אתגר נובמבר ספרותי #3 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[שירת הכוכבים]

#14- ארגז

קרני השמש חדרו דרך החלון.
אור בהיר של בוקר גרם לכולנו להקיץ, לשפשף עיניים ולקום בעצלתיים מן המיטות.
"אין לי כוח" התלונן אלכס, וירד ממיטתו יחף.
נטלתי את ידיי ושטפתי את פניי במים. "בוקר טוב".
יוזף החל להתארגן ויצא מן החדר. איגור כבר יצא עוד לפני שהתעוררתי, כנראה.
"נו, אתה מתארגן? הולכים לבית הספר ממש תכף" יוזף חזר לחדר מאורגן, הביט ברגליי היחפות.
הנהנתי בראשי. "כן, נכון".
הוא נעץ בי מבט תוהה.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. שפכתי את המים בכיור, והתחלתי להתארגן באיטיות גמורה.
כשסיימתי להתלבש היו כולם אחרי ארוחת בוקר קצרה, ואני נאלצתי לכרסם עוגייה בזריזות ולצאת.
"קח עוד עוגייה ותאכל בדרך" יעץ לי סטפן כשכמעט ויצאנו.
נענעתי בראשי לשלילה, "לא, אני לא יכול".
"עשית את זה שלשום" הזכיר לי יוזף בפליאה.
המהמתי משהו לא ברור בתקווה שיעזבו אותי.
הם עזבו.
שלשלום סייעתי ליוזף להתארגן, כי הוא היה עדיין איטי מאוד. אכלתי עוד עוגייה בדרך.
אבל היום אני לא יכול לצאת עם עוגייה החוצה.
בדרך הלכנו מהר יחסית, אלכס וסטפן עשו תחרות ריצה. סטפן ניצח.
נשרכתי קצת, יוזף זירז אותי.
בכיתה התיישבנו במקומות, אלכס נעץ מבט קצר ועורג בילדים המשחקים, ואחר השיב את מבט אלינו. דיברנו בשקט. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. קצת.
"מה קורה איתך היום, יורי?" פנה אליי יוזף ישירות בסוף הלימודים.
שתקתי.
ידעתי מה קורה איתי.
בחזור נתן לי יוזף לשרך רגליים. הלכנו ביחד, אחרונים, כשהאחרים כבר נבלעו בין הבתים.
יוזף החליט שסתם אין לי חשק, לא תיקנתי אותו.
כשהגעתי לכפר, אולי אפילו עוד ברכבת- סגרתי הכל בתוך ארגז. את כל החיים הישנים. הארגז לא היה אטום לגמרי, יכולתי להציץ פנימה ולהוציא מידי פעם דברים.
אבל הוא היה סגור, הארגז. וכשהרגשתי שקשה לי- יכולתי לזרוק אותו הצידה ולשכוח מהכל.
הלילה ההוא עם סטפן ואלכס, לפני כמה ימים, סדק לי את הארגז.
ליל האתמול, כשהסתרתי מיוזף את האמת- סדק אותי עוד הרבה יותר.
היום בבוקר- נשבר לי הארגז.

 

[נתנאל היוצר]

#15 - מרופט
מִי יִקַּח אֶת הַצִּיּוּר הַזֶּה
הוּא יָשָׁן
לֹא שָׁוֶה כְּלוּם
מְרֻפָּט

מִי יִקְנֶה אֶת הַתַּכְשִׁיט הַזֶּה
הוּא עַתִּיק
בְּלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל חַדְשָׁנוּת מוֹדֶרְנִית
מְרֻפָּט

מִי יְשַׁלֵּם עַל הַסִּדּוּר הַזֶּה
הוּא נוֹשָׁן
אוֹתִיּוֹת שְׁבוּרוֹת בְּלִי נִקּוּד
מְרֻפָּט

מִי יַסְבִּיר לְךָ יְדִידִי
דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרֻפָּט
יְשֻׁולַּם לְפִי קַרַאׇט!

 

[דודה]

#15 - מרופט

לְעִתִּים,
נַעַל מְרֻפֶּטֶת
אֵינָהּ סִימָן
לְדַלּוּת.
הִיא אוֹת כָּבוֹד
לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
שֶׁצָּלַחְתָּ,
וְלֹא בְּקַלּוּת.

 

[שירת הכוכבים]

#14- מרופט

מזג האוויר היה נעים.
השמש עמדה בקצה הרקיע, סנוורה קצת.
עמדתי עם המזוודה ביד.
"עכשיו התיק הזה" האמא הייתה לחוצה, הכניסה לעגלה תיק נוסף. "איגור, אתה אחראי עליו. סטפן, אתה שומר על פטר. בלי שטויות! אלכס!".
הסתכלתי על אלכס, שבחן את גלגלי העגלה מדי מקרוב.
תפסתי לו בשרוול, משכתי אותו משם. הוא ציית לי במפתיע, אולי חש באווירה המתוחה.
"תזדרזו" האבא תפס בתיק נוסף, הכניס פנימה. פטר כבר ישב בפנים, והיה נראה שהוא נהנה מההמולה.
"עכשיו הילדים" העגלון, בעל שפם עבה ומבט מפחיד, נעץ בנו מבט.
האבא תפס באלכס והושיב אותו בפנים. אחר כך סייע ליוזף.
סטפן ואיגור עלו בכוחות עצמם.
האבא הכניס שני תרמילים, טיפס בעצמו. האמא עלתה גם.
"הילדון המרופט שלכם שכח לעלות" הודיע העגלון.
עיניו של האבא נעו, נתקלו בי. "יורי, אתה צריך עזרה או שאתה עולה לבד?" שאל בהפתעה.
שתקתי. נתתי ליוזף את המזוודה וטיפסתי.
את יוזף הוא לא שאל אם הוא צריך עזרה, הוא פשוט עזר לו. אבל אולי בגלל שהוא עדיין קצת חלש. אולי הוא חשב שאני כן הייתי יכול לבד. באמת יכולתי.
יוזף עזר לי להתיישב. העגלון הצליף בסוסים.
יוזף הסתכל עליי. "אתה לא מרופט" הוא לחש, "טומס סתם עצבני תמיד, וחושב שכולנו עניים ומסכנים. אל תתייחס אליו".
לא הגבתי, רק סידרתי את הרגליים בין החבילות. השביל היה מוכר לי מההגעה לכפר, ולא ידעתי אם ניסע לרכבת. לא ידעתי דבר על הדרך. אבא אמר לי שבאיזשהו שלב ניסע, אבל לא אמר מתי ולאן, וכמה זמן זה ייקח.
הגענו לתחנת הרכבת.
האבא והאמא פרקו את החבילות, הם היו לחוצים.
איגור הלך עם סטפן ופטר אל התחנה, יחד עם חבילות. יוזף גם לקח חבילה והתחלנו ללכת.
"יורי, קח בבקשה חבילה נוספת!" קראה האמא בכעס, "לדעתך אנחנו אמורים לסחוב את כל זה?".
'כל זה' היה כמות של חבילות, קטנות וגדולות. המזוודה שלי כבר הייתה לי ביד, אבל לקחתי עוד אחת והלכתי עם יוזף.
הרגשתי עלוב, ומרופט.

 

[דודה]

#16 - לפשל

לְהַנִּיחַ בַּצַּד
שְׁלֵמוּת,
לְהָבִיא תַּחְתֶּיהָ
תְּמִימוּת.
לָדַעַת לִטְעוֹת,
לְהִכָּשֵׁל,
לְהַסְכִּים לִפֹּל,
'לְפַשֵּׁל',
לְהִתְחַשֵּׁל.

 

[נתנאל היוצר]

#16 - לפשל


הַפַשְׁלָה הַזֹּאת הִיא שֶׁלְּךָ
זֶה לא הַסִּפּוּר שֶׁל אָבִיךְ
אֵין לָזֶה שׁוּם קֶשֶׁר לְאִמְּךָ
אֵין בָּזֶה מַשֶּׁהוּ גֵּנֵטִי
זֶה שֶׁלְּךָ

קַח אֶת מָה שֶׁשֶּׁלְּךָ
תִּתְהַדֵּר בּוֹ
תִּתְכַּסֶּה בּוֹ
הַפַשְׁלָה הַזֹּאת הִיא שֶׁלְּךָ


עַכְשָׁו הִתְמוֹדֵד

 

[לרקוד על הירח]

#לפשל

"ב---נות!" לאה קראה לכולן, זיק של סוף יום בעיניה.
"כולן נעמדות בשורה גדולה, עם המעיל ביד!" עשרים ילדות נעמדות בזריזות, תולות בה עיניים גדולות.
רק שירי עוד בשולחן, חייבת לסיים את היצירה.
"שירי," לאה כבר מכירה את הילדונת, "תסיימי ותצטרפי אלינו"
"ועכשיו, כולן שמות את המעיל על הרצפה, אבל הפוך."
לאה מסמנת לשרית, ויחד הן עוברות בין הילדות, ומוודאות שכולן הבינו את ההוראה.
"ו---כולן מפשילות שרוולים למטה, ומחזיקות אותם חזק חזק! ו--- מכניסות את הידיים לחורים של המעיל, ו--הופ! הופכות!
הבנו?..." ושוב, סבב תיקונים, וכולן לבושות היטב.
חוץ משירי, כמובן.
"ס'ירי, בואי, אני יראה לך." כוכי נחלצת לעזרה.
"רואה? ככה- את הופכת את המעיל, על הרצפה, ואז צריך לפס'ל ס'רוולים למטה, ו---הופ! להפוך!"
שירי מהנהנת.
לומדת להפוך מעיל, לפשל שרוולים, והופ, להפוך.

 

[לבי]

בס'ד
#16
לפשל

יש לי זיכרון פנומנאלי
לרגעי קסם מיוחד
שלעולם- אבל לעולם
לא אשכח

איך נדחפתי לסוף התור
ונשארתי בחוץ מאחור

איך התחלתי בקול חגיגי
להקריא בלדה
על במה
שנסתימה בקול דממה דקה
בשיעול מבחיל
מבהיל בושה

איך ניסיתי
בק'ן תרוצי שכנוע
להסביר למורתי הכבודה
והיא אפילו לא הקשיבה
היתה עסוקה

איך שקרתי במצח נחושה
ששורף לי בנשמה
וכולם האמינו
נבהלו נורא

תגידו
יתכן ובמוחי אין כלל זיכרונות
חוץ
מפשלות
נפלאות
קסומות?

 

[שירת הכוכבים]

#16 לפשל
הנוף בחלון נעצר.
שמי תכלת נפרשו מעל אדמה מעט טרשית.
הסטתי את מבטי אל פנים הקרון. אלכס התעסק עם אחת החבילות בחוסר מעש. פטר ניסה לחטוף לו את החבילה.
"חבר'ה, להתנהג יפה בבקשה" קרא האבא ממקומו בקצה הקרון. מצמצתי. עדיין הרגשתי מושפל.
אל הקרון נכנס אדם חמור סבר, בעל מדים מגוהצים ושפם ענק. "כרטיסים בבקשה!" הוא הודיע בקול רם.
לא נבהלתי. גם פעם קודמת הגיע מישהו שביקש כרטיס ונתתי לו. הסתכלתי על האבא, כי הכרטיסים היו אצלו. הוא הוציא כמה כרטיסים מכיס המעיל שלו.
האיש במדים ספר את הכרטיסים, העיף מבט סביב. "מי הילדים?".
האבא הצביע עלינו.
האיש הסתכל עליי. דווקא עליי!
"איך קוראים לך?".
"אה- אה- יורי" מיהרתי לומר.
"אתה הבן שלהם?".
"לא- כן- כלומר-" עיניו החודרות של האיש הלחיצו אותי. הוא יוריד אותי מהרכבת?
"כן או לא?" קולו היה קר.
האבא קם ממקומו וניגש אליי, הניח יד מרגיעה על כתפי. "הילד נלחץ מעט, אדוני הפקח" הוא אמר בקול שקט. "יורי, אתה יכול פשוט לענות לו". עיניו ננעצו באלו שלי, מזהירות.
"כן, אני הבן שלהם" אמרתי בקול, קצת רועד אבל לא נורא. הפקח המשיך הלאה, אבל אני הייתי מודאג.
שוב פישלתי.

 

[דודה]

#17 - מקושט

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, כְּתִיב: נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קשֶׁט סֶלָּה (תְּהִלִּים ס ו), נִסָּיוֹן אַחַר נִסָּיוֹן... וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי קשֶׁט, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְקַשֵּׁט מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם (בְּרֵאשִׁית רַבָּה כ"ב א).

צִוִּיתָ 'לֵךְ'
וְהָלַךְ,
הוֹרֵיתָ 'קַח'
וְלָקַח,
עֲשֶׂרֶת דְּבָרִים
וְצָלַח,
וּבְכָל-זֹאת שִׁמְךָ
לֹא שָׁכַח.
גְּבוּרָה לְדוֹרוֹת
מִתְפַּשֶּׁטֶת,
וּמִדַּת הַדִּין
מִתְקַשֶּׁטֶת,

 

[צביה ר.]

#17 מקושט

פַּרְוָה כְּתַמְתַּמָּה,
קַשְׁתִּיּוֹת יְרֻקּוֹת,
גַּב מְקֻשָּׁת-
אֶצְלִי עַל הַשְּׁטִיחוֹן
לְיַד הַדֶּלֶת.
רֶגַע שֶׁל אֵימָה,
צְעָקָה מְבֹהֶלֶת,
וְאַמִּיץ קָטָן
עִם מַחְבֵּט מְרֻשָּׁת
מְצַיֵּץ 'קִישְׁטָה'
חָזָק מוּל חֻלְשַׁת.
אִמָּא, זֶהוּ,
אַל תְּפַחֲדִי.
הוּא כְּבָר מְקֻשָּׁט.

 

[שירת הכוכבים]

#17 מקושט
קול השקשוק התמידי היה מחליא.
האוויר בקרון היה חנוק, מאובק מעט.
השתעלתי. יוזף הפנה אליי מבט, "אתה בסדר?".
הנהנתי. יוזף השעין את ראשו על דופן הקרון, נאנח ועצם את עיניו.
השעמום אכל אותנו כמעט כמו הצפיפות והמחנק. לא היה לנו מה לעשות, וכך גם לשאר הילדים בקרון.
האבק מילא את כל הקרון כולו, וכמוהו גם לכלוך שהעדפתי לא לשער מה מקורו.
פטר התלונן על כך במשך כמה ימים, אבל כבר הפסיק.
כשהייתי בן שש, חזר פעם אבא עם כתמים לבנים על חולצתו.לא ראיתי את הכתמים בהתחלה, הם היו מוסתרים מתחת למעיל. כשהבחנתי בהם הופתעתי מאוד, אבא מלוכלך?! וזה לא אכפת לו? 'אבא, אתה מלוכלך מאבק' אמרתי לו, חשבתי אולי לא שם לב.
'זה לא אבק, בן, זהו קמח' הוא אמר, הישיר אליי מבט. 'ואני לא מלוכלך, אלא מקושט'.
השפלתי את עיניי ללכלוך שעל בגדיי. גם הוא עבור מטרה טובה, כמעט כמו מטרת הקמח של אבא.
"אני לא מלוכלך", מלמלתי לעצמי בלי קול, "אני מקושט".

 

[לרקוד על הירח]

#מקושט

החצר התמלאה לה באורות צבעוניים, דגלים מרשרשים והמיית אנשים.
כול התרגשו.
סוף סוף, זה קורה.
הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת הרב.
"איזו השגחה פרטית! שבדיוק הספר היה מוכן לשנה, איזה מרגש!"
הרבנית מספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע, והתהלוכה מתחילה.
---
"את ס'ומעת? זה דגל ס'אני קיס'טתי- קחי. זה לכבוד התורה!"
היא תוקעת את הדגל בידי הפעוטה,
עיניה כוכבים.

 

[דודה]

#18 - עסקה

העסקה ביניהם מעולם לא נכתבה, אך תקתקה כמו בנק שוויצרי.
היא מבקשת, הוא נותן. היא מושיטה יד, הוא ממלא אותה.
לא תמיד טרחה להביט בעיניו כשעשה זאת, לעיתים הסתפקה בראיית היד הממלאת את ידה בשפע.
זה היה לה נוח. קיבלה כל מה שרצתה, מעולם לא ידעה מחסור. ולו? לא הוגיעה את מוחה בכך. ביקשה, קיבלה והמשיכה.
יום אחד, השתבש הכול.
היא ביקשה כהרגלה, ולא קיבלה. הושיטה יד, היא נותרה ריקה.
הרימה מבט מבוהל, הוא לא היה שם.
"אבא?!" שאלה-צעקה. דממה.
החלה להתרוצץ בהיסטריה סביב, מחפשת.
אחרי שניות בודדות מצאה אותו, חיוך עמוק בעיניו. "רק רציתי שתחפשי אותי קצת", אמר והוסיף לחייך, "עכשיו אתן לך כל מה שתבקשי".​

 

[צביה ר.]

#18 עסקה

עָשִׂיתִי עִם עַצְמִי
עִסְקָה.
כְּשֶׁאֲנִי
מְכַבָּה אוֹתִי,
עַצְמִי
מַדְלִיקָה.
כְּשֶׁהִיא
נִסְדֶּקֶת,
אֲנִי
מַדְבִּיקָה.

 

[שירת הכוכבים]

#18- עסקה

רוח נשבה בחוץ, קרה.
שמש בהירה וחורפית עמדה אי שם ברום השמיים.
עמדתי בסמוך לחבילות, בהיתי באנשים. יוזף עמד לידי.
איגור הלך עם האמא להשיג לחם, פטר ילל ונצמד לסטפן, אלכס ישב על הרציף ונעץ מבטים בלבושי מדים.
"איפה אבא?" שאל יוזף פתאום.
סטפן הניד בראשו, "לא יודע. הוא הלך מקודם".
הסתכלתי בכיוון אליו האבא הלך. הוא היה שם, התקרב לאט. "הנה".
יוזף הסתכל לכיוון, "אה".
אחרי הנסיעה היינו מותשים, ולא הייתה בנו טיפת כוח לשוחח או לעשות כל דבר שהוא.
האבא הגיע. "קדימה, ילדים, צריכים להתקדם. יש מקום שאולי נוכל להיות בו. קחו את החבילות ובואו אחריי, תשאירו כמה חבילות עם סטפן. הוא יחכה לאמא ואיגור".
הנהנו. פטר המשיך ליילל, עבר להיצמד לאבא. זה ניער את כתפו בעדינות, "תירגע, פטר".
פטר השתתק אך נותר צמוד אליו.
יוזף ואני התחלנו להרים חבילות, נראה היה שאלכס מתקשה לקבל את העובדה שעליו לקום.
"יאנק?" גבר בוש מדים ניגש אלינו, "יאנק, זה אתה?".
תווי פניו של האבא התקשחו. "מה שלומך, פאבל?".
"זה אכן אתה" פאבל הבזיק אלינו חיוך מוזר, קצת מפחיד. "ואלו הילדים שלך? אני זוכר אותם".
האבא הנהן. "גדלו קצת".
פאבל צחק. "קצת הרבה".
האבא לא צחק.
פאבל נעץ בי מבט ארוך. "לא הספיקו לכם השישה, שאימצתם ילד??".
"על מה אתה מדבר?" קולו של האבא היה יציב, "איזה ילד?".
"הילד הזה" הוא הצביע עליי, "אני לא זוכר אותו. הנה יוזף, דומה לכם. אבל הוא? לא זוכר אותו".
הסמקתי.
האבא תפס בזרועו של פאבל, משך אותו הצידה. "עדיף שתשתוק, פאבל".
"אהה, אז אתה מבריח גבולות" פאבל חייך את חיוכו המפחיד, "יהיו הרבה שזה יעניין אותם...".
יוזף תפס בחוזקה בזרועי, ניסה לעודד.
האבא הביט לצדדים, והכניס את ידו לכיס. הוא שלף משם שקיק. "קח ושתוק".
פאבל פתח את הקשרים, הסתכל פנימה. "עשינו עסק. אבל זו פעם אחרונה, יאנק".
האבא הנהן. "אחרונה".
השפלתי את עיניי לקרקע. טעמה של העסקה היה מר בפי. רציתי את אבא.

 

[לרקוד על הירח]

#עסקה

"שאא-לום בית."
אמא פותחת את הדלת, עייפה.
ערב עמוס היה לה עם כל החבריה.
מריצה מקלחות, הלבשות, ארגונים למחר,
ובין לבין מזמזמת- "זה העסק שלנו... לעסוק בדברי תורה..."
ובלילה, מאוחר, אחרי שהיא חושבת שכולם כבר נרדמו,
היא עוברת ליד החדר של ילדת -כוכב שלה,
ושומעת- "זה העסק ס'לנו... לעסוק בדברי תורה..."

ואולי, גם עוצמת עיניים ולוחשת בלב-
"אם זה נכלל בעסקה, היה שווה..."

 

[דודה]

#19 - קפוא

הבית של סבתא.
כמו קפא הזמן מאז ילדותי.
השעוונית הפרחונית. ווילון הטול הלבן. קופסת הפח של העוגיות. העוגיות. מפזר החום העתיק. הרקמה שהכינה אימא כשהייתה ילדה. המפה שארגה סבתא כשהייתה צעירה. הכיסאות. הזווית שהם מונחים. השולחן. ערמת הכוסות במרכזו. התמונה של סבא.
וסבתא, עם חיוך שלא קופא לעולם.​

 

[שירת הכוכבים]

#19- קפוא

השמיים היו בהירים, לבנים.
כמה קרני שמש סדקו את מעטה העננים, האירו את הארץ קלושות.
היה קר.
הכפור חדר את השכבות בהן התעטפנו, גרם לנו להתכרבל בהן ולנסות להניע את עצמנו.
עמדתי בסמוך לחלון והנעתי את אצבעותיי בתוך כיסי המעיל.
יוזף עמד לידי, והתנועע במקומו. "עוד... חצי שעה".
הנהנתי. "ואז?".
"נעשה סיבוב בחוץ. אולי אבא יחזור".
הנהנתי שוב.
הדקות חלפו, אלכס הצטרף לעמידה בסמוך לחלון.
בחוץ השלג עטף את הקרקע בשכבה לבנה, יפיפייה.
מישהו נראה בקצה הרחוב. עטוף שכבות שחורות, ממהר.
"אבא!" קרא אלכס בצהלה, "אבא בא!".
זה באמת היה הוא.
האבא דחף את דלת העץ המרופטת, "חזרתי".
"איך הולך?" האמא ניגשה אליו בעיניים מודאגות ומצפות בו זמנית.
האבא ענה שממשיכים. צריך לארוז.
סטפן שאל אם השלג מפריע.
"מטפלים בזה" השיב האבא במהירות, "קדימה ילדים, לעזור לאמא. איגור, בוא איתי. אנחנו הולכים להשיג אוכל לנסיעה".
להשיג אוכל.
הגיתי במילים האלו כשעזרתי לארוז את החבילות שנפרקו מעצמן במהלך הימים שחלפו.
בעיר לא היה צריך להשיג אוכל בדרך כלל, ובכפר- בכלל לא. רק אחרי שהתחלנו לנסוע התחיל המחסור באוכל. היא צריך להשיג אותו.
"קר לי" פטר ישב בקצה החדר, עטוף בשמיכה. "קר לי, מאמא!".
אלכס הציע לו לקפוץ, הוא אמר שאולי זה יעזור.
פטר ניסה לקום והסתבך עם בגדיו. יוזף סייע לו.
סיימנו עם האריזה.
"צריך להתחיל ללכת לכיוון התחנה" האמא העיפה מבט בחלון, "זוכרים את הדרך? היא ארוכה".
לקחנו את החבילות והתחלנו ללכת אחרי האמא. פטר דידה בסמוך לסטפן.
ההליכה על השלג הייתה מתישה, היה קפוא ברמה בלתי נסבלת.
תוך כדי הקור הנורא התחלנו להזיע, ההליכה הייתה ארוכה והחבילות- כבדות.
"נמאס לי" אלכס קרס על השלג, שלוש החבילות שסחב נפלו בסמוך אליו.
"קו מהר" פקד עליו סטפן, "אם לא תקום עכשיו- תקפא".
האיום פעל את פעולתו מידית, אלכס זינק מן הקרקע והרים את החבילות.
אחרי רגע נאנק אלכס, "האצבעות שלי...".
יוזף החליף איתי מבטים. אולי זה לא היה איום, אלא אזהרה.

 

[דודה]

#20 - יריבות

שתי ארצות הין הן, שוכנות זו לצד זו, ויריבות קשה שוררת ביניהן.
בארץ החושך היה מזג האוויר סגרירי תמיד, מימיה היו עכורים ויבולה דל ושדוף.
אנשיה קטנים ומפוחדים היו. רדופים מהאתמול, דאוגים מהמחר.
איש מהם לא ראה את חברו. טרוד היה רק בעצמו ובשלו. אם ארע וכן ראה את זולתו, היה זה אך כדי לדרוש את עזרתו, להטיח בו מילים קשות, או להתכבד בקלונו.
שונה ממנה מאוד, אך קרובה כל כך, שכנה ארץ האור. אווירה היה צלול ומרפא ושמש נעימה חיממה והאירה בה. המים היו זכים וטובים, מה שגרם לצמיחתם של פירות נאים ומשובחים.
אנשי ארץ האור היו מהלכים בארצם האהובה קורנים וזוהרים. מילים טובות לכל עובר אורח שפעו מפיהם ללא מאמץ. הם חשו כי טובתו של האחר היא טובתם וטרחו גם לומר לו זאת.
קשה הייתה היריבות בין הארצות. קרבה פיזית לא הצליחה לגשר על הפערים ביניהן.
כה רחוקות היו זו מזו. ומנגד, כה קרובות, שוכנות על אדמה אחת.
אדמת לבבי.​