אתגר נובמבר ספרותי #3 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[משך]

28#
שלד.

שִׁיר
לְעֶצֶם
דּוֹאֶבֶת.

 

[דודה]

#28 - שלד

לא נעים לריב עם גיסות.
בטח לא עדינות ומנומסות כמו שולמית.
בטח לא כשהן רק מספרות בתום לב: "איזו השגחה פרטית! אתמול העגלה של נתי נשברה. יצחק ניסה לתקן אותה, אבל הגענו למסקנה שהפעם זה סופי. היום בבוקר אני מקבלת טלפון. חוי שואלת אותי אם יש לנו צורך בעגלת 'בול-בייבי'! מתברר שיש להם בדיוק אותו דגם, ויהודה שלהם כבר לא צריך אותה. הם התלבטו אם לשמור, והחליטו שחבל על המקום, ואז הם התקשרו אלינו!"
בגלל כל הנ"ל בתחילת הקטע, אני משרבבת מילות התלהבות קלושות וממהרת לסיים את השיחה. לוחצת שבע ארוך ועצבני.
לא נעים לריב עם אחיות, אבל קצת פחות גרוע.
בטח שכחניות ומפוזרות כמו חוי.
בטח כשמתברר שהן לא מתכוונות לקיים הבטחות.
לחוי דווקא נעים מאוד: "תירגעי", היא צוחקת "דווקא זכרתי היטב שהבטחתי לך את העגלה כשיהודה יסיים להשתמש בה. את רצית את העגלה כי האמבטיה שלך ורודה ואת רוצה את הכחולה בשביל מוישי, תיקחי את את האמבטיה, שולמית תיקח את השלדה!"
מי אמר שלא כל כך גרוע לריב עם אחיות?...​

 

[שירת הכוכבים]

#28- שלד

השמש עמדה, כנראה, ברום השמיים.
התכלת הפך בהירה יותר, כמעט לבנה. קרני שמש לוהטות עשו זאת.
בתוך הקרון היה חנוק וחם, המש חיממה אותו מבחוץ ובפנים יותר מדי אנשים נשמו את אותו האוויר.
תלונותיהם של אלכס ופטר הפכו תכופות יותר, ונשאו בעיקר את המילים 'חם' 'חנוק' ו'צפוף'.
יוזף ואני בעיקר שתקנו, לא היה לנו כוח לדבר. היינו צמאים. אומנם היו לנו מים, אבל העדפנו להשאיר אותם לקטנים כדי שלפחות תלונה אחת תיחסך מאיתנו.
"אין לי כוח" צעק ילד אחד מקצה הקרון.
אפילו לא הסתכלנו עליו. הרגשנו אותו דבר, וזה בכלל לא היה נשמע לנו מוזר.
פעם, כשהייתי בן חמש בערך, עברנו לגיר בעיר. אבא תיאר לי את העיר בצבעים מגוונים ויפים, הוא אמר לי שהבית יהיה גדול, יהיה לנו אוכל ונוכל לחיות טוב יותר.
זה לא ממש היה ככה. תיאוריו של אבא היו קצת מופרזים ביחס למציאות, אם כי הבסיס היה נכון.
כשהייתי בן שבע נסעתי פעם לעיר אחרת יחד עם אחד מבני דודיי, עיר גדולה ורחוקה. היו שם בתים שחורים ואפורים, שברי בתים והרבה פסולת ואפר.
במיוחד היו שם מבנים מוזרים, הרוסים גם הם, שהיו נראים כמו בית שבמקום קירות יש לו רק עמודים.
'הבתים נהרסו, ונשאר רק השלד שלהם' הסביר לי בן דודי.
רק אז הצלחתי להגדיר את תחושותיי כלפי תיאוריו של אבא על העיר- הרגשתי שהעיר היא רק שלד מתיאוריו של אבא- בסיס מציאותי, אך לא גמור. שלד.
"עוד כמה זמן, אבא?" יוזף תלה מבט מתחנן באביו.
האבא הסתכל בשעון, "ארבע חמש שעות, כנראה".
"אוףףף" רטן אלכס.
הישרתי את מבטי קדימה, תליתי מבט מהורהר בדופן הקרון שמולי.
תיאוריו של אבא, וגם של הורי המשפחה- על פולין, היו נשמעים מבטיחים כל כך, הם נשאו ברכה, שלום ושלווה. הם נשאו איתם טוב.
אבל חששתי.
חששתי ששוב יתברר לי שכל הבטחותיהם ותיאוריהם מופרזים מדי, ופולין היא רק שלד ממה שהם תיארו ואמרו.
קיוויתי שהם כן צודקים, כולם. שהבית יהיה בנוי.

 

[דודה]

#29 - שיעור

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר

מִלָּה שֶׁאָמַרְתָּ
יוֹם שֶׁהֵאַרְתָּ
אֲנָחָה שֶׁשָּׁמַעְתָּ
עֵצָה שֶׁנָּתַתָּ
כְּאֵב שֶׁהֵכַלְתָּ
צָרָה שֶׁהֵקַלְתָּ
יָד שֶׁהִגַּשְׁתׇּ
לֵב שֶׁהִרְגַּשְׁתָּ

וְאַתָּה אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם.

 

[שירת הכוכבים]

#29- שיעור

השמיים היו בהירים.
הרציף היה מלוכלך, ועליו היו פזורים ספסלים רעועים.
עיניי חלפו על פני האזור, ניסיתי לסקור את השטח.
מבנה התחנה עצמו היה כנראה מפואר, פעם. כשהבטתי בו הוא היה עלוב וסדוק.
המהומה הייתה בלתי נסבלת; מה שהיה בפעם הקודמת היה בלתי ניתן להשוואה.
הפעם היינו יותר מאורגנים- כל אחד אחז גם חבילה של השני וניסינו לרדת כמה שיותר ביחד.
מצאתי את עצמי על הרציף עם המזוודה וכמות לא ברורה של חבילות, כשלידי פטר יילל בבהלה, אלכס חיבק את אחת מן החבילות בפנים חיוורות, ויוזף ישב על הרצפה המלוכלכת ואחז את רגלו בתנוחה משונה.
בתחילה חיבקתי את פטר, ולאחר מכן התקרבתי ליוזף. "קיבלת מכה?".
"עיקמתי אותה, נראה לי" הוא מלמל.
הושבתי את פטר בסמוך אליו, ביקשתי שישמור עליו. נטלתי את המזוודה ושתי חבילות והוריתי לאלכס לבוא איתי עם עוד.
אלכס נתן בי מבט מאמין והחל ללכת.
לא ידעתי אם אני ראוי לאימון, לא ידעתי לאן ללכת. צעדתי בין עשרות אנשים מהירים, ביניהם כמה שלטשו מבט על החבילות שלנו. הידקתי את אחיזתי בהן והמשכתי לפלס דרך.
אלכס שתק. חששתי עליו. עלינו. לא מצאתי אף אחד.
"כאן ריק" נעצרתי בסמוך לספסל מנותץ, הנחתי עליו חבילות. "שב פה עם החבילות, אני אלך להביא עוד. אני אביא את פטר ואז את יוזף".
זה היה קשה. החבילות היו רבות והייתי לבד. פטר ילל כל הדרך וכל פעם התקשיתי למצוא את דרכי אל אלכס.
בפעם הרביעית סייעתי ליוזף לקום מהרצפה, עזרתי לו לצעוד. הגענו עד אליהם אחרי דרך מייגעת.
"מה עכשיו?" שאל יוזף.
"אני אחפש את כולם" אמרתי בחוסר ביטחון, התחלתי ללכת לאף מקום ספציפי. בין עשרות אנשים ממהרים.
מישהו תפס בקצה מעילי. האבא. "יורי!".
"הנה אתה!" התקשיתי לעצור את הדמעות.
צעדנו ביחד אל השלושה. התארגנו מחדש והתקדמנו למבנה.
"כל הכבוד, יורי" האבא הביט בעיניי כשכבר היינו בפנים, "למדת עכשיו שיעור בהישרדות ובאחריות".
הסמקתי. הסתכלתי על יוזף.
הוא חייך. "אין לי כוח לבית ספר עכשיו!".

 

[הל בר]

הסתכלתי על עצמי במראה
וראיתי שיניים,
מתחת למצח
הקיפו ארובות את העיניים.
נגעתי במעלה הלסת
שמתי אצבעות על הצדעיים,
נקשתי על הסנטר
ועל פיקת הברכיים.
נמלאתי ברגש ההתפעלות
הילדים קלטו ומיד החלה התקהלות,
מיששנו עצמנו שרטטנו ציור
ולילד נראה פתאם הכל ברור
"אמא, אני חזק כי יש לי עצמות חזקות,
עכשיו אני יכול לתת לאהרון מכות"
זו המסקנה אליה הגיע הילד
לאחר מסע הכרות עם השלד.

 

[הל בר]

שיעור זה בזבוז זמן
במקומו הייתי מתכוננת למבחן
שיעור זה בזבוז זמן
שמישהו יושיע ויקח אותי מכאן
שיעור זה בזבוז זמן
מיותר ללמוד על גאוגרפיה ותימן
שיעור זה בזבוז זמן
מי שמכיר אותי- יש לי נפש של אמן
שיעור זה בזבוז זמן
מעדיפה במקום זה לבהות בענן
שיעור זה בזבוז זמן
מקווה שהקונספט מובן!

 

[דודה]

#30 - ריק

שוב ריק הכיסא השמאלי בשורה השלישית. שוב לא נשמעים בסביבתו ברכות השחר בנעימה מתוקה ומתרפקת. שוב לא נאמרים שם "אמיין" בקול צרוד.
שוב, כמו אתמול ושלשום.
אך היום, בשונה מהיומיים שחלפו, מבחין בכך אברהם, מתפלל קבוע במניין.
מיד כשהוא מסיים לקפל את הטלית הוא מחייג למנשה, שלא משיב לצלצולים. גם הדפיקות שלו על דלת הבית לא מקבלות מענה.
כאשר הוא מתייאש ופונה ללכת, הוא שומע לפתע קול חלוש מתוך הבית: "יבוא".
דקות קצרות אחר כך כבר שועט האמבולנס בכביש הראשי. הוא מוצא את עצמו בפעם השלישית עונה: לא, אני לא הבן, אני שכן. כן, כבר כמה ימים, לא הגיע.
שבועיים חולפים. במהלכם הוא יוצר קשר עם הבת היחידה של מנשה, מעדכן אותו במצבו של אביה. הוא מגיע לבית החולים פעם בשלושה ימים. כשהוא מתבשר שמנשה בקרוב ישתחרר לביתו, הוא הולך לשם עם שתי בנותיו, מסדר, מארגן, ממלא ארונות. ביום השחרור הוא מסיע את מנשה לביתו, מוודא שלא חסר לו דבר.
ובבוקר, הוא קם עשר דקות מוקדם יותר. צועד לביתו של מנשה, מלווה אותו לבית הכנסת, אל מקומו הקבוע.
היום, שוב לא ריק הכיסא השמאלי בשורה השלישית. עולם מלא יושב בו. עולם שהוא קיים.​

 

[מהללו]

וְהָרֵיק הַזֶּה,
שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם,
בְּעֶצֶם יֵשׁ בּוֹ
צַעַר.

וְהָרֵיק הַזֶּה,
שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם,
בְּעֶצֶם יֵשׁ בּוֹ
פַּעַר.

וְהָרֵיק הַזֶּה,
שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם,
בְּעֶצֶם יֵשׁ בּוֹ
תַּעַר.

וְהָרֵיק הַזֶּה,
שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם,
בְּעֶצֶם יֵשׁ בּוֹ
שַׁעַר.

 

[לבי]

בס"ד
#30 ריק פנוי

הן לית אתר פנוי הימנו
מחפש מה?
דואג על מה?
הרי הכל שלו
המחשבות הסודיות
שלי
הרגשות
ההחלטות
החרטות
מה שהי-ה
מה שי-הי-ה
הוא נמצא ממש
פה לידי

אתעטף בטליתי
אעמוד בפינת ביתי
ואדבר אליו
בצלותי ובעותי
הוא כה קרוב אלי
ואני כעני
יענה לי

 

[הל בר]

בסד
#30ריק פנוי

 

[הל בר]

חשבתי שלריק יש משמעות שטחית
חשבתי לספר שבשבילי ריק הוא לשכב על הדשא ולבהות בכוכבים
חשבתי ולכן לא כתבתי
אבל אז פגשתי מי שפגש ריק מצלצל, ריק שואב, שחור חושף שיניים ומכיל הרבה דמעות וכאב
היום עליתי הביתה ופגשתי חברה
ששיכלה את בנה באירוע נורא אבל לא פסקה מלחייך ולהפיץ קרבת אלוקים
איבדה את אמא שלה שהיתה קרובה אליה עד מאד ואחרי השבר חילקה בין כל השכונה ספר תהילים
ודווקא היום היא בישרה לי שבנה מתארס- ואני מוזמנת להשתתף בשמחתה- כמובן ששמחתי צהלתי חיבקתי וקראתי קריאות שמחה קולניות כפי שנהוג
ואז היא אמרה: כן, מגיע לי שמחה אחרי כל הכאב..
נדמתי
והבנתי שאת הריק לא רואים ולא שומעים עד שלתוכו נכנסים אור וצלצולים
אז הם פוגשים את דפנות הלב הריקים הבוכים
ואז האדם פוגש אותו - את הריק- שוב בתוכו.
שלא תדעי עוד צער ושהשמחה תמלא את ליבך. חברה.

 

[שירת הכוכבים]

#30- ריק פנוי

קורות העץ של האכסנייה חרקו.
בדרכנו חלפנו על פני אכסניות שהיו פעם מפוארות, אבל הן היו יקרות ועמוסות.
בסוף מצאנו אכסנייה רעועה, שהייתה יחסית ריקה וזולה.
בפנים היה חנוק. הכל היה מכוסה בשכבה של לכלוך, אבל זו הייתה קורת גג, והיה לנו חדר גדול.
ישבתי על המזרן המעופש שחלקתי עם יוזף.
פולין לא הייתה שווה את כל החלומות שטוו עליה. ארץ שמעולם לא הייתה יותר מדי, ואחר המלחמה- נראתה הרוסה באופן מחפיר.
"אתה חייב לדעת פולנית" יוזף התעקש להמשיך בלימוד.
"יורי, אני רוצה להסביר לך משהו" האבא התיישב מולנו, על מזרן אחר.
יוזף השתתק.
האבא נאנח. "אני מניח שאתה יודע מה קרה כאן, אבל כדאי שאבהיר לך הכל במסודר".
"אבא שלי עוד לא הגיע?" תליתי בו עיניים, "הוא יצא לפנינו!".
"הדרך שלו מורכבת יותר" הסביר לי האבא, "לכן הוא עוד לא הגיע".
שתקתי.
"כפי שאתה יודע, השלטונות ברוסיה מאפשרים לפולנים לשוב לארצם" החל האבא לספר, "אנחנו פולנים במקור, ברחנו לכפר הרוסי בו גדלתי ושם שהינו במלחמה. כשהתארגן האישור החלטנו לחזור".
הנהנתי. את זה הבנתי כבר מיוזף.
"הרבה יהודים" נראה היה שלאבא לא נוח עם ההגדרה, אך הוא הבין שאין דרך אחרת, "רצו אף הם לצאת מרוסיה על אף שאינם פולנים".
שוב הנהנתי. אבא הסביר לי את זה.
"היהודים הרוסים חשבו על דרכים שונות, בעיקר זיוף מסמכים" הבהיר האבא, "אבל הדרך הבטוחה ביותר היא לקחת מסמכים קיימים של פולניים שאינם".
את זה כבר לא ידעתי.
"במסמכים שלי ושל אמא כתוב לנו שישה ילדים" לחש האבא. "איוון שלנו נפטר מדלקת ריאות באמצע המלחמה. הוא היה קטן מיוזף בשנה, ונפטר בגיל חמש".
נשכתי שפה. יוזף השפיל את ראשו.
"אבא שלך מצא מסמך של ילד פולני בן תשע, ממקור רוסי, בשם יורי. שם המשפחה שלו זהה לשלנו. לכן באת איתנו, כי היה לנו מקום פנוי במסמכים, עבור ילד נוסף. שישי".
יוזף חיבק את כתפי. "לא רק בתעודות, יורי. גם בלב היה לנו מקום פנוי".

 

[צביה ר.]

#30 ריק

וְשׁוּב שׁוֹרֵק
הַשֶּׁקֶט
בְּאֶלֶף קוֹלוֹת,
וְשׁוּב רֵיק
מְמַלֵּא
סִמְטָאוֹת אֲפֵלוֹת,
מִתְפָּרֵק
בִּדְמָעוֹת
יְבֵשׁוֹת, חֲלוּלוֹת,
וְשׁוֹתֵק.
שׁוֹתֵק עַד אֵינְסוֹף.
וַאֲנִי
מְנַסֶּה לֶאֱסֹף
אֶת עַצְמִי
מִתּוֹכוֹ.
לַעֲלוֹת.

 

[יוסף יצחק פ.]

# סיום וסיכום אתגר #

כן, השפם עיקצץ, עבר לו חודש ימים. חלפו מהר מדי, לטעמי. בכל רגע ושניה הייתה שזירה מתוחכמת של אחד או אחת הניקים המוכשרים בקהילתנו, שממש ראויים ע"כ לכתר. המצב בזמן האחרון היה אולי עכור אבל הוא התפוגג במהירות של צבי דוהר אל האופק, וכמוהו גם קצב הסיפורים שלכם, שנעו בין תמימות לכוכב ים שלו שנח על שפת הים.
זה אולי היה פזיז לדרוש אתגר כל כך כבד, לכתוב קטע מילים בנושאים כל כך מוזרים... אבל למרות שידעתי שתצליחו, לא ידעתי שבכוחו של האתגר לסחוף אתכם כל כך רחוק (וזו לא עקיצה, חברים).
אז עכשיו כשהכל מאחורינו, זה הזמן להרים כוסית משקה, לשבת על איזה ארגז מרופט שאיזה אומן הניח לעצמו לפשל ואז להפוך אותו למקושט. ובאמת לפרגן לעצמכם.
הרי ארגנו כאן עסקה: לעמוד באתגר מילים קפוא, תחת חוקים נוקשים שהיוו לכם יריבים, לעמוד בדד-ליין צמוד עד כדי פיצוץ, כשמה שמאשר את פרסום הטקסט היא לחיצת כפתור.
אני חייב לציין, אמנם לא הספקתי כל כך להשתתף באתגר השנה, מסיבותיי שיהיו. הגחלילית שליד המדורה מביטה בי, האור החם סוער ורועש, טומן בחובו את התופת. קצת מסבך/מבלבל. יושב בצל.
יצרתם שלד, עלילה. למדנו השנה גם שיעור חשוב בכתיבת שירה. וכל זה בזמנכם הפנוי והריק. שלא על מנת לקבל פרס או ציון לשבח.

ועל כך אני אגיד, שאפו וכל הכבוד לכל הניקים והניקיות שלקחו חלק באתגר נובמבר ספרותי השלישי בפרוג. זה היה כבוד לקרוא את היצירות שלכם, ואני מרשה לעצמי לדבר גם בשמם של ניקים אחרים מפרוג, שלאו דווקא חברים בקהילת הכתיבה. זה היה מרשים.
כולי תקווה שהתועלת מהאתגר, הלא היא ההשתפרות האישית שלכם בכתיבה, אכן התממשה לכל אחד ואחת, ובסך הכל קידמה אותנו הלאה.

נתראה בעז"ה באתגר הבא.

מסכימים לפרגן לי 'לצאת ידי חובה' בקטע העליון? הרי ציינתי את כל הימים...