצר, ליד שמלה פורחת במיוחד.

הוא שולף אותה, מנער את הקולב - ושואל את אשתו בגאווה:

"נו, אֵיךּ-זֹאתִּי?"

והזבנית שעברה בדיוק ליד, טעמה את המילה החדשה על הלשון - והביאה את 'אקזוטי' להיות חלק מכובד מאתגר נובמבר ספרותי.

 

[לגדול נכון]

אקזוטיקה זו מחלקה בה מתמצאים אנשים מורמים מעם.
באקזוטיקה מחליטים החלטות גורליות
על איכות חייהם של ההמון הנבער,
או על מזג האוויר של מחר.
אם אתה משתייך למעגל האקזוטי,
לעולם לא תאקזט לך באלתור של הרגע האחרון,
אלא הכל יתוכנן בקפידה מראש,
במין אלגנטיות אקזוטית שכזו,
כמו שרק אתה ומעגל המורשים לעסוק באקזוטיקה יודעים.
אין כמו קצת אקזוטיקה בשביל להרגיע את הכעס על חוסר הנימוס של המון העם.
אתה יושב במרפסת אקזוטית עם קשית נעוצה במשקה טרופי סמיך,
מעליך ענני נוצה אקזוטיים, וכולך אומר אקזוטיות אורבנית או כפרית, תלוי במשתמש.
ברגע המושלם הזה, אפשר סופסוף לנוח לצליליה של הממלכה הקסומה שבניתם לכם המעגל המורשה.
אבל אז הזבוב שבכוס נכנס בקשית, הפרפר החום (המעצבן הזה) נוחת לך על החולצה ולא משחרר,
השכן מלמטה מדליק "ועוד יותר טוב" בפול ווליום, ואתה והאקזוטיות שלך הופכים לשלולית של שאריות אקזוטיקה מזוקקת בחמאה חומה, מטוגנת באש הכעס הייחודית של המורשים.
כזו היא האקזוטיקה.
הפכפכה ובוגדנית.
אבל מה?
אקזוטית לחלוטין.

 

[מוז'יניקית]

ברוח הבחירות לארה"ב....

#4 אקזוטי


לא כדאי להיות אקזוטי

זה נשמע קצת אידיוטי

עדיף אם כבר להיות בומבסטי,

אם כי זה לא יהפוך אותך לדיפלומטי

לעולם אל תהיה דמוקרטי

כי אז תישמע לא אמפתי

בקיצור,

תפסיק להיות אנטי

האריס היא סתם עם ראש בעלבעתי

ותקשיב לי, ילד

המצב שם קצת כאוטי

וטראמפ הוא- איך לומר?

קצת

אקזוטי.....

אז תעשה בחירה נכונה

תרתי משמע

תהיה עלה של זית בפי יונה

כדי שלא תרבוץ עליך, לעולם, האשמה

 

[מימיי]

#אקזוטי

מילה חמודה בעלת אופי לועזי
פירוש מפוקפק ולא ממש מדעי
אולי המילה מראה על משהו מוזר
אחד כזה שנראה או מתנהג כמו חייזר
אולי מדובר בכלל על מקום רחוק
כזה שמתחשק להיות בו, כל כך מתוק
אבל יש כאלה שאקזוטי מעלה בהם ריח של ים
ויש את אלה שריח פירות עולה באפם
אבל זה לא משנה בכלל מה הכוונה
העיקר שמשתמשים בה והיא לא בודדה

 

[ללמוד לכתוב]

4# אקזוטי

שיר אקזוטי:

יש לך משקה בטעם לא ברור?
תקרא לו משקה "אקזוטי".

רוצה להרגיש כמו מישהו חשוב שיודע לדבר בשפה גבוהה?
במקום להגיד יפה או מעניין תגיד "אקזוטי".

יש לך צימר עם נוף יפה?
בפרסומת תכתוב צימר "אקזוטי".

גר במושב נידח ולא נוח לך עם זה?
תגיד שאתה גר במקום "אקזוטי".

יצאת לטיול והיה משעמם אבל אתה רוצה להרשים את החבר'ה?
תגיד שזה היה טיול "אקזוטי".

אתה רוצה להשתתף באתגר כתיבה אבל השיר שלך יצא לא משהו?
תכתוב שזה שיר אקזוטי...

 

[חני גרשון]

#4 – אקזוטי

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

"בסדר". אני עונה וחותם את הנאום-בן-עשר-הדקות על הוואי והונלולו. הדבר היחיד שמעניין אותי שם, אם בכלל, זה ה-USS אריזונה. וגם היא לא שווה את הביקור.

עד כמה ששמע, הוקמה שם אנדרטה. אפילו לא אוניית קרב אמיתית. עדיף לטוס לקורפוס כריסטי, שם אפשר לעלות על נושאת המטוסים המפורסמת. ה-USS לקסינגטון.

אח שלי לא מאמין. "איך השתכנעת, אם לא סיפרתי לך על המפלים האדירים ועל הפרחים הנדירים שגדלים שם?"

"אה?" אני מבולבל לרגע. לא הקשבתי לחלק הראשון של המשפט. "לא, לא אמרתי שאני בא. רק אמרתי בסדר". רק פרחים יש לו בראש, לילד. גם אם הוא קטן ממנו בשנתיים וגילו נושק לשבע עשרה, הוא עדיין ילד. ילד מגודל, שכמו ילד אמיתי לא חושב על הרגע הבא.

מה יהיה איתו?

אמא אומרת שיהיה בסדר. ואני תמיד אוצר את לשוני, ובולע את המשפט הציני שעומד על קצהו. 'זה שאמר שיהיה בסדר, לא השאיר תאריך'.

לא תאריך, ולא הוכחות לאופטימיות חסרת הגבולות שלו.

מותש אני נכנס לחדר, סוגר אחרי בשקט את הדלת. למרות שאני רוצה לטרוק אותה. אבל אבא לעולם לא היה טורק את הדלת, ואני ממלא עכשיו את מקומו. כבר שלוש שנים שאני מתאמץ לחבוש את הכובע ולנעול את הנעליים הגדולות ממני בעשר מידות.

בשביל האח היחיד שלי, וויתרתי על הישיבה הגדולה שרציתי. ושהרבה יותר מתאימה לי. העיקר להיות קרוב לבית, שאוכל לשים לב לנתי וללמוד איתו כשרצה. לתת לו תחושה של משפחה. אבל נתי... רק שטויות ממלאות לו את הראש.

אולי אני צריך לפגוש יועצים חינוכיים? ללמוד איך לחנך יתום מאבא בן כמעט שבע עשרה, שאוהב ארצות אקזוטיות יותר מדף בגיטין?



עיניה של אמא שלי נחות עלי ברוך, סוקרות את שלל הדפים והפתקים הפזורים סביב ראשי על השולחן. קוראות בזריזות את תוכנן.

"אלי, הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות", היא מבלי משים מצטטת אותי. "תניח לאח שלך, מתוק. הוא בסדר. אבל אתה לא בסדר. תדאג לעצמך, אליהו". קמטי דאגה חורצים את מצחה של אמא שלי. "אתה בסך הכל בן תשע עשרה, לא אבא למתבגר".

אני נד בכבדות, מרגיש פתאום כמה האבן שיושבת על ליבי כבדה.

זה נורמלי להרגיש זקן בגיל תשע עשרה?

אמא נאנחה. "ועוד משהו, בכור שלי. אני רוצה שתתקשר לדוד אברהם, ותגיד לו שאתה רוצה לעבור לישיבה ההיא, מה שמה? שזאבי שלו הלך אליה. הוא יעזור לך".

להתרחק מהבית? מנתי?

כנראה זה מה שאמא רוצה. שיַרפה.

"בסדר", אני עונה בלב כבד. מצוות כיבוד הורים. וחוץ מזה, הוא ממש רוצה ללכת לישיבה של זאבי. היא מתאימה בהרבה לרמה שלו.

אמא טפחה על גבי, והניחה פחית ששלפה מחור עלום על ידי.

אני מתרומם, משהו במחווה הקטנה והנוגעת ללב הזאת מקלה עלי.

מיץ בטעם אקזוטי.



[אקזוטי=שייך לארץ זרה ורחוקה, בעיקר לא מערבית]

 

[אלישבע קיי]

היא-לא-אוהבת-את -סעודה-שלישית-בשבתות-בהן-היא-מתארחת-אצל-חמותה.
חצי שעה לפני הסעודה היא מרגישה את המחנק בקנה שלה.
עשרים דקות לפני היא בולעת רוק ומרגישה אותו צורב במורד הוושט.
רבע שעה לפני היא מפתחת בחילה קלה שמחמירה בהדרגה.
דווקא חמותה מבשלת טוב. ממש, אפילו.
אבל בסעודה שלישית---
בסעודה שלישית היא מפתחת את האימה הזו: חרדת הסלט.
בכל סעודה חמותה אוספת את מיטב שאריות הסלטים, ולקראת סעודה שלישית היא מגישה אותם מעורבות יחד בקערית קריסטלית עמוקה.
"סלט אקזוטי" היא משווקת את מרכולתה ומניחה שלוש כפות גדושות בצלחת של כלתה.
שלוש-כפות-גדושות.
בסלט אקזוטי.

 

[צביה ר.]

#5 משקפת.

"מה הבעיה?" הוא אמר כשחסרתי אונים מול עגיל הזהב הזוהר, הזעיר, שהחליט לעבור דירה לעת זקנה וצנח מעדנות הישר מתנוך אוזני אל בין זרועותיו השעירות והמחבקות של השטיח.
"מה הבעיה? אני מיד מביא את המשקופיפית שלי..." זה הכינוי שהוא בחר למשקפת המשוכללת שקיבל מסבתא כאות הוקרה על שבא לעולם לפני 7 שנים תמימות.

למה משקופיפית? אה, זה פשוט – כי היא תינוקת ממש חדשה דנדשה, וזה לא מתאים לתת לתינוקת תינוקית שכזו שם זקן וכבד כמו משקפת.

וכבר משקופיפית מעורסלת היטב בין ידיו החסונות, ונצמדת לים התכול השוצף בעיניו. לא עוברות 30 שניות תמימות ואל תוך עור התוף שלי נורית בצליפה ישירה וכואבת צרחה נרגשת: "מצאתי!"
כשקיבלתי את שמיעתי בחזרה, התפניתי לקבל מידיו בתודה את העגיל הסורר.

למחרת צללו אוזניי שוב, והפעם כשחיפשנו אחר המפתח הירוק שנעלם.

לאחר הפעם השלישית בה קיבלתי את שמיעתי האבודה במתנה מחודשת לאחר יריית "מצאתי" עוצמתית במיוחד – חייגו אצבעותי כמו מעצמן לסבתא המסורה וביקשו במטותא בפעם הבאה כשתרצה להוקיר את בואו לעולם, תעשה עימדי חסד ותקנה מתנה שתשמור על עור התוף שלי בדיוק כפי שברא אותו אדון כל הנשמות...

ליומולדת 8 היא קנתה זכוכית מגדלת - - -

(הוא קרא לה "זכוכיתוש" אם הסתקרנתם, ורסיסיה המגדילים טמונים זה מכבר עמוק עמוק בקרקעית פח האשפה השכונתי- יהא זכרה דרוך . לעור התוף שלי שלום, תודה ששאלתם).

 

[לגדול נכון]

הם רואים הכל,
היטב.
כמו איזה חיידק מתרוצץ לו במוחי,
מין יצר שטות שכזה.
לסגור את החלון הזה שבי,
לשבור את המגדילה,
להפסיק לייצר את המחזה.
הכל עובר דרכי.
אויבים, נוף ומידע.
מי הוא שמחזיק אותי,
ולא חושב עלי, הילדה.
זו שמשקפת לו את המציאות,
מגדילה את מה שצריך,
שמאפסת בשעות הגאות,
ובשפל מגישה ניחום פריך
(עוגיות שוקוצ'יפס שאמא אוהבת)
אני, זו שמתווכת,
כמו משקפת,
עולם של צבעים וריחות.
לאבא, אמא,
הם נושמים אותי פנימה,
ורואים דרכי אור של שמחות.
אני,
כמו משקפת,
מקלפת את כל השכבות,
אני,
נעלמת,
כשרוצים את האור לכבות.
רק דרכי הם רואים,
לא אותי.
אבל אלו החיים,
יקירתי.
כמו משקפת.

 

[מוריופ]

#5 משקפת

-"כן, כך. תביט. מה אתה רואה?"
-"מה זה?!?"
-"מה זה מה? הירגע. אתה לא נראה טוב. נסה לנשום."
-"הההא... הההא..."
-"עכשיו יותר טוב. מה קרה?"
-"האאא... שיקרת לי! זה בכלל לא מה שהבטחת! קח את המשקפת, צפה בעצמך."
-"... מה... זה?..."
-"בדיוק! הבטחת לי חלקת יופי נעימה. אבל, בעיניך ראית! האנשים האצילים עליהם סיפרת - הולכים עם זנבות, העצים שהפרחת באוזניי - עקומים, הבתים שתיארת כנישאים ומעוצבים - מטים ליפול ומלאי פגמים."
-"... אני..."
-"הלזאת חלקת עדן ייקרא?"
-"..."
-"השתתקת."
-"אני... הא? הבט לידיי. המשקפת!"
-"מה בעניינה? הא??? מי עיקם את העדשה כך והעז לקרוא לזה 'משקפת'?... זאת בעיה. אין לך כלי צפיה אחר?"
-"... מצטער. יש לי רק עיניים."
-"חה-חה... יש גם לי עיניים... טצק, טצק, זה רחוק מדי בשביל הראיה שלי. מה זה? למה המבט הזה? מה אתה זומם עבור הרגליים שלי?"
-"הממ... אני לא זומם. רק חושב. אתה בכושר, כן?"
- - -
-"ההאא! האא... כל המאמץ- הזה - רק בשביל לראות?"
-"האאא... עצור - רגע. ננוח... לפני שנמשיך. יכולנו להישאר ולעמוד שם. היינו רואים רק מה שעינינו משיגות, או ממשיכים להשקיף דרך העדשה המעוותת."
-"חה-חה, הבנתי אותך. יכולנו, כן. אבל אנחנו בחרנו להתאמץ, ולעשות את כל הדרך כדי לראות באמת."

 

[חני גרשון]

#5 – משקפת

אוף!

רב החובל נוטל את המשקפת בידו, ומגרד בעורפו...

ממש לא. ממש ממש לא. איפה מחק? עוד פעם יוסי השתמש בו כדי לצלוף בעוברים ושבים?

טוב, נתחיל מהתחלה. והפעם, לפחות אנסה לא להאשים את הגיבורים במה שאני עצמי עושה .

רב החובל נוטל את המשקפת בידו, ובוחן אותה כאילו הייתה אוצר יקר.

מלודרמטי. וחוץ מזה, אמורה להיות לו משקפת טובה. אם על פי התסריט הוא באמת רב חובל וותיק כל כך.

אז ממה הוא מתלהב?

ואיך ההצגה האמורה-להיות-פשוטה הזאת מצליחה לסחוט כל כך הרבה אנחות?

פְיוווווווווווו.

אולי נוותר על המשקפת? נכון, היא מגניבה. עתיקה, עושה רושם מעולה. אבל יש עוד דברים בעולם...

אולי...

אה!

רב החובל מעלעל במפות בכובד ראש, נ.ב. – לשנות אחר כך בכל מקום שמופיע בו 'משקפת', ובוחן אותן כאילו קיבל אוצר יקר. "יש על מה לדבר". [הוא לא מתרכך יותר מידי!]

אבל איך הקהל יבין שמדובר במפות יקרות ערך? אם הוא יכריז בקול גדול שאלו מפות... זה יהיה חסר אותנטיות.

אוף אוף אוף אוף!

אז מה עוד יכול להלהיב רב חובל, עד שיסכים להבריח את המשפחה מתוניס? בקצב הזה, כל האספסוף באמת יתפוס אותם ויקרע אותם לגזרים.

מצפן – קטן מידי. שעון זהב – גם קטן וגם קיטשי. דאבל ביט. אולי את הכיסא המתנדנד של סבתא גאולה? זה בוודאי הרעיון הטוב ביותר שהצעתי עד עכשיו!

אולי כן נחזור למשקפת. גדולה, מרשימה, עתיקה למראה, ומשלימה את דמותו של רב החובל ומשפחת הזגגים.

ובכלל, אפשר לחשוב שזאת משקפת מיוחדת. יקרה יותר. אנא עארף מאיפה הגיעה אל המשפחה הענייה. לא שואלים שאלות על סיפורים, אמרה הגננת חדווה.

רב החובל וואי, מה כתוב כאן מתחת לקשקושים? נוטל את המשקפת בידו ובוחן אותה כאילו היא אוצר יקר. "מאיפה הגיע לידכם המשקפת המפורסמת של יוסף פלאג'י?" [התפעלות, ופחד.]

הופס, לא תכננתי את ההמשך הזה. אבל נשמע מעניין.

אולי בכל זאת להצגה הזאת יש סיכוי.



נ.ב. צריך להסביר לפני כן שרבי יוסף פלאג'י הוא שודד ים מטעם הסולטן.

 

[מֶנַחֵם]

כולם קטנים ממך.

העולם מעוות.

איך אפשר לראות משהו טוב ביצורים הקטנים והעלובים האלה?

אה, זה פשוט.

תסובב את המשקפת, היא בכיוון הלא נכון.

 

[מימיי]

#משקפת

הליכה מהירה בסמטה, כניסה לרחוב צדדי, עוד חמש דקות של ריצה קלה והוא מגיע ליעד.
ריבוע חשוך וזנוח נגלה לפניו, מקום ללא מצלמות אבטחה, ללא אפשרות תצפות.
האדם שמתקדם לכיוונו לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, מסיכה על פניו, ורק עיניו הירוקות מבצבצות מחוריה וננעצות בעיניים הממושקפות שמולו.
אחרי הנהון קצר, הפגישה מתחילה.
הם מסכמים בניהם על דברים שהשתיקה יפה להם, מחליפים מזוודה באלגנטיות, ומסתלקים מהמקום כל אחד בתורו.
אחרי שבדק שלבוש השחורים כבר לא באזור, הוא נכנס למשאית החונה מספר רחובות משם.
בתוכה ממתינים לו מספר אנשים עם קרחות וחיוך מרוח.
על דפנות המשאית מתנגן בלופ סרטון הפגישה שלו ממבט ראייתו, המשקפיים שהרכיב הסריטו הכל בצורה מושלמת, כמעט מציאותית.
את המשקפת המשוכללת שלו הוא מניח על השולחן יוצא.
וכעת הוא מתהלך ברחוב, כאילו היה איש רגיל

 

[Sara led]

#משקפת

הצעדים של זלמן כבדים בשעה שעולה את המדרגות.
אחת. אחת.
העליה עד קומה חמש מעניקה זמן רב למחשבות.
חוסר הרוגע של גולדי מאז נכנסה הכלה החדשה לבית לא מפסיק להטריד אותו.
"ואם היא קלאפטע? איך נדע שטוב למאיר?"
לזלמן נמאס כבר מהדו שיח הזה שלא מוביל לשום מקום, היום בתפילה הוא הקדיש נתח נכבד לתפילה על שלווה.
"גולדי??" סובב את המפתח פעמיים, מפזם שלום מחוייך. והגברת לא באופק.
סיבוב שלם בבית ללא תוצאות מוביל אותו למרפסת שירות.
בפנים מרוכזות וחיוך רחב רכונה השוויגער מאחורי מתקן הכביסה, לעיניה משקפת מקצועית.
בארוחת הבוקר, שעות לאחר מכן, שיתפה אותו בתוצאות.
"ברוך השם, נראה מעולה!"

 

[ימים טובים יבואו]

#משקפת

זה נראה רע
זה נראה גוש שחור
זה מרגיש נורא
ואני לא מוצאת אור

תחפשי ת'משקפת
תשני את המבט
תוסיפי זווית
ומה כאן נבט?

עיר מיוחדת,
נדירה ביופיה
ושכינה מרקדת
משקפת קסומה.

 

[הלוחשת לתווים]

#משקפת.

אוקיי, עכשיו זה הזמן.
עוצמת עיניים.
לוקחת נשימה.
ונשימה יותר עמוקה.
ונשימה יותר עמוקה...
נשיפה...
פותחת עיניים, מסתכלת על המשקפת.
מלטפת שכבת אבק בלתי נראית.
אם לא עכשיו, אין מתי...
מקרבת את המשקפת לעיניים.
לא רואה כלום.
אה, צריך לפתוח את העיניים בשביל לראות.
הגיוני..
פותחת עיניים בזהירות.
ממצמצת.
ורוד. ירוק. כחול.
קצת מטושטש.
מורידה את המשקפת.
מסתכלת לאופק.
שחור...
מחזירה את המשקפת.
ורוד, ירוק, כחול.
מזיזה את המשקפת שמאלה.
שחור.
מחזירה לאמצע.
ורוד. ירוק. כחול.
כבר לא מטושטש.
עכשיו זה מסנוור.
אני נשאבת פנימה.
מסתכלת.
הצבעים רכים. מתפזרים. נמסים.
הכל מתבהר.
ורוד. ירוק. כחול.
עמוק יותר. רחוק יותר.
הדופק שלי נרגע.
השקט עוטף אותי.
רק אני. והמשקפת.
רואה עולם שמחכה לי.
שדה רחב. פרחים. שמים פתוחים.
אני ממשיכה להסתכל.
בפעם הראשונה, אני לא מחפשת כלום.
אני פשוט רואה.

 

[פירי]

5. משקפת


לצפות במשקפת, זה לעמוד במקום אחד ולהביט אל מרחוק. תזוזה קטנה, אפילו רק רעידה לא רצונית של הידיים והגעת למקום אחר בכלל.
ואלה שבמקום האחר, לא יודעים שאתה צופה עליהם. לא יכולים לראות אותך.
לצפות במשקפת, זה להיות תקוע במקום. לראות, רק לראות בלי אפשרות לעשות משהו.
וגם לא לדעת מה קורה כאן לידך, קרוב.

לצפות במשקפת, כדאי – כשמסתובבים לאחור לעצירה קטנה. לבדוק מאיפה הגענו, את כל הדרך שעברנו.
לצבור כח. ואפשר גם קדימה, להרגיש את היעד לרגע כאילו הוא קרוב, להבעיר שוב את להבת התשוקה לגעת בה, ואז לטמון את המשקפת בתיק, ולהתקדם כל עוד הלהבה בוערת.